"מי שמכיר את הילדים יודע ששניהם היו מאוד הפוכים ושונים זה מזה אבל משלימים זה את זה", מספר שלום יניב, ששכל את שני בניו, הלל ויגל הי"ד, שנרצחו ביום ראשון האחרון בפיגוע בחווארה. "לא תמיד הם הכי הסכימו אחד עם השני, אבל היה משהו בעיקר בשלב הזה בחיים, בשנים האחרונות, מרגע שכל אחד התמקם בסוף תהליך התבגרותו במקום המתאים לו, אחד בישיבת קריית שמונה ואחד בישיבה בגבעת אולגה.
"ובאמת הייתה לנו נחת, לא כי הכול הלך חלק אלא כי כל אחד היה במקום שטוב לו. היה להם טוב. בשבת האחרונה, כמו שאסתי אמרה, הייתה לנו סוג של שבת פרדה. זכינו שהייתה שבת בר מצווה במשפחה, ונסענו.
"היה אירוע ביום שישי", אומר שלום ומתאמץ להראות את התמונה המשפחתי האחרונה ולהעביר אותה בין המנחמים. "ייאמר לשבחם שבדרך כלל הם היו סרבני צילומים, ופה משום מה זה הלך בקלות. כשקיבלתי את המגנט אמרתי ואו, באמת תמונה יפה. שני ילדים מאירים, כזוהר הרקיע מזהירים".
"היינו מאוד מאוד שונים זה מזה, ובשבת האחרונה דיברנו כמעט כל השבת, ושאלתי אותו כמסיח לפי תומי, לא כמנבא נבואות: תגיד לי, איזו תקופה הייתה לך הכי טובה עד עכשיו? והוא אמר לי: שיעור ב' היה לי הכי מוצלח. מאוד שמחתי בישיבה. גם בצבא היה לי ממש טוב. לנגד עיניי כל השבת היו השיחות בין שלושתנו על סוגיות שישמעו לכם קטנות, ומי שישמע, על זה דנים? על זה מתווכחים? אבל בשבילם זה היה משמעותי. ואני הייתי המגשר"
כשהדמעות זולגות בזוגות
האמת היא שדבר לא אמור היה להפתיע אותי במציאות של השבעה בבית משפחת יניב. לא פניה המאירות של האם אסתי, לא האווירה החמה, לא הדיבור הכן והפתוח וגם לא האמונה השלמה והתמימה שעוברת כאן בין המילים והחיבוקים המנחמים. מכל התמונות, ההספדים, ההצהרות והתצלומים שזרמו לציבור ביממה שלפני הלווייתם של הלל ויגל הי"ד היה אפשר להבין שמדובר במשפחה מיוחדת, כזו שהאמונה זורמת בעורקיה, שהחסד היומיומי והדאגה שלהם לזולת הפכה אותם כבר מזמן לאנשי ציבור.
ובכל זאת החסד, הניבט מכל פינה בבית, מדברר את יושביו גם ללא אומר ודברים. בחדרו של יגל פזורים כלי עבודה רבים השייכים לגמ"ח הכלים שהוא החזיק; בחצר הבית ארגזי תחפושות עמוסים של גמ"ח התחפושות שאסתי מתחזקת במסירות בכל שנה ושנה. ועם האבל הכבד, הצער והאובדן, בראש מעייניהם של אסתי ושלום עמד היחס למנחמים שהגיעו אליהם.
"השבת האחרונה לוותה בשיחות רבות", ממשיך האב שלום לספר למנחמים הרבים. "כל אחד מהם, הלל ויגל, היה בשלב בחיים של שינוי. הלל סיים את השירות הפעיל שלו בחיל הים כסגן מפקד ספינה. את חטאיי כאבא אני מזכיר היום, כי לא ידעתי עד כמה הוא היה משמעותי שם. היו לנו המון שיחות, כי היינו מאוד שונים".
"היינו מאוד מאוד שונים זה מזה, ובשבת האחרונה דיברנו כמעט כל השבת, ושאלתי אותו כמסיח לפי תומי, לא כמנבא נבואות: תגיד לי, איזו תקופה הייתה לך הכי טובה עד עכשיו? בדגש על המילה עד עכשיו, שלא יחשוב חלילה שמסכמים משהו. והוא אמר לי: שיעור ב' היה לי הכי מוצלח. מאוד שמחתי בישיבה. גם בצבא היה לי ממש טוב.
"לנגד עיניי כל השבת היו השיחות בין שלושתנו על סוגיות שישמעו לכם קטנות, ומי שישמע, על זה דנים? על זה מתווכחים? אבל בשבילם זה היה משמעותי. ואני הייתי המגשר.
"המשפט האחרון שלי אליהם בשיחה היא כשאמרתי להם: לא משנה מה, מותר לחשוב אחרת זה מזה. מותר לכם. זו לא פסיקה בשולחן ערוך, לא עבירה, כל עוד אתם לא חולקים על מסורת ישראל סבא, זה ככה. חולקים ונשארים יחד.
"מאוד ריגש אותי שהחובשים שהגיעו מצאו אותם אחד על השני", אומר שלום. "הם לא היו מחובקים, אבל הדם של הלל", אומר שלום וקולו נשנק, "נגע בדמו של יגל. דמים בדמים נגעו".
"תודה שנתת לנו שני פיקדונות. שמחנו בהם, שמחים בהם, נשמח בהם. בע"ה. ניקח את כל הדברים הטובים שהם עשו, ואת כל האידיאליסטיות והמידות הטובות, ונעשה הכול כדי שיהיה טוב לאומה כולה"
קדוש ונורמלי
"הרבה פעמים היינו יושבים על הספה ודנים בעזרה לבית, בהושטת יד", ממשיך שלום. "הלל היה מאוד תקיף וחד מה צריך שיהיה ומה התפקיד של כל אחד ומה תפקידו בכל המכלול הזה. הוא ידע תמיד להיות המתכלל, לפזר סמכויות, מי יעשה מה", הוא מספר.
"אני אשמח להגיד משהו", מבקש אחד הבחורים שגדל עם הבנים. "הלל היה המלך של השכונה, הבן הכי גדול", הוא מספר. "לפני שהמקום נהיה ממסדי היו כאן טרסות, לפני שבנו כאן היינו רצים בשלוליות הענקיות בחורף", "בשלג", מוסיפה אסתי.
"בשלג הגדול לקחנו אבובים והתרסקנו, חיפשנו את המקום שבו הכי שווה לגלוש. יגל עשה קורס סנפלינג, והדבר הראשון שהוא חשב עליו היה למה שנהנה לבד, בוא נזמין את כל ילדי השכונה, למה שנעשה רק בשבילנו? אז יגל הגליש את כל השכונה".
האם אסתי מעורה בכל פרט ופרט בפרשה. בקיאה במהלכים של הילדים. "חלומו של הלל היה שכולם יגדלו ונוכל לעשות מניין ערבית שלנו, של השכונה", מגלה החבר. "גדלנו ביחד, ובכל פעם שיצאתי מהבית לנשום אוויר ראיתי את יגל וישבתי איתו. בשנה שעברה בבין הזמנים של פסח יגל ניקה את הבית וביקש ממני לעזור".
"כן, הוא ניקה את הבית?" שואלת אסתי, מופתעת מפרט שלא הכירה, והנוכחים מחייכים למשמע שאלתה.
"את החצר", מדייק החבר. "הוא ביקש ממני לעזור לו, ותוך כדי הוא שאל מה אני לומד בגמרא, ואמר: אולי נקבע חברותא? לא כל כך רציתי, והוא התעקש. אני ממש זוכר את הסוגיות שלמדנו יחד", הוא אומר ומספר שלמרות חילוקי הדעות והוויכוחים החזיקה החברותא גם בבין הזמנים של חול המועד סוכות.
"לפני כמה שנים ניהלתי את התחזוקה של היישוב, ויצא לי לעבוד עם הלל", מספר אחד המנחמים. "הוא תמיד היה מגיע, עובד, עוזר, עושה. אי אפשר להכניס את העזרה שלו למסגרת, להקשר. כל דבר שנגיד יקטין מהעשייה שלו. בכל פינה שאליה אני מסתכל ביישוב אני נזכר שהוא עזר לי. בזה הוא עזר לי, את זה עשיתי איתו יחד. וכל משימה שהוא לקח הוא ביצע בצורה הכי טובה, וידעתי שהמשימה בידיים טובות. קשה לכמת את זה במילים".
פרק היסטורי
"כולי מלא תודה כלפי ריבונו של עולם", מסכם האב שלום בקול צרוד. "תודה שנתת לנו שני פיקדונות. שמחנו בהם, שמחים בהם, נשמח בהם. בע"ה. ניקח את כל הדברים הטובים שהם עשו, ואת כל האידיאליסטיות והמידות הטובות, ונעשה הכול כדי שיהיה טוב לאומה כולה.
"אנחנו נמצאים בפרק היסטורי שאנחנו לא מבינים שאנחנו נמצאים בו. פרק שבו קוברים שני אחים יחד. אבל זה באמת משמעותי", אומר האב ומוסיף משפט שרק מהדהד את המקום שבו נפשו מונחת: "אני מודה לכל מי שהגיע ולא מספיק מתייחס לאנשים. מבקש מראש מחילה, אל תקפידו עליי. בע"ה נצא מאוד מחוזקים".
