1.
ביום שני תענית אסתר, ביום שלישי פורים, וביום רביעי – שושן פורים, בירושלים. חברה טובה שיתפה אותי ברעיון קטן, על מה שאפשר ללמוד מאסתר המלכה מול אתגרי חיינו:
"שלוש מילים עוצמתיות מתארות כיצד אסתר יצאה למשימה: 'וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת'. איך אפשר ללבוש מלכות, זה הרי לא בגד? מה היה מיוחד כל כך בהתנהלות של אסתר? אסתר 'לבשה' התנהגות מסוימת. חז"ל מספרים שהיא לבשה את רוח הקודש. היא צמה והתפללה, וכל העם צם והתפלל ביחד איתה. היא חיברה את עצמה למלכות, למלך האמיתי שמנהל את העולם, לא לאחשוורוש. היא הייתה מלאה בסמכות פנימית, בביטחון עצמי שהיא עושה את הדבר הנכון ביותר, בלי שיקולים של רווח והפסד. היא פשוט ידעה שזוהי השליחות המדויקת שלה, וזה מילא אותה בשלווה וסילק את הפחדים והחששות.
אלה שלוש מילים שנוסכות גם בי ביטחון בזמנים מתוחים, בבית ובעבודה: 'ותלבש אסתר מלכות'. לנסות ללבוש מלכות. להרגיש שאני יודעת מה אני עושה, שזה מה שאני צריכה לעשות כעת, גם אם איכשל, ושאני חלק מסיפור גדול ורחב יותר".
2.
משנכנס אדר מרבים בשמחה, והוא נכנס לפני כשבוע וחצי. הפסיכולוג האמריקאי ד"ר סול הרציג כתב מאמר נוקב ושמו "6 דרכים פשוטות להשגת אומללות". הנה האסטרטגיות הכי בדוקות ומנוסות כדי לא להגיע לשמחה:
- היצמדות לזכויות. תמיד תרגישו שמגיע לכם, שהחיים חייבים לכם, שנולדתם כדי לקבל. חפשו תמיד אי צדק בכך שלאחרים יש ולכם אין, ואל תסכימו לשום ויתור או פשרה.
- הכול אישי נגדכם. צאו תמיד מתוך הנחה שהכול נעשה מתוך כוונה רעה. נסו תמיד למצוא כוונות זדון, וקפצו על כל הזדמנות לראות זאת כהוכחה סופית שאתם לא חשובים לאחרים.
- התמקדו בבעיות. תאתרו את כל הבעיות שלכם ותחשבו עליהן תמיד, טפחו בעצמכם את הגישה שאתם לא יכולים לעשות שום דבר אחר עד שכל הבעיות הקודמות ייפתרו.
- נפחו כל דבר. אל תשמרו על פרופורציות. נסו לטפח חשיבה שלילית ביחס לכל תקלה ולהעצים אותה, בלי כל יכולת חרטה או מחילה.
- צפו לקטסטרופות. חשוב לזכור שדברים איומים ונוראים עלולים לקרות בכל רגע, ולתת לדמיון להשתולל – מחלות, אסונות, פיגועים. אל תיתנו לשום דבר להפתיע אתכם. היו דרוכים.
- אל תכירו תודה. תתייחסו לכל מה שקיבלתם בחיים כאל נתון, בלי להודות למי שגרם לכך. נסו למקד את המחשבות במה שחסר ולא במה שיש.
רוצים לשמוח? תתרחקו ככל האפשר משש הדרכים האלה. חודש טוב ושמח.
3.
כל אדם סוחב איתו משקעים מהעבר. צלקות מאירועים קשים. רגעי משבר. יש גישה שאומרת שצריך לשחרר, להסיר מעלינו את המשא הזה, להתעלם ממנו. למה להיות כבדים? בואו נשכח את הכול.
אבל פרשת תרומה שקראנו מציעה לנו גישה אחרת: חטא העגל היה נקודת שפל בתולדות עם ישראל. אחרי מעמד הר סיני עלה משה אל ההר כדי לחזור עם לוחות הברית. בני ישראל חיכו לשובו, אבל כשראו שהוא מתעכב – הם עשו לעצמם עגל זהב. כשמשה רבינו ירד מההר וראה את העם רוקד מסביב לעגל, הוא שבר את הלוחות.
רק אחרי ימים רבים של תפילות ופיוס קיבלנו את הלוחות השניים, השלמים, והם הונחו בתוך ארון הברית. אבל רגע, מה עושים עם הלוחות השבורים? אולי כדאי לזרוק אותם כדי להימנע מהתזכורת הכואבת? אולי צריך להמשיך הלאה ולשכוח מזה? חכמינו מגלים לנו דבר עמוק: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".
כלומר, בתוך ארון הברית, לצד הלוחות החדשים, מונחים מעכשיו גם הלוחות השבורים. אנחנו נושאים איתנו את השברים של חיינו. הם לא רק מזכירים לנו טעויות מהעבר, אלא גם מזכירים לנו את היכולת להתפייס, לתקן, להתחיל מחדש, לבחור נכון מעכשיו, להתקדם.
לאורך כל המסע במדבר העם לקח איתו למזכרת חתיכות מנופצות. כל אחד יכול לחשוב על שברי הלוחות שהוא נושא איתו, ואיך הם אולי דווקא נותנים לו כוחות. רבי נחמן מברסלב אמר על כך: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן".
4.
המילים האלה נכתבות בדרך ללונדון. הוזמנתי לקהילת סנט ג'ונס ווד, לשבת מיוחדת.
הקהילה כולה – 1,200 איש – עוצרת ומקדישה שבת שלמה כדי להוקיר שתי חברות קהילה על תרומה מיוחדת בזמן הקורונה.
אליאנה ארירה הקימה מייד בסגר הראשון מערך של עשרות מתנדבים לחלוקת ארוחות חמות לנזקקים ברחבי לונדון. התרומה שלה הייתה לא רק לנזקקים, אלא גם לעשרות המתנדבים הצעירים שהפעילות הזו גרמה להם להרגיש בעצמם טוב יותר באחת התקופות המטלטלות בחייהם.
בוורלי קלברט פתחה, מייד כשהנגיף פרץ לחיינו, קבוצות ואטסאפ וזום תחת הכותרת "שמוזינג". זה התחיל בפטפוטים, בדיחות, מתכונים וניסיון לשמור על שפיות, ונמשך גם לשיעורי תורה והרבה דברי השראה וחיזוק שסייעו לרבים בימים הקשים ההם.
בעודי קוראת את החומר ששלחו לי על אליאנה ובוורלי, חשבתי לעצמי שבפרשת תרומה נהוג לדבר הרבה על התרומות של בני ישראל למשכן, ובכלל על כמה חשוב לתרום ולתת. זה חשוב, אבל כמה אנחנו גם עוצרים לומר תודה למי שתורם?
לא צריך נימוס בריטי כדי להסתכל מדי פעם אחורה ולראות מי מחזיק את היסודות של הבית, המשפחה, הקהילה, ולהגיד תודה.
5.
מאז ששמעתי את הרעיון הזה בכניסת השבת, נזכרתי בו שוב ושוב:
ישבנו בסלון של לורן ברסלואר בלונדון. היא אירחה אצלה בבית קבלת שבת לנשים. בסלון הביתי התקבצו נשים מהקהילה בלונדון, ילדות ונערות וגם אימהות וסבתות, שפשוט שרו ביחד את כל קבלת השבת. הייתי בהרבה קבלות שבת, בהרבה סגנונות, אבל אישית לא הזדמן לי אף פעם להיות בחוויה כזו: נשים שמתאספות ביחד לשיר את מזמורי התהילים של דוד המלך, בדקות המיוחדות שבהן ששת ימי החול מסתיימים והשבת מתחילה.
ואז הרבנית רייצ'י בינסטוק, שארגנה את קבלת השבת המיוחדת הזו, שיתפה אותנו ברעיון קצר ועוצמתי:
"הדלקנו עכשיו נרות שבת, וראינו מול העיניים את האור נדלק. אבל חכמינו אומרים שבכל מצווה שאנחנו עושים – נדלק אור. זה ככה תמיד, אנחנו פשוט לא רואים אותו. צריך לדעת שכל מעשה חיובי ונכון שלנו יוצר אור רוחני. נסו לדמיין מעכשיו איך בכל דבר טוב שאתן עושות – נתינת צדקה, אמירת ברכה, עזרה לזולת – אתן מדליקות אור בעולם".
6.
שירה, רכזת חברתית ביישוב הר ברכה, ביקשה השבוע שאכתוב כמה מילים לנוער של היישוב. זה מה ששלחתי לה:
"מספיק להסתכל בתמונה של הלל־מנחם ויגל־יעקב יניב כדי להבין את גודל האבדה. כמה מתיקות, כמה טוב, כמה אור על הפנים.
אבל שלא כמוני, אתם גם זכיתם להכיר אותם אישית, ולא דרך תמונה. לחיות לצד שני צעירים שהפכו פתאום קדושים, שעלו כעת בסערה השמיימה.
הם לא נרצחו כי היו הלל־מנחם ויגל־יעקב, אלא רק כי הם יהודים, רק כי היו שם. במובן הזה הם שליחי ציבור, של כולנו.
כל אדם שנרצח והופך לחלל, מותיר אחריו חלל שצריך למלא. חכמינו אומרים על חבריו של אדם שנפטר: "אֶחָד מִבְּנֵי הַחֲבוּרָה שֶׁמֵּת – תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כֻּלָהּ". אבל מה זה תדאג? האם החברים של הנפטר צריכים להיות עכשיו בלחץ ובעצבים ובחרדה? הכוונה היא: החבורה תדאג להשלים את החיסרון. החברים ידאגו להוסיף בעולם עוד בנייה, יציבות ועוצמה. לא סתם אסתי, אימא של שניהם – אחרי ההחלטה לתרום את איבריהם – סיפרה אתמול שהם היו בדרך ללמוד תורה וביקשה שכולנו נמשיך את המשימה.
בשבת האחרונה הם היו איתנו בעולם הזה כשקראנו בתורה. בשבת הקרובה הם לא יהיו כאן איתנו כשנקרא בתורה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". עמלק תמיד חיפש ספק, פירוד, בלבול וחולשה, אבל כל מעשה של אחדות, ערבות הדדית, חיזוק ואמונה – מנצח אותו.
תנחומים לכולכם. בשורות טובות".
