נדמה לי שעם שני הבחורים המוארים שנקברו השבוע, וכמוהם גם עם יתר שנים עשר קורבנות פיגועי החודש הזה, נקברו גם כמה מיתוסים שהתרגלנו להאמין בהם.
בחודש הזה קברנו את המיתוס שלפיו כבר אי אפשר למצוא בעולם את השילוב שבין תורה, עם וארץ. קברנו את המיתוס שלפיו האבל על הרוגי פיגוע יהיה בהכרח אבל פנים-מגזרי: בחודש הזה ניחמו זה את זה והתנחמו זה בזה חרדים, דתיים-לאומיים וחילונים.
אבל בעיקר נקברו בחודש הזה שני מיתוסים מושרשים מאוד: המיתוס שלפיו חינוך ילדים כבר אינו אפשרי במתכונתו האידיאלית. כבר התרגלנו למחשבה שאנחנו מגדלים דור מכור למסכים. התרגלנו למחשבה שהמקסימום ההורי יהיה הכלה, מפני שגם ככה הם לא יקשיבו לנו. התרגלנו למחשבה שמוסד האחים והאחיות במשפחה מתנהל בריחוק ולכל אחד דרך משלו. התרגלנו למחשבה שלימוד התורה כבר לא ממש בנפשם של ילדי שנת תשפ"ג.
אולי אולי מבקשים מאיתנו הקדושים האלה כולם לשנות את העיניים. אולי הם מבקשים שנהיה אסתר, זו שנושאת את עיניהם של רואיה עד שפתאום כל אחד מהם רואה את יפי אומתו
בחודש הזה פגשנו ילדים טהורים, בחודש הזה פגשנו הורות בטהרתה, בחודש הזה שמענו סיפורים על אחים שבחייהם (!) לא נפרדו. בחודש הזה השאירו לנו ילדים רכים וגם בחורים בוגרים את תשוקת התורה ולימודה.
בחודש הזה המילה שנשמעה יותר מכול, ולא סתם, הייתה עיניים. אומן גרפיטי חילוני צייר את אושי ויענקי הי"ד וסיפר איך דרך עיניהם התחבר לשמיים. עיניהם התכולות של הלל ויגל הי"ד, שניבטו מהם תמימות אינסופית ואהבה, עיניו של אשר נתן הי"ד, שהגיע אלינו ממש כמה חודשים לפני שנרצח בנווה יעקב, ועיניו, בוערות, מבקש רק דבר אחד: "אני לא רוצה להתקלקל".
אולי אולי מבקשים מאיתנו הקדושים האלה כולם לשנות את העיניים. אולי הם מבקשים שנהיה אסתר, זו שנושאת את עיניהם של רואיה עד שפתאום כל אחד מהם רואה את יפי אומתו.
אני מבקשת שנראה את יפי אומתנו. אני מבקשת שנראה את יפי אימותינו המופלאות. אני מבקשת שנישא את חינם של ילדינו. אני מבקשת שנישא חן, כולנו, בעיני המלך בחג הפורים הזה.
ריבונו של עולם! עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה בשנה הזו אולי יותר מבכל שנה אחרת.
