אתי מידד, עמותת חוננו
נציגי שלטון החוק תקפו מינית חברת כנסת בישראל, והתגובה על כך היא קול ענות חלושה. הפגיעה בח"כ לימור סון הר-מלך נעשתה לעין המצלמה, תועדה והופצה לכול. פגיעה ישירה בממלכתיות. אבל שאר הפגיעות הרבות שהגיעו אלינו, לארגון חוננו, מטבע הדברים קרו במסתרים.
כשהתחלתי לכתוב את המאמר שמתי לב פתאום שאני כותבת בסגנון 'אכלו לי, שתו לי'. מוצאת את עצמי מתנהגת כקורבן. ואני כותבת מחדש.
לפני כעשרים שנה כשגורשנו מגוש קטיף הרגשנו שאנחנו האישה המוכה, זאת שחוטפת מכות ובכל פעם מחדש שבה לבעלה בתקווה שהפעם זה יהיה אחרת. שאולי אם היא תסביר לו יפה או תהיה נחמדה, היחס אליה ישתנה.
אבל המכה הבאה מגיעה. כי לשנות תפיסה, לשנות תודעה, זה תהליך בנפש. תהליך שאורך זמן. כמה קשה להוציא את הגלות מהיהודים.
כעת יש להבין שאנחנו השלטון, שלעת כזאת הגענו למלכות. יש רובד של ההבנה השכלית, ויש רובד אחר, עמוק יותר, והוא להרגיש כך וממילא להתנהג כך. בחודש אדר, כשעם שלם הפך מעם נרדף לעם שמתקהל לעמוד על נפשו, גם אנו נעלה קומה
אפשר לומר שבמידה מסוימת המהפכה המשפטית החלה בזמן הגירוש, כשקבוצות של נשים ונערות שנעצרו לא הכירו בסמכות בית המשפט לשפוט אותן. הן בחרו להישאר עצורות. לא להשתתף בהצגה. מול עיניהן מערכת הצדק עברה על החוקים שלה עצמה כדי לרמוס ביד גסה זכויות אדם. כלפי חוץ הכול נעשה כדת וכדין. מסדרונות בתי המשפט לא רעדו. אבל כלפי פנים נחישות ואי-רגישות. התעמרות למה שמריח ריח יהדות.
עוד קצת תזכורות מהימים ההם: אישור הגירוש בניגוד להצבעת הרוב. כגודל החקירה גודל העקירה. עקירת אלפי אנשים מביתם. מעצרים המוניים. חסימת אוטובוסים של מפגינים בדרכם לכפר מימון. ההונאה הגדולה של הציבור שם. דמוניזציה של ציבור המתנחלים והנדסת התודעה על ידי טובי הפסיכולוגים הפכה את החיילים לרובוטים מזוגגי עיניים ואטומי לב. האיום על הנהגת המתנחלים במלחמת אחים (מוכר?) גרם להם לשתף פעולה עם המגרשים נגד הציבור שלהם.
בזמן הקמת המדינה התביישו אנשי המזרחי לחבוש כיפה. כיום נער בעל פאות הופך אוטומטית לחשוד ולפעמים גם חוטף מכות או נעצר סתם כך, כי יש לו פאות והוא לא בא טוב בעין של איזה שוטר. יעידו על כך התביעות הרבות שמוגשות לבית המשפט, תביעות שברובן מתקבלות. אנחנו מתייצבים איתם בבתי המשפט, לא משאירים עשוק ביד עושקו. אבל הגיע הזמן לעלות עוד קומה. לדבר בשפת הריבון.
נכון, להיות המבוגר האחראי זו מעלה. הציבור היהודי הלאומי טוב בזה. בטבענו אנחנו מקבלים עלינו אחריות לאחדות, לתגובת הצד השני. ל"מוטב לומר דבר הנשמע". בזה אנחנו אלופים. אבל יש פה גם סיכון. סיכון של יציאה מאיזון. של היסחפות למחוק את עצמנו ולעשות חשבון יתר לצד השני, להתנצל, להצטדק לנוכח האשמות על פשעים שלא עשינו. לא לשם ההתנצחות אלא לשם שם ה' הנקרא עלינו.
לדוגמה, ההשתלחות בנוער הגבעות שגרמה גם לרבים מאיתנו להתרחק ולהסתייג מהם. נוער שהפך לאויב העם כי הוא אינו כנוע למוסכמות שנובעות מרצון לשלוט בכל מחיר. לאחר הרצח הנורא של אהוביה סנדק נחשפנו מצד אחד לאצבע הקלה על ההדק של משטרת ישראל (כולל אי-העמדה לדין של השוטרים והעמדה לדין של חבריו לרכב של אהוביה שנפצעו באירוע), ומצד שני אל הנוער המופלא הזה, החי בתנאים לא תנאים למען עמנו וארצנו.
כעת יש להבין שאנחנו השלטון, שלעת כזאת הגענו למלכות. יש רובד של ההבנה השכלית, ויש רובד אחר, עמוק יותר, והוא להרגיש כך וממילא להתנהג כך. בחודש אדר, כשעם שלם הפך מעם נרדף לעם שמתקהל לעמוד על נפשו, "אשר ישלטו היהודים", גם אנו נעלה קומה.
בואו נהיה עם חופשי באמת בארצנו.
