חז"ל מנחים את המנחמים שבאים לאבל ומצווים עליו לשתוק עד שיפתח האבל עצמו את פיו. ההנחיה הזו אנושית ומופלאה: לעיתים תכופות אנשים מגיעים ובפיהם הדרשה שהכינו מראש, ופשוט נואמים לאבל שעליו להתחזק, לקבל דין שמיים או להבין שנבחר לשליחות הזו. תקשיבו קודם, מנחים חז"ל, אחר כך דברו.
בשבעה השבוע אצל משפחת פלאי האצילה, ששכלה שניים מבניה, גם ככה לא היו מילים. המראה היה חזק מכול גם למישהי שכבר ראתה דבר או שניים בחייה. ראינו שני קרעים. שני קרעים בחולצתה של דבורה האם, שני קרעים בבגדי הילדות, ומישהי לחשה לי פתאום מאחורי הגב: "ככה נראה העם שלנו עכשיו, קרוע לשניים". אין מילים.
השבת הזו, שבת שקלים, תנחם אולי את כולנו על שבתות השכולים שעברנו בחודש הזה. שני פיגועי ערב שבת. השבת הזו מזכירה שגם בקרע גדול אנחנו חייבים להודות בנחיצותו של החצי האחר, מפני שרק ככה נחזיק מעמד בטלטלות שעובר העם הזה.
אני גרה מול הכנסת, והשבוע עמדו בהפגנה הגדולה הבן הקטן שלי מוישי ונכדי עקיבא, מרותקים. "לכבוד מה הצעדה הזו?" הם שאלו אותי, וכשניסיתי לענות לא היו לי מילים. איך לומר "רפורמה"? איך לומר "דמוקרטיה"? למה כתוב שם "דיקטטורה"? אין בעברית מילים.
בפרשת שקלים נזכר הביטוי "שקל הקודש", ובפירוש כמעט מיסטי הסביר הרמב"ן שכמו השקל הזה, שמוקדש לדבר אחד, כך גם "לשון הקודש". הוא מביא את דברי מורה הנבוכים, שלפיהם "והנה אל תחשוב שנקראת לשוננו לשון הקודש לגאוותנו או לטעותנו, אבל הוא בדין! (בצדק, י"מ) כי זה הלשון קדוש, לא יימצאו בו שמות לאברי ההולדה או לבעילה". ואו. יש דברים, אומר המורה, שאין להם מילים בלשון קודש. ולא סתם.
כשאין מילים, כשאי אפשר לתאר מעמד מסוים או פעולה מסוימת, זו ככל הנראה הולדה.
אני רוצה לקוות שמשהו ייוולד עכשיו. אני רוצה להאמין שכשחצי עם שונא חצי עם או לפחות פוחד ממנו, נזכיר לעצמנו בלב, במקום שאין בו מילים וצעקות והטחות וטוקבקים והאשמות, שאנחנו שקולים, שאנחנו חצאי שקלים.
"למה אשכל שניכם יום אחד?" שואלת רבקה כשהיא מדברת על יריבות בין אחים. אולי אפשר אחרת? אולי נתרחק מעט "עד שוך חמת אחיך?" אולי קצת פחות מילים עכשיו, קצת יותר שקט.
פרשת שקלים היא פרשת התיקון. חטאנו. משה שומע את קול העם ברעו ואינו יודע את נפשו. קול ענות הוא שומע. לכן דווקא עכשיו, בקרע הזה, הוא בא ונושא את ראש בני ישראל ואומר להם: זה הזמן לאחות. זה הזמן להיות אח לאח ואחות לאחות. אחרי שנפלה עטרת ראשנו, "ויתנצלו ישראל את עדיים אשר מהר חורב", אפשר לתת תרומה לבית המשותף. מכולנו. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. בואו איש ומחציתו בידו, כופר נפש בעד כולנו.
