לחזור לחלום

1.

כולם קראו על כך בעיתון. כולם דיברו על זה יומם ולילה. אבל רק אחד קם ועשה משהו. פרשת יתרו מתחילה כך: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹוקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ". יתרו שומע על היציאה מעבדות לחירות, על הבשורה החדשה בעולם, ולא נשאר אדיש. הוא שומע, מפנים, וזה מוביל אותו לעשייה: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה". יתרו עוזב את ביתו ומצטרף לעם ישראל.

פרשנים רבים כותבים על יכולת השמיעה של יתרו. הרי התורה עצמה מספרת איך עמים רבים שמעו על יציאת מצרים, נדהמו ונבהלו. מיליוני בני אדם במזרח התיכון עקבו אחרי הדרמה. האם זה עורר אותם להשתנות? לעשות משהו? לא. רק יתרו העמיק לבדוק מה המשמעות של כל זה עבורו. לא רק שמע – אלא השתנה.

כמויות אדירות של אינפורמציה מתחרות על תשומת הלב שלנו. בכל יום כולנו שומעים אינספור ידיעות שונות. סיפורו של יתרו מעלה שאלה: מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו שומעים?

2.

עומס יתר. זו אחת הבעיות של דורנו. בפרשה יתרו מגלה עומס יתר אצל משה רבנו: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". יתרו מגיב בחריפות: "מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?… לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ. כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ".

אלה מילים נוקבות: אם זה ימשיך כך, גם משה רבנו ייבול וגם העם. יתרו מציג לראשונה את עקרון האצלת הסמכויות. הוא מציע למשה לבחור שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. כל אחד ייקח אחריות על חלק מהעם, ורק הדברים החשובים יגיעו עד למשה רבנו. ככה העם כולו יחוש מעורב ומחובר יותר, ואנשים נוספים יקבלו תפקידי מנהיגות. משה עושה זאת, והכול בא על מקומו בשלום.

אי אפשר לעשות הכול לבד. אפילו משה רבנו לא יכול. זו קריאה מהדהדת מהפרשה אל תוך החיים שלנו. מה אפשר לתת למישהו אחר לעשות, מה אפשר לדחות או לבטל, במה צריך להתמקד ולהתרכז, מה העיקר ומה הטפל. שלא ניבול, חלילה.

3.

בימים אלה, בתאריך י' בשבט, ציינו 73 שנים לפטירת הרב יוסף יצחק שניאורסון (המכונה הריי"צ). את חתנו שהחליף אותו בהנהגת תנועת חב"ד, הרבי מלובביץ', כולם מכירים. אבל הריי"צ הנהיג בדור שלפני כן, והיה אחד מאלה שהניחו את התשתית לתקומת העם היהודי שאחרי השואה. הנה שלושה ביטויים חשובים שלו:

• "אמריקה אינה שונה" – הוא בא מרוסיה, אחרי מאבק אמיץ בקומוניזם. הוא ישב שם בכלא שבע פעמים על הפצת היהדות. ופתאום, באמריקה, גילה אתגרים מסוג חדש: אם שם הניסיון היה עוני, עכשיו הוא עושר. אם שם הרדיפות היו הסכנה, כאן הסכנה היא החופש הבלתי־מוגבל. אבל "אמריקה אינה שונה", הוא הכריז וגרם לדורות של יהודים, שחשבו לזנוח את המורשת ולהשאיר אותה מאחור, בעיירה היהודית – לא לשכוח את הערכים שלהם בעולם החדש.

• "באנחות בלבד לא ניוושע" – אנחנו טובים בקיטורים, בתלונות, בלהגיד בדיוק מה לא בסדר. אבל אנחות על המצב – הזכיר לנו הריי"צ – לא יתקנו אותו. להגיד מה לא, זה לא הפתרון. להעלות פוסט או ציוץ עצבני זה לא מספיק.
• "ובכן" – הביטוי הזה מופיע מאות פעמים במאמריו ובמכתביו לאנשים. אם אנחות הן לא הכיוון אז העיקר הוא ה"ובכן" – מה תכלס עושים? איך פועלים? איך מתקנים את עצמנו ואת העולם? איך מתרגמים את הרעיונות היפים לחיים המעשיים והיומיומיים?

אתם מוזמנים לחשוב איך שלושת הביטויים הקצרים האלה קשורים לחיים שלנו, כאן ועכשיו.

לזכרו.

4.

את הקטע הנפלא הזה כתב נתנאל פרץ:

"מה המצב ההפוך מחלום? הפסיכיאטר האמריקאי תומס אוגדן כתב פעם שההפך מחלום הוא לא סיוט, ההפך מחלום הוא 'ארץ שממה, שבה אין דמיון ואין מציאות, אין שכחה ואין זיכרון, אין שינה ואין התעוררות'.

זה בדיוק היה המצב של בני ישראל במצרים. אחרי שנים ארוכות של עבדות, אתה מפתח יובש בנפש. אתה כבר לא מסוגל לחלום.

המצב הנורא הזה, שבו אין שום דבר בעולם חוץ מרוטינה אפורה, הוא בית הכלא הגדול ביותר בעולם. זה שיממון נפשי שבו אתה לא יכול לדמיין מציאות אחרת, פשוט כי שכחת שיש כזאת.

אז איך מחזירים את החלום? אצל אדם יחיד היינו ממליצים על טיפול טוב שיסייע. אבל כשמדובר על מאות אלפי אנשים, גם הפסיכולוג המדופלם בעולם לא יעזור. כדי שעם שלם יוכל לחזור לחלום, השמיים בכבודם ובעצמם צריכים להיפתח. המציאות צריכה להתנפץ. העולם צריך לרעוד.

רק המפגש עם שינוי דרמטי כזה יצליח לעורר בלב המשועבד ניצוץ של תקווה. וזה מה שקרה. עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף – זו בשורה שיש תקווה, שיש שינוי, שאפילו הטבע מסוגל להיקרע.

וכך גם הנפש שלנו: העיניים הכבויות והריקות יכולות להפוך לעיניים בורקות. החשמל יכול לחזור לזרום בחוטים החלודים. זה הפלא הגדול ביותר שיכול לקרות, זו הבשורה שאנחנו קוראים בימים אלה בתורה: לגרום לאדם שמת מבפנים – לחזור לחלום".

5.

לפני כמה ימים קמתי בבוקר וראיתי הודעת ואטסאפ שנשלחה אליי ב־2:17 בלילה. מיהרתי לבדוק על מה מדובר. "שלום סיון, אני צריך בהקדם סרטון ברכה לסניף שלי בתנועת הנוער. יש מצב?"

קודם כול נרגעתי, שום דבר בהול לא קרה. בשעה 6:55 הנער שלח הודעה נוספת: "???" לא סימן שאלה אחד, שלושה.

לא באתי לקטר פה על 'מצב הנוער'. בסוף כולנו כאלה. אני שומעת סיפורים כאלה באינספור מקצועות, תחומים וגילים. אנחנו בעידן שמנגיש הכול, ממידע ועד אנשים, ואם אפשר להזמין ספה או אוכל בשלוש בלילה, אין סיבה לא לפנות בשעה הזו למי שבא לנו. אם אני רוצה משהו – אני רוצה אותו כאן ועכשיו.

זה הרסני לכל דבר רציני בחיים, מלימודים ועד מערכות יחסים, אבל זה גם בלתי־אפשרי. לא כל דבר קורה מייד כשנרצה בו. ולכן זה הולך והופך להיות האתגר הגדול ביותר שלנו: לפתח סבלנות ויכולת המתנה. להאמין בתהליך הדרגתי. ללמוד לרוץ מרתון ולא רק ספרינטים.

ט"ו בשבט שחגגנו השבוע מעניק לנו את המתנה הזו: זהו יום שבו חוגגים לא את התוצאה הסופית, לא את הפריחה, אלא את ההבשלה האיטית. זורעים, משקים, מחכים, מטפלים, ובסוף בסוף גם קוצרים. "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". משנה לשנה יש לנו יותר מה ללמוד מהטבע.

6.

הנה מה שכתב הרב זאביק הראל על היום המיוחד הזה, ט"ו בשבט:

"אם רק מרימים קצת את הראש ויוצאים מהמסך, רואים באיזה עולם מופלא אנחנו חיים. הרי א־לוקים יכול היה גם לברוא עולם שבנוי על קפסולות, ובהן כל הוויטמינים שאנחנו צריכים. היינו לוקחים את הכדורים האלה כמו תרופה, פעם או פעמיים ביום, וזהו.

אבל אלוקים בחר לברוא את העולם 'בְּחֵן, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים', כמו שאומרים בברכת המזון: עם טעמים, צבעים וריחות. הוא ברא את הבננה במרקם המיוחד שלה, ואת המנגו בטעם הטרופי השובב שלו. את התמר במתיקות הדחוסה, ואת הגויאבה בריח המיוחד שלה (טוב, רק אם אתם מתחברים ולא סותמים את האף כמובן…) ובכל פרי וירק כזה יש תפריט תזונתי עשיר ומגוון.

האמת היא שצריך לחוש כך תמיד, אבל פעם בשנה, בט"ו בשבט, ניתנה לנו ממש הזדמנות לעשות זאת: להתפעל. להסתכל על היצירתיות המופלאה בבריאה, לפרוס אותה על השולחן, ובין ביס מתוק לביס חמצמץ להודות על כל השפע הזה שמזין אותנו. שנזכור זאת גם אחרי ט"ו בשבט".