מערכת
מותו של השמאל המנותק מהיהדות ותחייתו של השמאל החדש
מערכת
יש לא מעט רגעים בתקופה הזאת שנדמה שכל הרפורמה המשפטית היא סיפור כיסוי לתהליך שמתרחש בכלל בשמאל. הרי ברור לכול שלא משנה כרגע כמה ציפורניים יינעצו בקרנות המזבח וכמה בלמים ינסו להפעיל – מה שהיה לא הוא יהיה. מערכת המשפט לא תוכל להמשיך לרדות ברוב. העם הזה בנוי על חירות, וגדול ממנו לוותר עליה.
אבל במה שהיה אמור להיות מחאת שמאל שתביא לאיזונים ברפורמה, הולך ונחשף תהליך לא רציונלי. הבורות והפחד הניבטים מהמחנה הזה, הסרבנות ואיומי הריסת הכלכלה, הם משהו שלא היה כאן. קל יותר להגיד שהפחד הוא מהימין ישליט משטר איראני, אבל פחדים לא רציונליים נובעים כידוע ממערבולות פנימיות ולא מטריגרים חיצוניים. לא סתם אין הידברות, המצב הנפשי של המחנה הזה הוא חוסר יכולת דיבור ובטח לא לקשב. אין לו תפיסת עולם סדורה. אין הצעות לחלופה כי אין יעד שאליו המחנה הזה הולך.
ויש עוד בעיה. הרי לא הגיוני שאין בעולם שמאל ושכל האמת בימין. נכון שאנחנו ימניים, ונכון שמותר לנו להניח שהחיבור של הימין לתורה צודק יותר, אבל יש משהו לא הגיוני במציאות שמי שאמור לייצג בה את השמאל ברח לחוסר רציונליות.
יש כאן קבוצה שמדמיינת שהיא עושה חסד לכפר המרצחים חווארה. זה לא בלבול אלא פירוק זכות קיומה בשיח הישראלי וניתוק מהציונות. התרבות שמייצגים אנשים כמו יאיא פינק היא תרבות של חסד מושחת שכבר אבד מהעולם. הוא מתבשם מאנשים שמחפשים ערכים לדבוק בהם במדבר החילוני ולכן תורמים כמה שקלים, אבל זאת תרבות שעיקר תרומתה בחשיפת ערוות השמאל הקיצוני, שמחקה את הגויים ושואב ממנו את ערכיו.
האם תפיסות השמאל איבדו את מקומן במציאות? ברור שלא. לא יכול להיות שתפיסות עולם חברתיות-סוציאליסטיות לצד נטיות פוליטיות אוניברסליות איבדו את תפקידן בעולם. אם כן, מדוע השמאל בישראל הולך ונמחק זה שנים ארוכות? השמאל הנוכחי עושה בכל סבב רעש גדול כאילו יש לו משמעות והוא זועק ברחובות, אבל אחרי שהרעש נגמר הוא נותר מכווץ משהיה. אחרי רצח רבין היו הכול בטוחים שהשמאל יגדל, והוא בכל זאת מצא את עצמו מכווץ.
כך היה גם אחרי מחאות יוקר המחיה, שהנראה שהרימו את השמאל בחזרה, אבל השמאל המשיך והתכווץ. כך גם קרה אחרי הרעש מחריש האוזניים שעורר השמאל הקיצוני במחאות פסטיבל 'רק לא ביבי'. במקום למצוא תוכן הוא מילא את עצמו בסוכר זמין של שנאה, ובסוף כל הרעש שפמפמו לנו בשמאל ואחרי החרמת הליכוד סבב אחרי סבב, אף שהבטיחו לנו תיקו נצחי, השמאל לא רק מצא את עצמו מובס; זה הסיפור הקטן. הוא מצא את עצמו משודך לערבים כדי שיוכל לשרוד. בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל השמאל מצא את עצמו תלוי באופן קיומי בערבים. לא היה שלב משפיל לשמאל הישראלי כמו הימים שבאולפני הטלוויזיה נאלצו למחוק את גוש הערבים, שנספר מסורתית בנפרד, וחיברו אותו בבושת פנים לשמאל ההולך ונעלם.
גם אחרי הימים הקשים האלה הסוכר הזמין של שקרים לא יעזור לשמאל. הוא ימשיך ויתכווץ. הימים האלה הם כנראה הפרפורים האחרונים של השמאל הקיצוני הריק, שמסרב להתחדש וממשיך לדבוק בתהליך הניתוק מהלאום ומהיהדות.
אבל זאת אינה שמחה לאיד. הבשורה הטובה לעם ישראל היא שבשלב מסוים, שאולי כבר החל במסתרים, חלקים בשמאל יתעשתו ויבינו שהם צריכים להתחבר ליהדות ולמסורת, יבינו ששמאל יהודי אינו יכול להיות העתק עלוב של תרבות גויים נכחדת. לא בשביל זה יש פוליטיקה ישראלית.
הרי לא הגיוני שאין בעולם שמאל ושכל האמת בימין. נכון שאנחנו ימניים, ונכון שמותר לנו להניח שהחיבור של הימין לתורה צודק יותר, אבל יש משהו לא הגיוני במציאות שמי שאמור לייצג בה את השמאל ברח לחוסר רציונליות
לנוכח הנהגה ריקה ועצובה שמציגים אנשים כמו יאיר לפיד – ריקנות, בורות וניתוק נורא מהיהדות – יעלו ניצני דמויות מנהיגים כמו חילי טרופר, איש שמאל במובן החברתי ובנטייה האוניברסלית, שאת ערכיו הוא שואב מהיהדות. זה עלול להזכיר פרוגרסיביות, אבל זה לא האירוע. אלו ערכי שמאל יהודיים. טרופר הסמל, לאו דווקא האיש, יבנה שמאל שיאתגר את הימין. כשימות סופית השמאל המנותק והמדומיין, יעלה כוח השמאל היהודי.
בשלב הזה יחזור להיות כאן ויכוח ענייני וממלכתי. החבירה למפלגות הערביות תיעצר, והוויכוח ייעשה פנים-יהודי. השינוי ישפיע על כל שדרות השלטון: ייבחרו כאן שופטים מגוונים. תהיה כאן מלחמה משותפת בשחיתות שפשתה במשטרה ובפרקליטות. הימין אולי לא יהיה חזק כמו היום, אבל היהדות תרים ראשה. נמשיך לריב, אבל סביב אותו שולחן יהודי וציוני.
יפים ומרוממים דברי הרב קוק על מאבקים ומלחמות: "בנין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות דורש הוא את בנין האומה הישראלית… ואי אפשר לרוח אדם… להיות שוקט בשעה גדולה זו, מבלי לקרא לכל הכחות הצפונים באומה: עורו וקומו על תפקידכם… וההכרה צריכה לבא באומה פנימה, להכיר את האחדות של כחותיה היא, להכיר את ד' השוכן בה. ובהכירה כי יש א-לוהים בקרבה, תכיר איך לחשוף את מבוע חייה, תדע להעמיד חזון עמדתה על מקורה העצמי. לא לשאב מבארות זרים היא קרואה כי אם לדלות ממעמקיה".
והתהליך הזה חשוב לעולם כולו, שממתין לבשורה: "כל התרבויות שבעולם יתחדשו על ידי חדוש רוחנו, כל הדעות יתישרו, כל החיים יאורו בשמחת לידה חדשה בהתקוממותנו… החרבן העכשוי הוא הכנת תחיה חדשה".
הרפורמה תעבור; זה גדול מכולנו. כשכוחות מפרפרים זה מאוד לא נעים ולפעמים גם מסוכן. להחזיק חזק, השמאל הריק ייעלם, ותחתיו יקום שמאל יהודי-ציוני.
לפני שבועיים פרסמנו מאמר מערכת שנדרש לסוגיית הלהט"ביזם מנקודת מבט מחקרית. שמחנו לקבל שלל תגובות, אוהדות וביקורתיות גם יחד. זיהינו בקשה מצד הקוראים להרחיב ולהעמיק את היריעה. את הבקשה הזאת נמלא בשמחה במאמר זה, והפעם גם ננסה להתמקד בכלי מחשבה ביקורתית שיקנו עצמאות לקוראים שוחרי האמת, המוצאים עצמם ניצבים מול עולם אקדמי שנשלט בידי אידאולוגיות פרוגרסיביות הרואות ב'אמת' כלי לשירות מטרותיהן בלבד, ללא קשר הכרחי למציאות בשטח או אפילו לתוצאות המחקרים עצמם.
אך לפני כן תזכורת קצרה: במאמר הקודם הצגנו מחקרים מוכרים, שרובם מקובלים ואף מצוטטים בפי תומכי הגישות הלהט"ביסטיות, והראינו שאם מסתכלים על הממצאים עצמם, בלי התיווך של החוקר, מגלים תמונה שונה ממה שמנסים לצייר לנו.
בין היתר מלמדים המחקרים שמעולם לא נמצא גורם ביולוגי גנטי למשיכה המינית לבני אותו המין, שבחלק מהמקרים בני נוער מתקשים להגדיר בבירור את משיכתם המינית, שהבלבול הזה הולך וקטן בחלקם ככל שהם מתבגרים, שלגירושי ההורים ולפגיעה מינית בילדות השפעה ניכרת על התפתחות משיכה מינית, שככל שהשיח על נושא הלהט"ב הולך ומתפשט כך גדל הבלבול של בני הנוער בנוגע למשיכתם המינית, ואולי הנתון הקשה מכול הוא שסביבה תומכת להט"ב אינה ערובה להפחתת הנטיות האובדניות הרווחות בקרב המתמודדים עם משיכה לבני מינם (וראו על כך עוד מחקר מטלטל בסוף מאמר זה).
כל אלה קוראים לציבור – והפעם מכיוון מחקרי-מקצועי – לחשוב מחדש על שאלות כגון אלו: האם באמת נולדים כך והדבר אינו ניתן לעיצוב או לשינוי? האם יש לעודד נער שחש משיכה לבני מינו להודיע על כך קבל עם ועדה? האם "הסביבה הדכאנית" לכאורה היא שגורמת מצוקה למי שמתמודד עם הסוגיה או שמא משהו בהליכה אחר המשיכה הוא שמעורר התמודדויות קשות בקרב המתמודדים איתו? שווה לתת מבט מעמיק יותר בנתונים כדי לענות על שאלות אלה, כי הנתונים מלמדים אותנו שהתשובות על השאלות הללו אינן עולות בקנה אחד עם המסר שמקדמים ארגוני הלהט"ב.
גם אם הבמה האקדמית עדיין סגורה בפני חוקרים המבקשים לערוך מחקרים המערערים על ההגמוניה הפרוגרסיבית-להט"ביסטית, חלק הממצאים במחקרים שכן קיימים פתוח בפני כולם: כל אחד ואחד יכול לבחון את חומרי הגלם שבמחקרים ולגזור מהם את המסקנות הנראות לו גם אם הן לא תמיד (או בכלל) מתיישבות עם האג'נדה של החוקר או עם הרוח החברתית הרווחת
דו"ח קינסי, שציטטנו במאמר הקודם, מצא כי בעוד רק 48.4% מקרב בני ה-15 יודעים להגיד שהם נמשכים לבני המין השני, ובקרב בני 45 שיעורם של אלה עולה ל-88.8%. להט"ביסטים רבים אוהבים להשתמש בנתון הראשון ממחקר זה (בנוגע לגיל 15) כדי לטעון שהומוסקסואליות נפוצה בהרבה ממה שמקובל לחשוב, ומתעלמים לחלוטין מהנתון השני. ואולם עכשיו שהצגנו אותו הם מבקשים לטעון נגדנו שמדובר בממצאים שאינם מלמדים על השתנות ועל התייצבות של המשיכה המינית כלפי הכיוון ההטרוסקסואלי לאורך השנים, שכן כל נבדק נשאל על משיכתו רק פעם אחת; וממילא אי אפשר ללמוד מכך שנבדקים שהיו מעורערים במשיכתם המינית לבני המין השני כשהיו בני 15 קיבלו ביטחון ויציבות בהמשך חייהם.
האם טענה זו אפשרית? בהחלט. אך האם היא גם מתקבלת על הדעת? כל אחד מהקוראים מוזמן אפוא לבחור אילו מן האפשרויות האלה מתקבלת יותר על הדעת: האפשרות שנערים שלא היו בטוחים במשיכתם המינית כשהיו בני 15 גילו שהם כן נמשכים לנשים בסופו של דבר או הטענה הלא ברורה שמדובר באוכלוסייה אחרת, ואין דרך אחרת להסביר את הפער העצום הזה (כ-50% לעומת כ-90%!) בין קבוצות הגילים הללו במחקר. לדעתנו יש עמדה שמתקבלת על הדעת באופן ברור וחד-משמעי.
שיעור אובדנות גבוה
אנו רואים חדשים לבקרים כיצד אפילו כשמתמודדים עם נתונים גולמיים, משרתי האג'נדה הפרוגרסיבית יעשו כל שביכולתם לערער גם על ניסיונות אלה. אם כך, אנו מבקשים להציג מחקר מטלטל המציג מציאות קשה שאסור להתעלם ממנה. מדובר במחקר גדול שערכו בשוודיה חמישה חוקרים וחוקרות ופורסם בשנת 2016, שבדק אם אפשר להצביע על עלייה בשיעור הנטיות האובדניות בקרב זוגות נשואים בני אותו המין.
שוודיה נחשבת אחת המדינות הליברליות ביותר בעולם ביחסה לנושא הלהט"ב. יש בה 90% תמיכה בלהט"ב בקרב הציבור, והיא צועדת בראש מדינות העולם בכל הקשור להשוואת זכויות חוקיות בתחום האישות לזוגות בני אותו המין.
במחקר ניתחו החוקרים כ-6,500 זוגות בני אותו המין (שני גברים או שתי נשים) ו-1.1 מיליון זוגות משני המינים (גבר ואישה) ומיפו ניסיונות התאבדות שדווחו למדינה על פני תקופת זמן של שלוש עשרה שנה (בשנים 1996–2011). משלוש קבוצות הבדיקה – זוגות של גבר ואישה, זוגות של שתי נשים וזוגות של שני גברים – נמצא כי זוגות נשואים של שני גברים הציגו סיכון הגבוה פי שלושה מסיכונם של זוגות מעורבים. זוגות של שתי נשים הציגו נטייה גבוהה יותר – אם כי לא ברמת מובהקות גבוהה – לניסיונות התאבדות משהציגו זוגות מעורבים.
חשוב להדגיש שכאן מדובר מלכתחילה בזוגות ולא ברווקים; חרף קיומה של מסגרת זוגית, המספקת בוודאי תמיכה נפשית רבה יותר משיש לאדם רווק, עדיין מתברר שהנטיות האובדניות הולכות וגדלות.
בחינה בכלים מקצועיים
המחקר השוודי, לצד המחקרים הקודמים שהבאנו כאן ובמאמר הקודם, מאירים באור בוהק שתי תובנות חשובות:
- משיכה מינית אינה סוף פסוק כי אם תחילתו – ככל שאדם צעיר יותר וחווה משיכה מינית שאינה מנתבת אותו אל עבר יציאה מעצמו אל האחר, ובמקום זאת היא מחברת אותו עם דומים לו, מדובר בתמרור הקורא לבירור. בירור זה יהיה יעיל יותר ככל שייעשה בגיל צעיר יותר ויאפשר לאדם את המרחב הנדרש לבחון שאלה כבדת משקל זו בכלים מקצועיים ואגב בחינת מכלול האישיות שלו.
- המחקר השוודי מלמד אותנו עד כמה התקבעות על משיכה זו ויציאה מהארון אינן ערובות להפחתת חרדות ונטיות אובדניות, שכן אפילו בשוודיה, המתירנית כל כך, ובמסגרת זוגית שהוגדרה 'נישואין', היה שיעור הנטיות האובדניות בקרב גברים בני אותו המין גבוה פי שלושה משיעורו בקרב זוגות הטרוסקסואליים.
ובכן, גם אם הבמה האקדמית עדיין סגורה בפני חוקרים המבקשים לערוך מחקרים המערערים על ההגמוניה הפרוגרסיבית-להט"ביסטית, חלק הממצאים במחקרים שכן קיימים פתוח בפני כולם: כל אחד ואחד יכול לבחון את חומרי הגלם שבמחקרים ולגזור מהם את המסקנות הנראות לו גם אם הן לא תמיד (או בכלל) מתיישבות עם האג'נדה של החוקר או עם הרוח החברתית הרווחת. כתר מחקר מונח – כל הרוצה ליקח יבא וייקח. בכוונתנו בעזרת ה' להביא לעיונכם בעתיד מחקרים נוספים ולהמשיך את הדיון העיוני-מדעי בנושא החשוב הזה.
