אמפתיה ונחישות

זו צפירת הרגעה. שלטון מדינת כל אזרחיה שנלקח מהעם בכוח ובמרמה נבלם. הוויכוח הנוקב והמכריע כל כך שהיה כאן כבר שנים בעצימות נמוכה ועלה לעצימות גבוהה בשנה וחצי האחרונות, הוכרע בדרמטיות בבחירות האחרונות. שמונה עשר מנדטים פער בין המפלגות היהודיות במחנה הלאומי לבין מפלגות השמאל היהודיות. העם רוצה מדינה יהודית, וכך בע"ה יהיה.

נכון שעכשיו מתחילה העבודה הקשה ליישום המדיניות ולתיקון החוליים הרבים שצברנו לאורך השנים של מגמת כל אזרחיה, אבל הוויכוח הוכרע. חשוב להפנים את זה, כי מותר לנשום לרווחה ולצמצם עד כמה שאפשר את החשיבה של המחנאות ולחזור לדבר במושגים של עם. יש המון המון עבודה לתיקון, אבל תיקון כעם.

אין מדינה בלי עם. ואין עם בלי כל חלקיו. המיעוט בשמאל, ששיעורו לפי תוצאות הבחירות 41% מהבוחרים היהודים, הוא אחינו ובשרנו. מדובר במיעוט שחלקו רק טועה וחלקו האחר מאוד מאוד טועה. חלקו הטועה רוצה 'רק' מדינה חילונית, וחלקו המאוד טועה רוצה מדינת כל אזרחיה. מדובר בטעויות קריטיות, אבל הם אחינו. אין לנו מה לעשות כאן בלעדיהם. כל נשמה יהודית, חוטאת ככל שתהיה, היא חלק מאיתנו. בשר מבשרנו.

ואת הדבר הזה אסור לשכוח ולו לרגע דווקא עכשיו, שיש כל כך הרבה עבודה חיונית לעשות במדינת ישראל. המדינה הזאת לאורך שנים ארוכות נווטה מהרבה מאוד בחינות לחדול מיהדותה ולהפוך חלילה למדינה ככל המדינות. במערכת המשפט, בצבא, בשבת. וכעת, כשהעם החכם הזה התעשת והכריע שלא עוד, חייבים לתקן.

יש כאן אימה שאוחזת ציבור שהתרחק מדי מהיהדות ונותר במקום ילדותי ודמוני בכל הקשור לתורה ומצוות. זה לא הזמן לחנך אותו. זה בקושי הזמן להרגיע אותו שהכול דמיון. אבל זאת כן העת להתחיל לעורר קצת אמפתיה

הרפורמה המשפטית חייבת לעבור, ולא רק היא, יש עוד משימות הכרחיות: גם בנייה רחבה ביו"ש, גם הכרעת האויב הערבי, גם ייהוד הגליל וחיזוק התורה והמשפחה היהודית. וכן, גם ביטול סעיף הנכד ועצירת העלייה הלא יהודית למדינת היהודים.

אבל חלק מהאחים שלנו מפחדים מהשינויים האלה. וכמו כל פחד שלנו בחיים הפרטיים כשאנחנו מנפחים תסריטים מרוב אימה והולכים על הכי גרוע, גם השמאל חושש מהגרוע מכול, וכמה מדובריו עובדים קשה כדי לנפח את הפחד מעבר לכל פרופורציות. זה שלב שהרציונל מתקשה לעבוד, והאנשים האלה מפחדים באמת שמחר יכפו עליהם תורה ומצוות ברמה הפרטית.

יש מי שברצינות גמורה יכולים לדבר על חשש מכך שהנשים יאולצו לכסות את ראשן ברחובות או כל מיני שטויות מהסוג הזה. אין בזה היגיון, אבל יש כאן אימה שאוחזת ציבור שהתרחק מדי מהיהדות ונותר במקום ילדותי ודמוני בכל הקשור לתורה ומצוות. זה לא הזמן לחנך אותו. זה בקושי הזמן להרגיע אותו שהכול דמיון. אבל זאת כן העת להתחיל לעורר קצת אמפתיה.

אפשר וצריך לשנות ולפעול. לא חייבים לעשות את זה בהוצאת לשון, אפשר בחיוך ובחיבוק, ביכולת להיות עם מישהו אחר בכאבו. זה שריר שאינו שמור רק ליפי נפש אלא גם לסתם אנשים טובים. יהודים, אתם יודעים. נכון, זאת אמפתיה שלא ממש הופנתה כלפי הימין בשעות צרתו, בהתנתקות ובאוסלו. ההפך לפעמים. אבל יהודים אינם נוקמים, חלילה.

חוץ מזה, הייתה בשמאל גם אמפתיה. גם אם קטנה, לפעמים זניחה. הנה סיפור אמיתי ממקור ראשון של שני חברים מהצבא, הפוכים אידאולוגית במאה ושמונים מעלות, אי-אז בימי הגירוש הנוראים:

"יצאתי לגלות מביתי אבל וכפוי ראש. ישן בשקי שינה בצמתים האחרונים שעוד אפשר היה להגיע לגוש קטיף המסוגרת. בוכה את נשמתי לא-לוהים איך יכול להיות כזה רשע בעולם. קל וחומר במדינת היהודים. במדינה הקדושה הזאת שאמורה להיות תחילת הגאולה. איך יכול להיות שאנחנו מחריבים את חבלי ארצנו?

"כמה דמעות היו בימים ההם. מי יכול היה לשבת בבית? ואז, בבין ערביים קיצי, הגיע החבר שלי, איש שמאל מהאזור הכי קשה, כזה שמגיע לשרת ביו"ש במילואים כמו כולם אבל מסרב לבקר ביקור חברים באזורי 'הכיבוש', והביא איתו שקית מלאה בפסיפלורה מתוקה, שהייתה בימים ההם של הגירוש עוד מצרך יקר ונדיר, ואיתה עוד כל מיני פינוקים שאהבנו מימי הצבא. והוא חיפש אותי בצמתים. בליבו שמח שמתנתקים מגוש קטיף, אבל צרת חברו בליבו. 'קח לך אחי, הגעתי רק להגיד שאני כואב שכואב לך'. חיבוק, נשיקה, וכל אחד מאיתנו הלך בדמעתו לדרכו".

כן, הסיפור הזה אינו מעיד על הכלל. הוא יוצא מן הכלל, אבל הוא מעיד על מה שבתוכנו. על מה שאנחנו רוצים להיות.

עכשיו העת לשמור את האנרגייה לשני דברים חשובים: לתיקון לפי רצון העם ולאהבה עד אין קץ לכולם. זאת לא קלישאה של יאיר לפיד. ככה יהודים אמורים לחיות במדינה היהודית-דמוקרטית שבנינו.

ההזדהות עם הכאב אסור לה ולו לרגע לגרום למחנה הלאומי למצמץ ולעצור מלבצע את תפקידו ואפילו לא להוריד אפילו לרגע את הרגל מהגז. אבל אפשר לעשות את זה כאחים.

בשביל האהבה חייב להיות גם גבול

דיבורי ההסתה החריפים שהושמעו השבוע היו צריכים להיגמר במעצר מיידי. זאת לא אמפתיה, זה לתת רוח גבית לחרחור מלחמת אחים. יש איזה חשש להגיב בחריפות כדי שלא להצדיק כביכול את הטענות על קץ הדמוקרטיה, אבל זאת שגיאה חמורה, כי הציבור מזהה בכך חולשה בצדקת הדרך ובעיקר גורם לשמאל הכואב והשפוי להצטרף חלילה להסתה ולאלימות. כשהשלטון מפחד להציב גבול הוא משדר פחד, ומי שמשדר פחד אינו יכול לשדר אהבה. חוסר יכולת להציב גבול הוא פחד ושנאה. גבול הוא אהבה.

ואהבה זה לא סיפור של שמאלנים יפי נפש או של ימניים ממלכתיים מדי. זה סיפור של יהודים. זאת לא עונת הפסיפלורה, אבל בטח תמצאו משהו אחר.