בידיים חשופות

הנה המלצה חמה: קחו את הרכב וסעו למערב בנימין. בכביש 463, בדרך ליישוב דולב, פנו ימינה לדרך כורכר. לאחר נסיעה של כמה דקות תגיעו למקום יפהפה בלב ההרים המוריקים של גוש טלמונים, חוות שדה אפרים. את החווה מחזיק איתן זאב עם עוד כמה מתנדבים, והיא חולשת על שטח גדול בלב מערב בנימין. בואו ותקראו את הסיפור הלא ייאמן של החווה ושל משפחת זאב המופלאה, אנשים שמוסרים את נפשם למען ארץ ישראל כפשוטו.

את דניאל לוינסון (26) אני פוגש בשיעור החודשי לעילוי נשמת חברנו יהודה דימנטמן הי"ד. למדנו יחד בישיבת חוות גלעד, ומאז הרצח אנחנו מתכנסים לשיעור חודשי, בכל פעם במקום אחר. לפני שבועות מספר נפגשנו בחוות שדה אפרים, מקום מגוריו של דניאל, ולאחר השיעור הוא סיפר על החווה.

"רק אחרי שנגמר כל האירוע ראינו את הג'יפ הראשון מגיע לאזור. החיילים פשוט לא הכירו את השטח ולא הבינו את חומרת האירוע בזמן אמת". גם לאחר השחרור מבית החולים לא הייתה לדניאל ולחבריו דקה של מנוחה. מייד לאחר שהסתיימו הטיפולים הראשוניים, כשהם עוד מתאוששים מהפציעה ומהאירוע המטלטל, נלקחו החוואים מבית החולים למעצר במשטרת אריאל, ושם הוחרמו כלי הנשק של בוגרי הצבא

"הפעם הראשונה שעלינו לשטח הייתה בי"ח באלול תשע"ח. איתן זאב, שהוא הבעלים של החווה, עלה לשם עם כמה מתנדבים, והם שתלו עצי זית במקום. השטח הוכרז אדמות מדינה עוד בשנות השמונים בשביל להקים שם יישוב, ובסופו של דבר הקימו את היישובים דולב ונחליאל על הרים אחרים באזור, והשטח הזה נשאר ריק שנים עד שהגענו", הוא מספר.

"אחרי ששתלנו את העצים הראשונים למעשה לא הייתה נוכחות קבועה. זה היה ניסיון לתפוס את השטח על ידי חקלאות, כדי שלא ייפול לידיים ערביות. בחודש הראשון היו שומרים במקום על העצים, וגם ארגנו שם מנייני תפילות בראש השנה וביום כיפור. אבל זה לא החזיק מעמד. ערבים מהכפרים הסמוכים הגיעו ועקרו את העצים, ואחרי זה גם שרפו רכב של אחד התושבים שהיה שם במקום. הבנו שבלי נוכחות קבועה זה לא יעבוד", קובע לוינסון.

בשביל להיות נוכחים קבועים בשטח הביאו אל ההר לוינסון ועוד שני חברים בוגרי צבא משאית קטנה שעברה הסבה למגורים, והחנו אותה בראש הגבעה. שבעת החודשים הראשונים עברו עליהם בסיורים בשטח, בשמירה על העצים ובפריצה של שבילים במקום. כל התקופה הראשונה שמרו הבחורים על ההר כשהם מתגוררים במשאית, בלי חשמל או מים זורמים. הם היו מביאים מים בעוקב שהיה מחובר לטרקטור, ואם היה צורך להפעיל כלי חשמלי, היו מפעילים את הגנרטור לכמה שעות. אבל השמחה על הזכות ליישב את הארץ גברה על כל הקשיים.

"השטח שאנחנו שומרים עליו בשדה אפרים הוא לא קטן, וכמו כל מקום שצריך לשלוט בו על תא שטח גדול, הדרך הכי טובה ויעילה לעשות את זה היא באמצעות עדר של צאן", אומר לוינסון. "העדר קודם כול הופך אותך לקבוע במקום. אתה חייב לצאת בכל בוקר למרעה, וגם השטח הפתוח מסביב חשוב. ככה אנחנו מסמנים טריטוריה. יוצאים בכל בוקר וחוזרים בערב. הכבשים עושות את העבודה מעולה".

איתן זאב התגורר באותה תקופה עם משפחתו, אשתו לאה, בתו של הרב עוזי שרבף, וארבעת ילדיו, ביישוב אש קודש, ליד היישוב עלי שבמרכז בנימין. בפסח של שנת תשע"ט הוא העביר את העדר שגידל באש קודש לשדה אפרים. בחודשים הראשונים לא התגוררה משפחת זאב עצמה בשדה אפרים, ואיתן היה מחלק את הימים בין שדה אפרים לבין בית המשפחה באש קודש, ובשאר הזמן היו הבחורים שומרים על העדר ומוציאים אותו למרעה. אחרי כמה חודשים, בתמוז של אותה שנה, הודיעה לאה לאיתן: אנחנו מצטרפים אליך, וכל המשפחה עוברת לשדה אפרים.

בזכות מסירות הנפש של לאה ושל הילדים החל המקום להתבסס. בשטח, שבהתחלה היו בו רק עצים אחדים, כבר נמנו כמה מבנים, עדר קבוע ומשפחה חלוצית שמתגוררת בקביעות על ההר. אבל מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע שברגע שארץ ישראל תהיה צריכה עוד משהו, הן הראשונות להתנדב.

חודש אחרי הפיגוע הזה נכנסה לשטח החווה בשעות הבוקר מחבלת מהכפר כופר נעימה ופתחה את הדלת של משפחת זאב. לאה זאב-שרבף לא הבינה שמדובר במחבלת ושאלה אותה איך אפשר לעזור. בתגובה פתחה המחבלת את מגירת המטבח ושלפה סכין גדולה, וניסתה לדקור את לאה. לאה נאבקה בה והצליחה להוציא אותה מהבית. בזמן שהן נאבקו על יד הדלת הצליחה לאה להתקשר לאיתן ביד אחת, והוא הגיע למקום בריצה והצליח לנטרל את המחבלת בידיים חשופות

לינץ'

"בתחילת הקורונה, בשנת תש"ף, הגיעה הזדמנות מיוחדת לעלות לשטח גדול שקנו יהודים באזור קרני שומרון, דורות עילית, וחיפשו מתנדבים שיגיעו ליישב את המקום. החלטנו לעלות לשם אני ועוד חבר, כדי שבמקום להחזיק נקודה אחת, נוכל להחזיק שתי נקודות. לא רצינו לפספס את ההזדמנות. ארץ ישראל הייתה צריכה אותנו שם, והחלטנו להתפצל לטובת העניין", מתאר לוינסון.

"עלינו לסיור מקדים באזור. המיקום מורכב מאוד, בעומק השטח הערבי, והגישה לשם היא בדרכי עפר ארוכות ומפותלות. סיירנו שם כמה ימים כדי להכיר את המקום הכי טוב שאפשר. בי"ג תמוז קרה אירוע ששינה הכול: מאות ערבים התקבצו בפאתי הכפרים בידיה וסניריא הסמוכים, ושמענו את המואזין צועק להם לבוא ולהגן על האדמות שלהם.

"התקשרנו לצבא וביקשנו תגבורת, אבל לקח להם המון זמן להגיע. בינתיים התקבצו סביבנו מאות ערבים. חלקם חסמו לנו את היציאה מהשטח, והשאר התחילו לתקוף אותנו במכושים ובאבנים. איתן ואני נפצענו ופתחנו את הראש. בשלב מסוים בשל סכנת החיים הגדולה איתן ועוד חבר ירו מהנשק האישי שלהם ופגעו בשניים מהמחבלים. זה מה שהציל את החיים שלנו, אחרת היו רוצחים אותנו שם. הערבים ברחו, והצלחנו לפנות את עצמנו ליישוב מעלה שומרון הסמוך, נסיעה של עשרים דקות משם. רק אחרי שנגמר כל האירוע ראינו את הג'יפ הראשון מגיע לאזור. החיילים פשוט לא הכירו את השטח ולא הבינו את חומרת האירוע בזמן אמת".

גם לאחר השחרור מבית החולים לא הייתה לדניאל ולחבריו דקה של מנוחה. מייד לאחר שהסתיימו הטיפולים הראשוניים, כשהם עוד מתאוששים מהפציעה ומהאירוע המטלטל, נלקחו החוואים מבית החולים למעצר במשטרת אריאל, ושם הוחרמו כלי הנשק של בוגרי הצבא. הם שוחררו לאחר חקירה בעקבות לחץ ציבורי.

אבל הלחץ הציבורי שעובד על משטרת אריאל כנראה לא ממש מזיז לשוטרי ימ"ר ש"י. שבועיים לאחר השחרור הם נעצרו שוב בידי שוטרי ימ"ר ש"י ונחקרו שבוע נוסף בחשד לפציעה של המחבלים. ללוינסון סגרו את התיק, ולאיתן זאב פתחו כתב אישום מקומם שנסחב בבתי המשפט תקופה ארוכה.

בבית פנימה

אחרי האירוע ההוא חזרו המתיישבים לשדה אפרים, אך לאיתן ולדניאל לא היה נשק אישי להגנה עצמית, החיוני למי שמתגורר לבדו על גבעה ללא שמירה מסודרת של צה"ל, ויכול לשנות את המציאות בין חיים למוות בטווח של שניות.

ואכן, כחמישה חודשים אחרי הלינץ' בשומרון נכנס לחווה בשעה אחת לפנות בוקר מחבל מהכפר ראס כרכר, דהר פנימה ברכב וניסה לפרוץ לבית משפחת זאב. השומר באותו לילה היה בחור בן 17, ומייד כשזיהה שמדובר במחבל התחיל לצעוק בקול שיש פיגוע. בחורים שישנו בקרוון הסמוך יצאו והתגוששו עם המחבל כמה דקות עד שאחד מהם הצליח להדוף אותו מעט ולחסל אותו בנשקו.

חודש אחרי הפיגוע הזה נכנסה לשטח החווה בשעות הבוקר מחבלת מהכפר כופר נעימה ופתחה את הדלת של משפחת זאב. לאה זאב-שרבף לא הבינה שמדובר במחבלת ושאלה אותה איך אפשר לעזור. בתגובה פתחה המחבלת את מגירת המטבח ושלפה סכין גדולה, וניסתה לדקור את לאה. לאה נאבקה בה והצליחה להוציא אותה מהבית. בזמן שהן נאבקו על יד הדלת הצליחה לאה להתקשר לאיתן ביד אחת, והוא הגיע למקום בריצה והצליח לנטרל את המחבלת בידיים חשופות. הצבא עצר את המחבלת.

אחרי הפיגוע הזה קיבל איתן נשק ארוך מהחטיבה, אך האקדחים של החוואים עדיין היו מוחרמים בידי המשטרה, והתיק נגד איתן המשיך להתנהל.

הפיגוע השלישי במספר קרה אך לפני חודש וחצי. בשבת בבוקר זיהה אחד השומרים רכב אזרחי שמגיע לחווה בעיצומה של השבת, וחשדו התעורר. ואכן, מהרכב יצא מחבל ורץ לעבר השומר, אוחז בידו חפץ לא מזוהה. השומר הערני ירה לעברו וחיסל אותו ממש רגע לפני פגיעה מהסכין שאחז בידו המחבל.

"כאן בשביל עצמנו"

לפני כשנתיים, בזמן שמשפחת זאב מחזיקה את שדה אפרים על הרגליים, הם קיבלו את החדשות הנוראות מכול. ללאה זאב-שרבף גילו סרטן במצב מתקדם, והיא נזקקה לעבור טיפולים קשים לטיפול בגידול הסרטני. איתן חילק את זמנו בין השהייה בחווה והטיפול בכבשים לבין בית החולים והטיפול במשפחה ובלאה. לאורך כל הדרך לא הייתה לאה הגיבורה, הנאבקת במחלה, מוכנה שהגבעה תיפגע בשום צורה. היא עודדה את איתן לחזור לחווה ולהוציא את העדר למרעה. "זה מה שנותן לי כוח להתמודד עם המחלה", אמרה בגבורה. במהלך מחלתה של לאה הגיעה לחווה עוד משפחה וחיזקה את האחיזה במקום. לאחר חודשים ארוכים של מאבק במחלה הארורה הסתלקה לאה הצדיקה לבית עולמה בעיצומו של חג הפורים בשנה שעברה.

יהודה שרבף, אחיה של לאה, מספר: "הדחף הגדול של לאה לכל העשייה היה האהבה, אהבה גדולה לארץ. אחד העובדים של החווה סיפר שהוא למד את זה מלאה. פעם אחת הוא אמר לה שמכעיס לראות איך אויבינו משתלטים על עוד גבעה ועוד חלקה. לאה ענתה לו: עזוב, הם לא הסיפור! אנחנו לא כאן בשביל להילחם בהם, אנחנו כאן בשביל עצמנו. בשביל הקשר שלנו עם הארץ. אם אנחנו נהיה מחוברים, בכלל לא נראה אותם".

"אנחנו החקלאים דבקים באדמה", כתבה לאה. "חיים ומשתדלים לתת לה את מה שחיכתה לו כבר אלפיים שנה. והיום, היום הבנו שאנחנו רק שליחים. שליחים של עם שלם שעומד מאחורינו ונותן לנו גב. הכלים מוכנים, המנועים מונעים, האדמה מחכה. ואנחנו בעזרת ה' בדרכנו לנקודה הבאה"

"ארץ ישראל זה בית לאומי", כתבה לאה פעם. "ורק על גבי בית אפשר לבנות משהו יותר גדול. ורק כשיש לך את הבסיס, את המקום שממנו אתה שואב את הכוח… כל השאר זה נלווה. ורק על גבי הבית באים הדברים האחרים. בלי בית ובלי קרקע פורייה שתוכל בהמשך להצמיח גזע איתן, שלא יעוף בסופה או יתפרק".

"אנחנו החקלאים דבקים באדמה", כתבה לאה במקום אחר. "חיים ומשתדלים לתת לה את מה שחיכתה לו כבר אלפיים שנה. והיום, היום הבנו שאנחנו רק שליחים. שליחים של עם שלם שעומד מאחורינו ונותן לנו גב. הכלים מוכנים, המנועים מונעים, האדמה מחכה. ואנחנו בעזרת ה' בדרכנו לנקודה הבאה".

"מאז הפטירה של לאה הגיעו עוד שתי משפחות, והיום אנחנו כבר ארבע משפחות בחווה", מתאר לוינסון. "אנחנו ממש עכשיו מקימים בחווה את אוהל לאה, מקום התכנסות מיוחד לזכרה, שמתוכו תצא בעזרת ה' אהבה גדולה לארץ. כל אחד במקום שבו הוא יכול להתחבר לארץ, בהתיישבות, בטיולים, בנטיעה של עצים או אפילו סתם להביט מהחלון ולהתפעל מהיופי של הארץ שלנו, שחזרנו אליה אחרי אלפיים שנה.

"לאה תמיד הייתה רואה את האהבה שהארץ מחזירה לנו, והיא מחזירה. אנחנו מקבלים המון מתנות קטנות, וחשוב בכל בוקר מחדש לראות את החיבור הזה לאדמה ולארץ, לגאולה שמופיעה מול העיניים שלנו.

"בעזרת ה' יש כבר עשר משפחות בדרך להצטרף לגרעין פה, ואנחנו רואים את האור והטוב שבמקום הזה. גם אם אויבינו מנסים להילחם בנו, הם לא יצליחו. אנחנו פה כדי להישאר. עכשיו אנחנו מציינים שנה להסתלקותה של לאה ז"ל, והזיכרון שלנו ממנה עם האהבה הגדולה לארץ מלווים ועוטפים אותנו בכל צעד וצעד על גבי אדמת ארץ ישראל האהובה".