ביום ראשון בשעות הבוקר יצאו מגבולות מדינת ישראל ראש המל"ל, ראש השב"כ, מתאם פעולות הממשלה ביהודה ושומרון ומנכ"ל משרד החוץ. הם שמו את פעמיהם לעבר העיר עקבה שבירדן, הסמוכה לאילת. המטרה: פגישת פסגה בין נציגים מישראל ומהרשות הפלשתינית בהשתתפות נציגים ממצרים, מירדן ומארצות הברית.
מטרת הפגישה שנויה במחלוקת. תלוי את מי שואלים: לפי טענות ישראל מדובר בפגישה על "דרכים להרגעת המתיחות הביטחונית באזור לקראת חודש הרמדאן", ואילו לטענת הרשות הפלשתינית מדובר בפגישה שמטרתה "להכין את השטח ליצירת אופק מדיני המבוסס על יוזמת השלום הערביות, שיובילו לכך שהעם הפלשתיני יקבל את הזכות לחופש ועצמאות".
אבל למרות המחלוקת על מטרת הפגישה, כבר בלילה הקודם פעלו בצה"ל פעילות חריגה ביותר, וליתר דיוק – לא פעלו. על פי פרסום של יוסי יהושע בידיעות אחרונות, בכיר ביטחוני הודיע שצה"ל מצמצם לחלוטין את כל הפעילות נגד הטרור והמחבלים ביהודה ושומרון, והוא לא יבצע מעצרים למעט במקרים של פצצות מתקתקות, כלשונו של הבכיר.
הילל בראון: "אחרי שהרב איתמר בן גל, שכנו של יגל, נרצח בפיגוע, יגל אמר: אם חס וחלילה נגזר עליי למות מוקדם, לפחות שזה יהיה בפיגוע. כדי שיבנו על שמי יישוב חדש בארץ ישראל. ישר אמרתי לו שלא ידבר ככה. אבל הוא התעלם. לפני כמה שבועות פגשתי אותו והזכרתי לו את זה, והוא חייך חיוך מבויש ואמר: צודק, צודק. חס וחלילה, בטל ומבוטל. אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים, אבל אפילו כשהוא דיבר על נושא כזה כאוב ומפחיד היה חשוב לו לדעת שמה שלא יקרה, חשוב לו שעם ישראל וארץ ישראל יתקדמו עוד צעד לגאולה"
צעד לגאולה
המשלחת התכנסה בעקבה בצהרי יום ראשון, וממש בזמן שבו ישבו נציגי ממשלת ישראל מחויכים סביב שולחנות עגולים עם נציגי הרשות הפלשתינית, בשומרון שוב התרסקו התושבים לקרקע המציאות הקשה. בשעה 13:49 קיבלנו את הבשורה הנוראה מכול. "הצלה ללא גבולות יו"ש: דיווח על שני נפגעים קשה מירי בחווארה. פרטים בהמשך", ריצדו האותיות על מסך הטלפון. הלב פועם בקצב מהיר. מי זה הפעם? עוברת המחשבה בראש. ואני מנסה להיאבק באינסטינקט הבסיסי לקוות שזה לא מישהו שאני מכיר. בסוף הראש מבין שזה גרוע לא פחות. עוד שני יהודים נרצחו, עוד משפחה מרוסקת, עוד קורבנות של הטרור הערבי האכזרי.
אחרי כמה שעות מפרסמים את השמות של הנרצחים, האחים הקדושים יגל יעקב והלל מנחם ממשפחת יניב, תושבי היישוב הר ברכה. שניהם היו בדרכם לישיבות, הלל לישיבת קריית שמונה ויגל לישיבת אולגה.
הילל בראון מאלון מורה הכיר את יגל, הבן הצעיר, כבר שנים רבות. "בעיקרון למדנו יחד כבר בתלמוד תורה באלון מורה", הוא מספר לי יום לאחר הרצח המזעזע. "אבל שם לא ממש התחברנו, הוא היה בהר ברכה ואני מאלון מורה, ואתה יודע איך זה ילדים, כל אחד עם הגאווה של היישוב שלו".
בהמשך עברו שניהם ללמוד בישיבה התיכונית בשילה, ושם כבר היה החיבור חזק הרבה יותר. הילל ויגל אף היו זמן מה שותפים לחדר בפנימייה. "היינו אני, יגל ועוד חבר מכוכב השחר שלישייה בלתי ניתנת להפרדה. היינו בכל מקום ביחד, הוא תמיד היה שמח ומשמח. פעם אחת חזרתי לחדר בפנימייה בפנים נפולות, ויגל שאל אותי מה קרה. סיפרתי לו שהחליטו להשעות אותי מהישיבה בעקבות איזה מעשה ילדותי. יגל לא היה מוכן להשלים עם זה: הוא רץ לחדר של ראש הישיבה ופשוט התחיל להתווכח איתו שישאיר אותי בישיבה. הוא לא היה מוכן לראות חבר שלו עצוב אפילו לרגע", הילל מספר בהתרגשות.
"גם האהבה שלו לארץ הייתה משהו מיוחד. הייתה פעם אחת שהלכנו בישיבה להכשיר מסלול לרוכבי אופניים ליד שילה, לפתוח שבילים, לגזום ענפים שמפריעים ועוד. אחרי שלוש שעות של עבודה אני קולט שכולם כבר שוכבים על האדמה מותשים, והיחיד שממשיך לעבוד במרץ לא רגיל הוא יגל.
"אני זוכר גם שהיה פינוי של בתים בחוות יישוב הדעת, ויגל פשוט לא היה מסוגל לשבת בישיבה. יצאנו לפינוי כדי למחות ולכאוב את כאבה של הארץ. ויש עוד סיפור שאתה חייב לכתוב", אומר לי הילל בקול רועד. "אחרי שהרב איתמר בן גל, שכנו של יגל, נרצח בפיגוע, יגל אמר: אם חס וחלילה נגזר עליי למות מוקדם, לפחות שזה יהיה בפיגוע. כדי שיבנו על שמי יישוב חדש בארץ ישראל", קולו של הילל נשבר.
"ישר אמרתי לו שלא ידבר ככה. אבל הוא התעלם. לפני כמה שבועות פגשתי אותו והזכרתי לו את זה, והוא חייך חיוך מבויש ואמר: צודק, צודק. חס וחלילה, בטל ומבוטל. אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים, אבל אפילו כשהוא דיבר על נושא כזה כאוב ומפחיד היה חשוב לו לדעת שמה שלא יקרה, חשוב לו שעם ישראל וארץ ישראל יתקדמו עוד צעד לגאולה", מסכם הילל בכאב את הזיכרון העוצמתי.
אישה אחת, לא צעירה במיוחד, עמדה בלב הכפר והביטה במתרחש בעיניים פעורות. כמשקיף מן הצד חשבתי שהיא ודאי מתנגדת לאירועים המתרחשים לנגד עיניה. בסופו של דבר מדובר בלקיחת החוק לידיים. אך טעיתי במחשבתי. האישה החלה לצעוק בקול שבור: "מגיע להם, מגיע להם פי אלף מזה! הנרצח מהיום היה אמור ללוות את בני לחופה!" היא צעקה בקול גדול והתמוטטה על המדרכה בבכי חסר מעצורים
העיירה בוערת
אבל הסיבה שבעטייה כמעט אין אזרח בישראל שלא שמע השבוע את שמה של העיירה חווארה היא לא רק הפיגוע האכזרי אלא דווקא תגובתם של יהודים מכל רחבי גב ההר והשומרון באותו הערב. העיירה חווארה מוכרת לכל תושב בשומרון: זהו הכפר הערבי הארוך ביותר שחוצים מדי יום אלפי תושבים בכל שעות היממה.
הכפר ידוע ומפורסם במעשי הטרור הרבים שיוצאים ממנו על בסיס יומיומי, זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, פיגועי ירי ומטעני חבלה, וזה לפני שמדברים על תרבות הנהיגה המסוכנת של בני הכפר ועל התשתיות הרעועות שמוסיפות לסכנת הנסיעה. בכפר עצמו תומכי טרור רבים, ודקות אחדות לאחר הפיגוע פורסמו הודעות צוהלות בדף הפייסבוק הרשמי של הכפר, ומצריחי המואזין קראו המסיתים להתעמת עם המתנחלים. בעבר פורסמו גם תיעודים מבית הספר בכפר על צעדות תמיכה במחבלים רוצחי יהודים, והדוגמאות רבות.
תושבי גב ההר התארגנו להפגנת מחאה בעקבות הפיגוע הנורא. למרות הודעות של ראשי היישובים שקראו שלא להצטרף להפגנה, כבר בשעה שש בערב התאספו מאות רבות של תושבים בכניסה לכפר והחלו בצעדה לתוך הכפר. כמה ערבים ניסו לזרוק אבנים, אבל תושבים הגיבו בעוצמה רבה. נדמה היה שאיפוק של שנים רבות התפרץ בבת אחת. הוצתו רכבים בכפר, הרבה מהם משטובות שמשמשות לפשע או לחלקי חילוף, וגם כמה בתים. העיירה תומכת הטרור חווארה בערה, פשוטו כמשמעו.
אישה אחת, לא צעירה במיוחד, עמדה בלב הכפר והביטה במתרחש בעיניים פעורות. כמשקיף מן הצד חשבתי שהיא ודאי מתנגדת לאירועים המתרחשים לנגד עיניה. בסופו של דבר מדובר בלקיחת החוק לידיים. אך טעיתי במחשבתי. האישה החלה לצעוק בקול שבור: "מגיע להם, מגיע להם פי אלף מזה! הנרצח מהיום היה אמור ללוות את בני לחופה!" היא צעקה בקול גדול והתמוטטה על המדרכה בבכי חסר מעצורים.
במצב נורמלי התפקיד לפעול נגד הטרור הוא של המדינה, אבל במקום שיש אנרכיה, להישאר היחיד ששומר על החוק זה עוול חמור לא פחות מלעבור על החוק. אילולא היו יהודים שהיו מוכנים לעבור על החוק בלוד וברמלה במהלך מבצע שומר החומות כדי להגן על אחיהם, כנראה היו מתווספים עוד הרוגים לרשימה הבלתי נגמרת של נרצחי הטרור. אילולא היו יהודים שמוכנים לעבור על החוק ולהקים יישובים ומאחזים, כנראה הייתה היום מדינה פלשתינית ברוב שטחי יהודה ושומרון
נמאס מהבקלאווה
כשאני מנסה להבין מה הוביל לתגובה החריגה הזו אני חושב שאחד הגורמים הוא דווקא הקמתה של ממשלת הימין. הרי הטרור היה כאן לאורך שנים וכנראה יישאר כאן בעתיד, אבל בניגוד לממשלות הקודמות, שבהן היו אנשי שמאל מוצהרים שכביכול מנעו את השינוי המיוחל בנושא הביטחון האישי של אזרחי יהודה ושומרון, כאן מספרים לנו הנציגים בכנסת על "ממשלת ימין מלא מלא", ולמרות ההבטחות והחגיגות המדיניות נמשכת כמעט כרגיל.
אותם אנשים שהסבירו לנו, במידה לא מבוטלת של צדק, אך לפני כמה חודשים, קרי לפני הבחירות האחרונות, שאת הטרור צריך להכות ביד קשה וכואבת, ממשיכים באותה מדיניות שנקטו קודמיהם. קחו לדוגמה את ההתנהלות של צה"ל בקיני הטרור בכפרים, ששם הנוהל הוא של חיסול מחבלים בפינצטה אגב סיכון רב של חיי חיילינו. בשבוע שעבר פרסם דובר צה"ל בגאווה שחיילים שנכנסו ללב הקסבה של שכם נמנעו מלחסל מחבל חמוש רק מכיוון שהחזיק לידו ילד כמגן אנושי.
גם במישור ההרתעה לאחר פיגועים, אפילו המעשים הקטנים, כמו אטימת הבתים של המחבלים, התבטלו בחלקם. יום אחרי הפיגוע הרצחני בחווארה שלחו כוחות משטרה להסיר את האיטום מעל ביתו של המחבל בן ה-13 שירה בעיר דוד בשני יהודים בשבת לפני כמה שבועות, והפרקליטות ביקשה מבית המשפט לשחרר את המחבל הצעיר למוסד שיקומי במקום לשלוח אותו לכלא.
נדמה שנגמרה לאנשים הסבלנות. לאנשים נמאס לשמוע את המילים החלולות "נשים את ידנו על המחבל" בזמן שהרשתות החברתיות מלאות בתמיכה ובעידוד למחבלים, שעליהם איש אינו חושב לשים את היד. נמאס להם לראות את הערבים מחלקים בקלאוות לאחר פיגוע, נמאס לשמוע את זיקוקי השמחה מהכפרים ואת צהלות המואזינים לאחר שהם טובחים ביהודים.
אבל יותר מכול נמאס שבזמן פיגוע יושבים נציגים של מדינת ישראל עם שולחי המחבלים מהרשות הפלשתינית ומסכמים עוד צעדי כניעה של ישראל כלפי הטרור. על פי פרסומים באתרי התקשורת, מהפגישה בעקבה יצאה החלטה אחת ברורה של ישראל: להקפיא בנייה או הסדרה של ההתיישבות בארבעת החודשים הקרובים. היו שיאמרו שהטרור משתלם; בחווארה כנראה לא יגידו את זה השבוע.
נכון, במצב נורמלי התפקיד לפעול נגד הטרור הוא של המדינה, אבל במקום שיש אנרכיה, להישאר היחיד ששומר על החוק זה עוול חמור לא פחות מלעבור על החוק. אילולא היו יהודים שהיו מוכנים לעבור על החוק בלוד וברמלה במהלך מבצע שומר החומות כדי להגן על אחיהם, כנראה היו מתווספים עוד הרוגים לרשימה הבלתי נגמרת של נרצחי הטרור. אילולא היו יהודים שמוכנים לעבור על החוק ולהקים יישובים ומאחזים, כנראה הייתה היום מדינה פלשתינית ברוב שטחי יהודה ושומרון. אילולא היו מי שהיו עוברים על החוק לפני שמונים שנה כדי להקים פה מדינה, כנראה היינו עדיין יושבים ומחכים שהבריטים יואילו בטובם לעזוב את הארץ.
ובכן, מה הפתרון? מובן שאנרכיה אינה מציאות הגיונית, אבל אסור לפוליטיקאים להתייחס למספר כזה גדול של תושבים, שסובלים שנים רבות מטרור וקוברים עוד ועוד מיקיריהם וזועקים "הגיעו מים עד נפש", כאילו היו אנרכיסטים. כי הם לא. צריך להקשיב להם וליישם את המדיניות המובטחת. במיוחד שאלו הן ההבטחות שהבטחתם אתם אך לפני חודשים אחדים, אותן ההבטחות שעברו בראשם של אותם 'אנרכיסטים' עת שלשלו את הפתק בקלפי.
