1.
"בתקשורת יש מושג בשם 'נפילת רייטינג'", כותב הרב יוני לביא. "אם בסרטון מסוים יש מיליון צופים בהתחלה, אך כשמגיעים לסופו נותרו רק רבע מיליון, מנהלי הערוץ ינסו לגלות מה הדבר שגרם לנפילה ולנטישה של הצופים. בפרשת משפטים נדמה שיש 'נפילת רייטינג' כזו.
מתחילת התורה ועד עכשיו היו לנו בכל שבוע שלושת המרכיבים שמחזיקים קהל: 1. גיבורים להזדהות איתם. 2. עלילה שמתקדמת. 3. מתח מפרק לפרק.
בפרשת משפטים אנחנו מאבדים את שלושתם. אין עוד גיבורים מופלאים כמו יוסף הצדיק או משה רבינו, אין סיפור עלילתי דרמטי כי כבר יצאנו ממצרים, ולכן אין מתח בשאלה מה יקרה בהמשך. מה יש? אוסף מרוכז של הלכות. 53 מצוות יש בפרשה.
האם אין חשש שהקהל ילך? התשובה היא: ממש לא. התורה היא לא סרט. היא לוקחת אותנו כעת למקום מרתק לא פחות: מעכשיו הגיבורים הם אנחנו, העלילה היא סיפור חיינו, והמתח הוא בשאלה כיצד נתנהג והאם נבחר בטוב או ברע. זה אולי החידוש הגדול ביותר, שהופך את התורה לתורת חיים: הזרקור שהיה מופנה אל אבותינו מופנה כעת אלינו. אנחנו, עם ישראל שמקבל מצוות, אנחנו השחקנים הראשיים. האם יש סרט מעניין יותר מזה?"
2.
זה קשה. העולם אמור להיות מקום טוב, שלם ושמח, ויש אנשים שבמעשים המכוערים שלהם מקלקלים אותו. השבוע נהרג לוחם משמר הגבול, אסיל סואעד. המחבל שתקף אותו – בן 13. מה קורה כאן?
בעשרת הדיברות שקראנו בשבת בפרשה, אלוקים אומר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". חכמינו מסבירים שעבודת אלילים מכונה אלוהים אחרים, מלשון איחור: "מפני שהם מאחרים הטובה מלבוא לעולם".
כלומר, הרע מפריע לטוב להופיע, הוא מעכב אותו, גורם לו לאחר. איזה מחיר נורא שילמנו לאורך ההיסטוריה על האיחור הזה, על העיכוב בביאתו של הטוב. על אנשים שעובדים אלוהים אחרים – של טרור, מלחמה, אלימות, אנטישמיות.
אבל הרב קוק מצא מסר מנחם ומחזק באותן מילים ממש. הרשעים רק "מאחרים את הטובה מלבוא". גם הקלקול הכי גדול, גם הרוע הכי מושחת, לא יכול להשמיד את הטוב אלא רק לאחר אותו, רק לעכב את בואו.
בסוף, תפיסת עולם ששולחת ילד בן 13 לרצוח, לא תשרוד. הטוב מוכרח לנצח.
3.
שתי כותרות קפצו לי השבוע מול העיניים במקביל בסלולרי: "צפו": המשלחת הישראלית בטורקיה הצליחה לחלץ ילד בן 10 שהיה לכוד יותר מארבעה ימים מתחת לקרקע. ואז עוד "צפו": האחים יעקב ישראל בן ה־6 ואשר מנחם בן ה־8 הובאו למנוחות אחרי שנרצחו בפיגוע בערב שבת.
שתי כותרות, שני עולמות, ותהום ביניהם: בעוד נציגים ישראלים נוסעים, לפעמים עד קצה העולם, כדי לחלץ ילדים מתחת לעפר ולהציל אותם, כאן יצא לדרך מחבל בכוונה לרצוח ילדים כשהם בבגדי שבת, בדרך לשבת משפחתית.
ובפרשה שקראנו בשבת בבוקר כתוב, בפשטות, בשתי מילים: "לֹא תִּרְצָח". בלי נימוק, בלי הסבר. פשוט לא. רש"י, פרשן התורה המפורסם ביותר, אפילו לא מפרש את שתי המילים האלה.
יש פרשנים שמסבירים איך גם אנחנו יכולים להתחזק בנקודה הזו של "לא תרצח", שהיא לכאורה רחוקה מאיתנו כל כך: הרי נאמר ש ש"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" או "כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו שופך דמים". כל אחד יכול להתנהג ביותר רגישות לזולת, לצלם אלוקים שיש בו, לעילוי נשמתם של ההרוגים ולרפואת הפצועים.
בכיתות של יעקב ישראל ואשר מנחם בוודאי למדו בשבוע שעבר הרבה על עשרת הדיברות ועל "לא תרצח". השבוע הם לא הגיעו לכיתה, והעולם כולו צריך ללמוד שוב וביתר שאת את המילים הללו.
4.
שלום מניו יורק. הנה כמה דברים שלמדתי כאן, כשצילמו את התמונה הקבוצתית השנתית החדשה בכנס של שליחות חב"ד:
* אחדות. זו לא קלישה. דווקא על רקע המתח הפנימי בישראל, שמעתי פה על הפעילות של 6,000 השליחות ברחבי העולם, ולמדתי עד כמה אפשר לדבר עם מי שאתה לא מסכים איתו ולמצוא את המכנה המשותף. עד כמה אהבת ישראל וחיפוש הנקודה הפנימית הטובה שיש בזולת, מתוך כבוד – הם מרכיבים הכרחיים. הסיפור המשותף שלנו גדול יותר מכל מחלוקת זמנית.
* שליחות – בכל גיל. בשורה הראשונה בתמונה, כמה סמלי, יושבות הנשים המבוגרות ביותר, שלא יוצאות לעולם לפנסיה ממשימת חייהן. לצידן יושבות נשים צעירות שמחזיקות תינוק שזה עתה נולד, כי בשליחות גם אין באמת חופשת לידה…
* עוצמה נשית. זוהי תמונה שמוכיחה שהנהגה ופעילות ציבורית נשית לא סותרת שמירה על המסורת. להפך – התורה, החסידות והאמונה הן שנותנות לכל אחת מהן כוח להיות אימא ורעיה וגם לצאת למקומות רחוקים ברחבי העולם, להקים שם מוסדות ולהנהיג וליזום.
* מה שלא רואים בתמונה: מאחורי החיוכים לא הכול נוצץ וזוהר. שמעתי כאן גם על הקשיים, הדמעות, הבדידות, הגעגועים. הן לא מצטערות על המחיר הזה, אבל לפעמים אנחנו רואים רק הצלחות, ושוכחים את הדרך.
* כל מי שמסתכל בתמונה הוא שליח. המטרה שלהן היא שזה יהפוך למשהו מידבק: גם בלי מינוי רשמי ותמונה קבוצתית, כל אחד מאיתנו הוא שליח שיכול להוסיף טוב במקום שבו הוא נמצא כעת. לא צריך לעבור לקטמנדו או למקסיקו, צריך רק לשנות את הדרך שבה מסתכלים על הסביבה שלנו.
תודה לאלפי השליחות שבתמונה על הימים האחרונים (מזהים שליחה שאתם מכירים?) נתתן לי הרבה חומר למחשבה…
5.
מיליוני תלמידים מקבלים בימים אלה תעודות מחצית. עירית הלוי, מנהלת אולפנת צביה בירושלים, כתבה עם חלוקת התעודות מסר חשוב לתלמידים, אבל בעצם לכולנו:
"המסע ממצרים לישראל מתחיל בפרשות השבוע, אבל כתוב שאלוקים לוקח אותנו בכוונה בדרך הארוכה והקשה. למה לעשות סיבוב כזה במדבר? למה לא לחתוך ישר לארץ ישראל? שימו לב למשפט עמוק של הרמב"ם. לדבריו, החוכמה האלוקית באה ללמד אותנו על מסע החיים של האדם. אין קפיצות דרך. כדי לגדול צריך לעבור תהליך מפרך: 'כי המנוחה תסיר הגבורה, והעמל ייתן הגבורה'.
אנחנו רוצים לרפד את חיי התלמידים, לתת להם הקלות כדי שיהיה להם נעים, וגם התלמידים עצמם רוצים שהכול יהיה כיף, מיידי ומהיר. אבל האמת היא, לא נעים לומר, שכדי להגיע להישגים צריך להזיע, צריך שיהיה קשה. רק ככה מתקדמים ועולים למדרגה גבוהה יותר.
תעודות מחצית הן מתנה. תלמידים מרגישים צער אם הם מקבלים ציון נמוך, אבל זה מעיד שהלימודים הם רציניים, מאתגרים, שהמורים לא סתם מחלקים מחמאות, שיש פה תהליך! זו תובנה שיכולה לשנות את החיים: במקום לחפש מנוחה, לחפש התקדמות. בסוף, רק ככה הגענו לארץ המובטחת".
בהצלחה לכל תלמידי ישראל.
