אמיר לוי
שאון התקשורת המגויסת מעמעם את קולה הברור של האמת, גם כאשר כמה צדיקים בסדום פוקחים עיניים לרגע * כשמטרת העל היא שלטון מלא בדעת הקהל והפיכתו לעדר מסומם – את מי מעניינות העובדות?
הטלפון היה מתחיל לזמזם בדרך כלל בסביבות שבע בבוקר בעוד הרכב מזדחל בעליות לירושלים. לפעמים אפילו מוקדם יותר, בטרם פקחתי עיניים. עד שאתה מגיע ללשכה ומתחיל לבדוק את ההודעות, הן מצטברות על המסך ברשימה ארוכה.
"נכון שהיא אמרה את זה?"
"ראו אותה בפגישה עם X".
"שמעתי שהבטיחה להצביע נגד Y".
"למה היא טענה ככה ולא אחרת?"
"מדוע לא גינתה את דבריו של פלוני?"
בראשית ימי הכנסת הקודמת, בתקופה הפוליטית הסוערת של לפני ואחרי הקמת ממשלת 'השינוי', שימשתי כיועץ לחברת כנסת טרייה מן הימין, שהיה אז באופוזיציה. לאחר שנים בצד העיתונאי חשבתי שהכרתי היטב את שיטות הפעולה של התקשורת הישראלית, אבל אפילו אני הופתעתי מעוצמת המתקפה.
כמעט כל יום צצה שרפה חדשה לכבות. דיווח של כתב לגבי הצבעה של חברת הכנסת, בוועדה שהיא לא נכחה בה בכלל ובוודאי לא הצביעה; דברים שחברת כנסת הטיחה במליאה בחברת כנסת אחרת, אך בציוץ שדיווח על העניין נכתב כאילו כוונו לחברת הכנסת שעבדתי איתה, אף שלא הייתה קשורה לחילופי הדברים בשום צורה; ציטוטים חלקיים, רובם מחוץ להקשר במקרה טוב ופשוט שגויים במקרה הרע.
ילקוט הכזבים היה ממש בלתי נדלה: רכילות ושקרים, ספינים ותדרוכים ולא מעט לכלוך ברמה האישית והמשפחתית; כתבי פלסתר ארוכים עם כותרות שליליות, לעיתים מוכתבים מילה במילה בידי גורמים אינטרסנטיים, לעיתים קרובות מבלי שהכתב שמפרסם אותן טורח אפילו לבקש תגובה. טורי הכפשה אובססיביים שירדו הרבה מתחת לחגורה. הכול למטרה אחת – עיוות מוחלט של המציאות
ילקוט הכזבים היה ממש בלתי נדלה: רכילות ושקרים, ספינים ותדרוכים ולא מעט לכלוך ברמה האישית והמשפחתית; כתבי פלסתר ארוכים עם כותרות שליליות, לעיתים מוכתבים מילה במילה בידי גורמים אינטרסנטיים, לעיתים קרובות מבלי שהכתב שמפרסם אותן טורח אפילו לבקש תגובה. טורי הכפשה אובססיביים שירדו הרבה מתחת לחגורה. הכול למטרה אחת – עיוות מוחלט של המציאות.
בכל מקרה כזה אתה מוצא את עצמך במרוץ נגד הציוץ. מהרגע שהדיווח המעוות יוצא לאוויר העולם ועד לרגע שבו הוא מובא לידיעתך (אם בכלל) או לרגע שהמצייץ מתנצל או מתקן (אם בכלל), שקר אחד קטן יכול להתפשט ברשתות כאש בשדה קוצים. בחלק גדול מהמקרים ההבהרה המאוחרת כבר לא משנה דבר. מי שרצה להשיג את הכותרת הראשונית על חשבונך עשה בדיוק את זה, ואתה רק יכול לנסות למזער נזקים. במקום להעביר מסרים או לפתח סדר יום אתה מוצא את עצמך במגננה תמידית, מנווט ללא הרף בתוך שדה מוקשים ענק של פייק ניוז.
היו גם כתבים הוגנים. אחת מהן הודתה לפניי כי קיבלה "מידע מחשיד" הקשור אלינו, אך לאחר שבדקה לעומק גילתה כי לא היו דברים מעולם. פרשן בכיר הראה את הצביעות בסיקור התקשורתי. אחרים ביקשו מסמכים, בדקו לעומק וקיבלו תמונת מצב מאוזנת. אך אלה היו כמה צדיקים בודדים בסדום. באופן כללי אפשר לומר כי בתקופת 'ממשלת השינוי' התגייסו כלבי השמירה של התקשורת כמעט כאחד למתקפה נגד האופוזיציה.
לא מפתיע שרבים בימין פשוט התייאשו והפסיקו להתראיין בערוצים המרכזיים. בזמן שנציגי הממשלה והקואליציה נהנו מבמה פתוחה, שאלות מפנקות ואפס הפרעות, חברי הכנסת מהאופוזיציה דאז הגיעו לכל ריאיון כאל זירת קרב: אתה מראש יודע שלא יאפשרו לך לדבר, יעוותו את דבריך ושוב תיאלץ לתפוס את הצד המתגונן בזמן שהשלטון נהנה מאתרוג. ראיתי את זה מקרוב באולפנים וכמעט בכל ריאיון לרדיו, והאווירה העוינת זלגה גם לציבור, והוא הפגין אותה באירועים בסגנון 'שבת תרבות' ודומיהם, במילים קשות ולעיתים גם בכוח הזרוע. באיזשהו שלב אתה מבין שחבל על המאמץ.
אני חוויתי זאת מזווית מקצועית־אישית ולמשך תקופה מסוימת, אך חוליי התקשורת הישראלית לא השתפרו גם עם שינוי הנסיבות הפוליטיות. למעשה, הם הפכו לגרועים בהרבה. מאז שהובס השמאל בבחירות בנובמבר, ובמיוחד מהרגע ששר המשפטים יריב לוין הודיע על התוכנית לתיקון מערכת המשפט, נראה שמכונת הכזבים העבירה להילוך חדש ואכזרי בהרבה. מי שעד אתמול עלה על המוקד למרות היותו בכלל באופוזיציה, עכשיו סופג אש צולבת בהרבה משום שהוא בקואליציה.
הסיקור חד־צדדי ומוטה מתמיד. עדר הפרשנים והכתבים פועים כמעט כולם בקול אחד, ורק פה ושם מקשט את המסך עלה תאנה ימני נידף. מצד אחד הערוצים ממלאים שעות אולפן רבות במחזור אותה תעמולה לעוסה, בזמן שתרבות הפושים והקליקים הופכת את הכותרות ואת המסרים לקיצוניים ופרובוקטיביים יותר. כל כותרת או ידיעה נבחנת אך ורק בפריזמה פרסונלית, ובוודאי שאין שום עיסוק במהות. הפוזיציה הפוליטית החריבה כל חלקת עיתונות שעוד שרדה איכשהו.
תחושות אלה ודומות להן משותפות לרבים ממכריי בימין ובוודאי יהיו מוכרות גם לקוראים רבים. במשך שנים תהינו כיצד ניתן להילחם במפלצת התקשורת הזו, והאם זה בכלל אפשרי, או שנגזר על הרוב בישראל להיות נתון לשטיפת מוח תמידית מצד המיעוט השולט במדיה. היו כאלו שסברו כי המחנה הלאומי צריך להתמקד בהכשרה עיתונאית ולהצמיח דור חדש של אנשי ימין בתקשורת. אלא שגישה זו נתקלה בפער העצום שממנו נהנה השמאל בכל הנוגע לכלי התקשורת המרכזיים, שנובע מעשרות שנים שבהן אנשי התעשייה שכפלו את עצמם והדירו כל דעה אחרת.
גם כאשר איש ימין מוכשר היה מצליח להשתחל לאחת מן הקליקות האלה, הוא מעולם לא התקבל באמת. חלקם נאלצו לעשות פשרות ולהסוות חלק מעמדותיהם כדי להתקדם או אף כדי לשרוד. אחרים הרימו ידיים כאשר הבינו כי הסיכוי להשפיע אפסי. אלו שבכל זאת התעקשו והתמידו, נדחקו לבסוף לקרן זווית או פשוט הודחו מתפקידם אף שסיפקו נתוני צפייה, קריאה והאזנה לא פחותים ולעיתים גבוהים בהרבה מעמיתים אחרים בעלי העמדה ה'נכונה'. רשימת הקורבנות ארוכה ומתחדשת כל הזמן. הגילדה צופפה את שורותיה, והניסיון לחדור את המבצר הפך לקשה עוד יותר. בחלק מהתחומים, כמו בעולם הקולנוע, המצב גרוע עוד יותר כאשר יוצר המבקש להפיק סרט בעל מאפיינים ציוניים ר"ל, יודע שהסיכוי שלו לקבל תמיכה הוא אפסי.
אבל לא הכול אבוד. אחד המאפיינים של גילדה סגורה הכופה על חבריה קו מחשבה אחיד הוא קיבעון וחוסר רצון או יכולת להשתנות. כלי התקשורת המרכזיים של השמאל עדיין מחזיקים בפער גדול על הימין, אך הוא הולך ומצטמצם במהירות מפתיעה. מלבד המגמה שבה מרבית הערוצים והתוכניות הפכו למקהלה חדגונית ומשעממת, רוב העם בישראל עדיין מחזיק בעמדות ימין, ויש גבול להשתקת הרוב. בסופו של דבר קולו יישמע, ולא משנה עד כמה עמוס שוקן ודומיו יתאמצו להשתיק אותו (כפי שעשו לאחרונה לד"ר גדי טאוב).
נדבך נוסף וחשוב בהתמוטטות חומת השמאל בתקשורת נוגע לרשתות החברתיות. עידן הטוויטר והפייסבוק, למרות חסרונותיו שחלקם פורטו לעיל, שבר את המונופול הישן והוא שולח גלי הדף לאורך כל הגזרה. אין פלא שחלקים בשמאל הפלורליסטי קוראים כבר שנים בגלוי לפיקוח על השיח ברשתות, כולל ניסיונות חקיקה בוטים לפגיעה בחופש הביטוי.
גם בכירי תקשורת השמאל יודעים שהמהפך קרוב והם מפחדים. לכן הם נחרדים למשל מכל הצעה לקיצוץ השידור הציבורי המיותר והבזבזני, עד שהגיעו לטענה המגוחכת שלפיה סגירת ערוץ טלוויזיה במימון השלטון היא פגיעה בחופש העיתונות. לכן הם רק יגבירו את ניסיונות ההשתקה ואת עוצמת התעמולה, אך גם לכך יש פתרון.
כיום אני עורך את אתר 'מידה', אתר ימין לאומי־ליברלי, שמבטא בגאון את העמדות המושתקות של מאות אלפי ישראלים בימין. את האתר הקימו ב־2012 ד"ר רן ברץ וכמה שותפים, וגם אנו, כמו פורום קפה שפירא והשבועון 'עולם קטן', נאבקים להביא עמדות, דעות ומאמרים שזוכים לביטול והדרה בתקשורת המרכזית.
אחד המאפיינים של גילדה סגורה הכופה על חבריה קו מחשבה אחיד הוא קיבעון וחוסר רצון או יכולת להשתנות. כלי התקשורת המרכזיים של השמאל עדיין מחזיקים בפער גדול על הימין, אך הוא הולך ומצטמצם במהירות מפתיעה. מלבד המגמה שבה מרבית הערוצים והתוכניות הפכו למקהלה חדגונית ומשעממת, רוב העם בישראל עדיין מחזיק בעמדות ימין, ויש גבול להשתקת הרוב
התמיכה בנו ציבורית: אנשים שמבינים את החשיבות של מאבק הערכים בחזית התקשורת, שולחים אותנו להילחם על השמעת קולם באמצעות תרומה חודשית – ואנו כמובן מודים לכל אחד מהם. ככל שישראלים רבים יותר יבינו את החשיבות של המאבק הזה, כך נוכל להגדיל את השפעת הקול הימני על המתרחש.
אם גם אתם חשים שקולכם לא נשמע בתקשורת, אם אתם מתרגזים מהסיקור החד־צדדי או פשוט מבקשים לקבל את התמונה המלאה – הכוח היום נמצא בידיים שלכם. כמו 'מידה', בשנים האחרונות קמו בימין כלי תקשורת חדשים ועצמאיים – ברדיו, בטלוויזיה ובתקשורת הכתובה. למרות עמדת הנחיתות הראשונית אנו מצליחים להשמיע קול איכותי ולהשיג השפעה הולכת וגוברת. יחד אנו יכולים לשים קץ למונופול השמאל – אם רק נתמוך בתקשורת ימין עצמאית.
