תגובה על הטור של אבינועם הרש
דעה אביחיל
"יש מי ששמחים גם בלי שהם רואים, ויש מי שלוקחים כדורים נוגדי דיכאון אפילו שיש להם הכול", סיכם אבינועם הרש שני מקרים שפגש: עיוור שניגן והרקיד בבית הספר, ואֵם שהגיעה לאסֵפת הורים בג'יפ חדש וסיפרה שהיא נוטלת כדורים נגד דיכאון.
הנחת היסוד שלא נכתבה אך השתמעה מהדברים צרמה לי: האֵם המדוברת כנראה אינה שמֵחה בחלקה, בניגוד לאותו מרקיד, ולכן לוקה בדיכאון. אבל זו הנחת יסוד מוטעית, ולכן גם מזיקה: בניגוד למקובל לחשוב, דיכאון אינו עצב וגם לא אי-הכרת הטוב. הוא לא תוקף במיוחד אנשים שמרבים להתלונן, ואולי אפילו להפך\ מהיכרות אישית נראה לי שהוא אורב דווקא לחבר'ה מלאי שמחת חיים.
מִנֹעה הגלילי, פסיכולוגית הוליסטית, למדתי הגדרה חדשה ומדויקת: דיכאון הוא פשוט (?) דיכוי רגשות. זה מקור הסבל.
ההקבלה שערך הרש אינה נכונה. הוא בעצם הקביל בין שני אדם בעלי חולי או מוגבלות, אבל מבחינתו הראשון אינו אשם בלקות שלו ונמדד רק בהתמודדות שלו איתה, ואילו השנייה אשמה בלקות שלה.
כמובן, בדיכאון יש מרכיב נפשי גדול יותר (אם כי גם גופני), אבל ברובד עמוק זה נכון גם לגבי מחלות גופניות, והעיקר: גם אתגר ש'נופל עלינו' מהשמיים וגם אתגר שיש לנו השפעה על הריפוי ממנו הם ניסיונות שנועדו לדייק אותנו אל עצמנו, והם לא תוצאה 'הכרחית' של הרקע שלהם; אומנם אם מתבוננים לעומק יש מכנה משותף לסובלים מחוליים מסוימים, אבל אדם שמדכא רגשות יכול לחלות בדיכאון, ובאותה מידה עלול ללקות במיגרנות או בסרטן. המדוכא לא 'אשם' יותר מחבריו שה' בחר להם ניסיון אחר. פשוט, מסיבה שרק ה' יודע, זו המכה שנבחרה בעבורו לומר לו 'גְדל'.
אותה התפעלות שהובעה כלפי העיוור שבחר לחיות כמה שיותר טוב עם לקות הראייה שלו ראוי להביע כלפי האֵם המתמודדת עם מחלת נפש ובכל זאת באה לאסֵפת ההורים ובחרה לחיות כמה שיותר טוב עם הדיכאון.
