- נראה שבתוך חוסר ההידברות יש בכל זאת כמה דברים שהפכו איכשהו למוסכמים. נכון שהצעקות הן אותן צעקות, אבל בתוך הרעש כבר אין הרבה אנשים, גם בשמאל, שאינם מודים שהסיפור שעליו מתקוטטים היום הוא לא רק הביטוי המכובס 'מי מגן על הדמוקרטיה' אלא בתכלס מי ייתן את המילה האחרונה במדינת ישראל, אם ההמון, שנעשה למסורתי, או האליטה, שמחזיקה בערכי המערב, ומה שמכונה העולם הנאור.
בקום המדינה כולם הסכימו לכלל 'הרוב קובע', אבל הדיל הזה התנהל כאן מתוך הנחה שזה רק עניין של זמן, וכל הסיפור הזה של יהדות לא באמת ירים ראש, והאפיזודה הגלותית הזאת תימחק לרגלי הקדמה והנאורות. אבל אז משהו השתבש, ובניגוד לכל תחזית לא רק שעוד ועוד ישראלים התחברו בחזרה אל המסורת, החרדים לא רק סתם התרבו אלא גם התחילו להיכנס ברצינות לסיפור הציוני.
היה אדם שזיהה כבר לפני שלושים שנה שהסיפור הזה של 'רוב קובע' לא ישחק לידיו של מי שמאמין בתפיסות מערביות, ולכן החל במהלך שהוא עצמו כינה מהפכה. על השלבים שבאמצעותם כמעט השלים את ההפיכה דובר רבות.
בסוף בסוף, אחרי כל הניסוחים – כל סעיפי הרפורמה (חוץ מסיפור היועמ"ש) – מתנקזים לשאלה הפשוטה מי ייתן את המילה האחרונה. אחרי כל זעקות הדמוקרטיה, היום כל ילד כבר אמור לדעת שהשאלה שחוזרת בכל סעיף היא זו: מי יהיה המחליט? זו לא רק שאלות האיזונים וזאת לא רק הביקורת השיפוטית. הכול נשאר ויישאר כרגיל. הוויכוח הוא מי בסוף בסוף יחליט.
בוויכוח על הוועדה למינוי שופטים השאלה היא אם להותיר את המפתחות בידיים של האליטה או בידיים של נבחרי העם.
בשאלת הסבירות השאלה היא אם מידת הסבירות נתונה בידיים של אליטת השופטים או בידיים של נבחרי העם.
וגם בשאלת ביטול חוקים – אפילו בלי להיכנס עד הסוף למנגנון חוקי היסוד וכיצד בדיוק תהיה פרוצדורת ההתגברות – גם כאן השאלה הפשוטה היא בידי מי תהיה המילה האחרונה, בידי האליטה המסוימת מאוד או בידי נבחרי ההמון, שהולך ונהיה מחובר למסורת.
עוד מוסכם שהסיבה שהשמאל מודאג באמת היא שעם כל הכבוד שיש למנגנון הרוב, ובאמת שגם בשמאל לרבים עדיין יש בסך הכול כבוד להכרה שהרוב קובע, הרוב הולך ונהיה מסורתי ויהודי וגם חרדי, ומבחינת רבים בשמאל רוב כזה הוא רוב מדאיג, כי כל המילים האלה מזוהות בעיני רבים במחנה השמאל כתרבות לא פרודוקטיבית, מנותקת מקדמה, מזניחת אסתטיקה ואומנות ועוד ועוד.
האם בגלל דאגה כזאת, שאפשר בהחלט להבין אותה, יש כיום אפשרות כלשהי להותיר את השליטה בידיים של אליטה שאין אפשרות לבחור בה? הרי ברור שגם זה לא בא בחשבון.
לכן בסופו של דבר, אחרי כל המחאות, ברור שהשמאל יצטרך לעבור את התהליך הזה ולהוציא מעצמו את הכוחות העצומים שיש בו כדי להמשיך להילחם על הערכים שהוא מאמין בהם, אבל יהיה עליו להבין כי לא יהיו לו קיצורי דרך כוחניים דרך בית המשפט. אם הוא יתעשת ויבין את זה, יש גם סיכוי מדאיג שיום אחד העם יחזור לתת בו אמון. אבל עד אז האלימות והכוחניות שהוא נוקט רק ירחיקו ממנו את הקשב, וממילא את השלטון.
השכבה השמנה שתיקח מכאן את הכסף לחו"ל תעשה נזק רציני למדינת ישראל, ואין טעם לזלזל בזה. המעשה הזה הוא מעשה מחאה שיש לו מחיר, וכולנו עלולים להרגיש אותו, אבל ברור לגמרי שאסור בגלל המחירים האלה להיכנע לכוחניות. הכוח יהיה חייב לחזור לעם, ולרוב גם במחיר של נזק כלכלי כבד למדינה.
- האם מי שטוען בתוקף שהוא לא אחי הוא עדיין אחי?
בניגוד ליחסים בין בעל לאישה או ליחסים בין חברים, ליחסים בין אחים יש סטטוס בעייתי. הם אינם בחיריים. חברות היא בחירית. נישואים הם תהליך של בחירה חופשית. לעומתם קשר של אחווה אינו קשר בחירי. כשנער צועק בבית שהוא שונא את המשפחה שלו ושהיה מחליף אותה באחרת, זה זעם שאין בו היגיון. בסוף הוא יבין שמשפחה אינה משהו בחירי, והמנגנונים הרבים במציאות יחזירו אותו למקום הזה. זאת יכולה להיות שמחה משותפת או חלילה מקרה מוות – קשרי אחווה הם קשרים בלתי ניתנים להתרה.
התפקיד של בני המשפחה שלפחות בנקודת הזמן הנוכחית נמצאים במקום בטוח ובתחושת כוח, הוא להחזיק את האחווה בשביל מי שכרגע מנסים להתכחש אליה, בשביל האח הזועם. כשיוסי ביילין כותב שסמוטריץ' ובן גביר ואנשי הליכוד הם לא אחים שלו, התפקיד שלהם הוא לא רק להיעלב, שגם זה מותר ולגיטימי; הם ובעיקר בוחריהם, קרי אנחנו, צריכים לצד הכאב והעלבון לעשות את הג'וב המוטל עלינו בפוזיציה הנוכחית ולהחזיק את האחווה הזאת חזק חזק בשבילם עד יעבור זעם. וחשוב מאוד להחזיק אותה חזק אצלנו בראש. לזכור שגם ברגעים שהם הכי מקללים וזועמים הם איתנו בקשרי אחווה בלתי ניתנים להתרה.
- למי ישמעו המשטרה והצבא ברגע האמת?
נוהגים להציג את נקודת ההתנגשות שחלילה עלולה להגיע. מה אם בית המשפט יפסול את חוקי הרפורמה? או קצת יותר ציורי, מה קורה אם בנימין נתניהו עולה לביתו, והנה הוא שומע ברדיו שבית המשפט הודיע על נבצרותו ושהוא למעשה מבחינה חוקית אינו יכול לשמש יותר ראש ממשלה?
נגיד שבית המשפט החליט ללכת עם שיגעון הכוח שלו עד לשם. לכאורה כעת ניטלה ממנו היכולת הפיזית לרדת בחזרה לרכב השרד שלו. וגם אם ייקח מונית וייסע ללשכת ראש הממשלה, האם יכניסו אותו לשם? וכל הדילמה הזאת מכוונת לנקודת השאלה הקריטית: ממי יקבלו המשטרה והצבא הוראות אם לא מהממשלה שפסל בית המשפט? על השאלה הזאת ניסה אלשיך לענות תשובה ארסית כדי להלך אימים: "הם יקשיבו למערכת המשפט".
כל התיאור הזה יסודו כמובן במניפולציה חריפה מאוד שמשמיטה נקודה יסודית מאוד. כל הרשויות במדינת ישראל שואבות את הכוח שלהן אך ורק מהרשות הנבחרת. העם אחרי הכול הוא המעניק את הכוח. הכנסת מעניקה את הכוח שקיבלה מהעם למערכת המשפט לשפוט, והיא מעניקה את הכוח לממשלה למשול. ומתוך כך ורק מתוך כך יש לממשלה יכולת לשלוט על מערכות האכיפה.
אפילו כשמערכת המשפט מחליטה שהממשלה עשתה מעשה לא חוקי, כמו לדוגמה כשהיא מחליטה שמינוי אריה דרעי אינו חוקי, אין לה שום יכולת לעשות כלום מעבר לזה. היחידים שמוסמכים לפטר אותו או לחלופין להחליט להמשיך את כהונתו הם הממשלה והעומד בראשה.
אם חלילה הצבא יעשה משהו שמנוגד לרצון הממשלה ששולחת אותו וממנה הוא יונק את סמכויותיו, הוא יחולל הפיכה. כשמישהו מתווה תסריט כאילו יש מנגנון של תקשורת בין בית המשפט לרשויות המבצעות, הוא כמובן יוצר תסריט שאין לו קשר לשום מציאות שלטונית בישראל. אין באמת יכולת ליצור דילמה לרמטכ"ל למי הקשיב עכשיו, לקבינט של הממשלה או לאסתר חיות.
נכון שבהיסטוריה היו צבאות שהפכו לגוף עצמאי מנותק כל כך עד שהיה אפשר לגייס את ראשיו כדי לעשות הפיכה משטרית, אבל לחשוב שבמדינת ישראל צבא העם – שמבין היטב, בלי שום צורך בשיעורי אזרחות, שהוא משרת את הממשלה הנבחרת – יהיה שותף להפיכה צבאית כזאת, זה לא יותר מניסיון המרדה.
ובכן, מצד אחד אין להתרשם מההפחדה חסרת הבסיס של 'רגע המבחן', אבל מצד שני ההתעלמות מכך שמדובר בניסיון המרדה מסוכנת וחסרת אחריות. אחרי שמדברים ככה יש לעצור עד תום ההליכים ממרידים מהסוג הזה. ממשלת ימין או ממשלת שמאל שאינה מטפלת בניסיונות המרדה היא אחראית ישירה לפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל. כבר כמה שבועות אנחנו מנסים להתריע מכאן שכל עוד לא יהיו מעצרים על דיבורי הסתה והמרדה, הם ילכו ויידרדרו. כך לצערנו קורה בכל שבוע. קולות מחאה ציוניים ולגיטימיים עלולים להפוך אלימים ומפלגים – לא רק כי ההמון משולהב, הרי זה התפקיד שלו כרגע, להיות משולהב ולזעוק את זעקתו על מה שהוא רואה בו קלקול – אלא מאחר שהממשלה הנבחרת אינה מציבה להמון ובעיקר לממרידיו גבולות מחאה. זה יוצר נזק אדיר לחוסנה של המדינה.
בהקשר הזה הימין עדיין מגלה שלא השתחרר מתסמיני העבדות שלו. הוא עוד חושש מתדמיתו בעיני האדון. מנהיגי הימין, אתם הריבון, ומחובתכם לעצור ניסיונות המרדה. אתם מציתים לא רק את המחאה הנוכחית אלא גם מעצבים את הגבולות הפרוצים של המחאות הבאות במדינת ישראל.
- הדין מתוח, והזמנים לא פשוטים. מדינת ישראל עוברת תיקון מטלטל מאוד אבל חשוב ומכריע. זאת העת להחזיק חזק חזק. להחזיק חזק בנחישות החזרת ההכרעות לידי העם. להחזיק חזק בשמירת גבולות המחאה. להחזיק חזק ביכולת להבין את הפחדים והכאבים. ולהחזיק הכי חזק כל העת ולא להרפות ולו לרגע מתודעת האחווה. קשרי האחווה כאן אינם נתונים לבחירה. גם כשהצד השני מאוד מעליב. גם כשצד השני ממש ממש לא במצב הרוח הדביק הזה. להחזיק חזק את האחווה גם בשבילו.
- די לכיבוש! בדבר אחד השמאל צודק – בשום מקום לא יכלה להתרחש כזאת התפרצות זעם כלפי הכפר המרושע חווארה, שיצאו ממנו רוצחים של כל כך הרבה יהודים מאז ימי אוסלו. הסיבה העיקרית שבגללה בחווארה רוצחים יהודים במספרים כאלה, הסיבה היחידה שבחווארה יש יהודים שמרגישים מופקרים, הסיבה היחידה שאזרחים לקחו את החוק לידיים שלהם היא אחת: אין חוק בחווארה. בקושי יש שם שלטון צבאי. כבר יותר מחמישים שנה שמדינת ישראל מסרבת להכריע בנוגע למקום הזה, ואז מגלגלת עיניים איך יכול להיות שהמון יוצא לנקום את נקמת דמם השפוך של שני המלאכים הטהורים הלל מנחם ויגל יעקב.
הסיבה לכך היא שאין מדינה ריבונית רשמית שמחליטה החלטות על המקום הזה. במקום לגנות את המהומות נכון יותר לבקש שמדינת ישראל תנקום בכפר חווארה את כל הדם היהודי שנשפך בו ותקבל אחריות ריבונית מלאה לכל יהודה ושומרון. אפשר לדחות את זה אבל לעולם לא תהיה דרך לברוח מזה באמת.
