"איזה מגפי כלה מהממים יש לך", משפט זה הפנתה אליי אישה מאירת פנים שקרנה אליי מעבר למבוך השרשרות הסבוך שעל צווארה בעודה מביטה ברגליי הנתונות בגבס מהעקב עד המותניים.
הייתי בת חמש אז, ילדה קטנה שבמקום לשחק בפינת הבובות בגן שרית עברה למחלקת הילדים בבית חולים אסף הרופא. הסיבה לאשפוז הייתה ניתוח מסובך שעברתי, ובשלו 'עברתי דירה' לכשלושה חודשים.
היו לי לא מעט מבקרים באותה תקופה, בעיקר בני המשפחה שבאו לאחל רפואה שלמה ולתת בלון. אם לומר את האמת, נתנו לי כל כך הרבה בלונים בכל כך הרבה צורות, שיכולתי לפתוח חנות בלונים שלמה ולהרוויח יפה.
הימים והשבועות עברו לאט, ואני מתכוונת ממש לאט. בהתחלה היה מגניב להיות מחוברת לכל מיני מכשירים מצפצפים ולהזעיק את האחיות עשרים פעמים ביום כי נהניתי ללחוץ על הכפתור (הוא היה מהסוג שממש מזמין לחיצה), אבל אחר כך כבר התחלתי להשתעמם מלשכב מגובסת כולי. הנוף מהחלון, שבהתחלה נראה קסום, נעשה משמים, עד שיום אחד שמתי לב שהפרפרים הפכו לליצנים. אדר בפתח.
היה כיף, כולם התאמצו לשמח אותי, אבל לפעמים היו רגעים שהבטתי מסביב ושאלתי את עצמי: למה אני לא בבית? למה אני צריכה לחגוג את פורים בבית החולים?
בית החולים שינה את פניו: מקודר ושקט הוא הפך לצבעוני, מלא שמחה וצחוק. אנשים באו והלכו, צחקו ושרו, וכמובן הביאו איתם עשרות משלוחי המנות. אתם יוצאים מפורים כשבמטבח ערמת משלוחי מנות שיכולה להספיק לשנה? פה זה היה ליגה אחרת. משלוחי מנות מכל הסוגים ומכל הצבעים נערמו בערמות שהיו כמעט בגובה שלי, ערמות שהצטרפו למצבור הבלונים הענקי שהיה תלוי על המיטה שלי וגרם לחדר להיראות כמו גוש ענקי ומואר במיליון צבעים.
בליבו של החדר עמדה מיטת בית חולים קטנה, ובתוכה שכבה ילדה קטנה עוד יותר. את האמת? אם כבר להיות מאושפזת, אז רק ככה.
את הררי משלוחי המנות נהגתי לסווג לשתי קבוצות, שהעידו על האנשים שמאחוריהן. היו המשלוחים הענקיים והיוקרתיים, שבהם ממתקים עוד יותר ענקיים ועוד יותר יוקרתיים בצירוף פתק קטנטן של רפואה שלמה, עטופים כמובן בסרט זהב מסולסל. שלא תחשבו, אהבתי אותם, אבל הם היו פחותים ברמתם בעיניי מהסוג השני.
הסוג השני אולי לא היה הכי מפואר ונוצץ, אלא סתם שקית במבה בצירוף ופל וכמה סוכריות טופי, אבל הפתקים היו המדד שלי. הפתקים במשלוחי המנות האלו לא היו קטנים וקרים אלא ארוכים, אוהבים ויותר מכול כנים ואכפתיים.
היה כיף, כולם התאמצו לשמח אותי, אבל לפעמים היו רגעים שהבטתי מסביב ושאלתי את עצמי: למה אני לא בבית? למה אני צריכה לחגוג את פורים בבית החולים? הייתי משפילה מבט ורואה את סדי הגבס הענקיים והמגבילים, מריחה את ריח התרופות מסביבי, ופשוט רוצה הביתה.
יום בהיר אחד נכנסה לחדר אשת השרשרות הצבעוניות ושינתה את תפיסת המוגבלות שלי. עד אז נהניתי מהתפאורה העליזה שסביבי, אבל בכל פעם שהסתכלתי על הגבס שהייתי נתונה בו הרגשתי חנוקה, מלאת רצון לברוח ולהשתחרר. לה הייתה זווית אחרת: היא לקחה את הגורם המגביל והפכה אותו לחיובי. אומנם לא לרצוי, אבל למשהו שאפשר להתמודד איתו, והיא הצליחה לסחוף גם אותי. ברגע שראיתי בגבס מגפיים שאוטוטו אחלוץ, חזר לי החיוך.
לפעמים דווקא הדבר הכי קטן הוא הכי חשוב. לכאורה היה לי הכול; הייתי מוקפת אנשים וחפצים, אבל תפיסת המציאות שלי הייתה שגויה, ולכן הכול נראה פגום ושגוי. ברגע שהיא הפכה לי את המחשבה, ברגע אחד, חזרתי להיות אני. חזרתי לחייך.
פורים שמח!
