בליל שבת שעברה הלכה לעולמה, והיא כבת 95, יעל בן דב, ששמה האמיתי היה בכלל חיה, אבל הוסיפה להיקרא בשם המחתרתי שניתן לה בלח"י גם שבעים וחמש שנים אחרי פירוק המחתרת. בהרבה מובנים היא המשיכה להיות לוחמת כל חייה. "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות", כדברי מפקד הלח"י אברהם יאיר שטרן.
אילו יצאה לפועל פעולת ההתנקשות המרכזית שהייתה שותפה לה בחייה – בגנרל אוולין יו בארקר, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ הקודש – היה השם חיה יעל ברנדווין (שם נעוריה) עוד אחד משמות רבים של נופלי המחתרת שלומדים עליהם בספרי ההיסטוריה.
בארקר היה אנטישמי באופן יוצא דופן אפילו ביחס לקציני המנדט. אחרי פיצוץ מלון המלך דוד אסר על חייליו לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים כדי "להעניש את היהודים בדרך שתכאב לגזע זה – על ידי שיפגעו בכיסיהם ויראו להם את רגשות התועבה שאנו חשים כלפיהם". בלח"י ובאצ"ל גמרו אומר לחסלו והחליטו לשתף פעולה לשם כך.
המשימה הוטלה על בן דב. יעל התחזתה אז למטפלת – מקצועה האמיתי ככלות הכול – וסיירה סיורים ממושכים, דוחפת עגלת תינוק, סביב ביתו של בארקר בשכונת טלביה בירושלים. בעגלה לא היה תינוק אלא בובה שבה מטען רב עוצמה – שישים קילוגרמים של חומר נפץ.
כשהיה בארקר אמור לעבור שם הייתה יעל צריכה להפעיל את חומר הנפץ עליו ולחסלו. אלא שכמה וכמה סיורים כאלו נערכו, ובארקר לא הופיע. נוכחותה של ה'מטפלת' עוררה תשומת לב, ואחת השכנות אף רגזה על יעל שהיא מוציאה את תינוקה לרחוב בקור כזה. בלית ברירה נזנחה תוכנית ההתנקשות. לימים התברר שבארקר שהה באותה עת בחו"ל. מפקד הפעולה סיפר שזו הייתה הפעם היחידה בכל שנות המחתרת ששמח על שמבצע לא יצא אל הפועל, שהרי כמעט ודאי שיעל הייתה משלמת על כך בחייה
"פאראן הוברח בידי הבריטים לאנגלייה. החלטנו לתת לו מתנה, לשלוח לו פצצה. קנינו פרחים יפים מאוד, שיתפוצץ לפחות עם פרחים יפים"
נקמה במתנה
בתפקידה בלח"י הייתה יעל מעורבת באחד הסיפורים הכאובים ביותר של ימי המחתרות: היא הייתה מהאחרונים שראו את אלכסנדר רובוביץ' בן ה-17 בחיים ומי ששיגרה אותו למשימה שממנה לא שב. רובוביץ' נעצר בידי הבריטים, ומאז נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
"הייתי ממונה על ההפצה הספרותית בירושלים (הדבקת הכרוזים מטעם לח"י, א"ס)", סיפרה למראייניה ממיזם 'מצייני הדרך' בסרטון שהועלה לרשת אחרי מותה. "יום אחד הגיע אליי אלכסנדר רובוביץ'. הכרתי אותו כי היה אצלי קודם בברית החשמונאים (מחתרת דתית שקדמה ללח"י, א"ס). הכינוי שלו היה 'חיים', אבל לצערי הקדוש ברוך הוא לא נתן לו הרבה חיים. הוא בא לראות אם אני צריכה עזרה. המחסן היה בשכונת זיכרון משה. אמרתי לו: חיים, אתה לא צריך לבוא, ירו עליכם כבר מספיק. המשטרה הבריטית הייתה יורה גם בילדים, מאחור, בלי עכבות.
"אבל המדריכה שצריכה לקחת את החומר (הכרוזים, א"ס) לשלושה ילדים שמחכים ליד בית הספר אוולינה דה רוטשילד איחרה, אז אלכסנדר התעקש: אני אקח להם את החומר. אמרתי לו: אבל הם לא יקבלו את זה ממך כי הם לא מכירים אותך. והוא שוב התעקש שכבר עבד עם השלושה האלה והם מכירים אותו.
"כנראה שבדרך הכלניות (כינוי לצנחנים הבריטים בעלי הכומתות האדומות, א"ס) ראו את החומר ועצרו אותו. ילדים משערי חסד הצליחו לשחרר אותו, אבל אז הגיעה עוד מכונית שבה היו חיילים בריטים ולכדו אותו.
"הגיע מסר מהחבר'ה שלנו בכלא שאלכסנדר לא הגיע לשם. חיפשנו אותו בכל מקום, ולא מצאנו. המשורר נתן אלתרמן כתב שיר שבו זעק 'ממשלת ארץ ישראל, איה הנער?' אחרי כמה שבועות הגיעו לנו מבדווים ידיעות מסמרות שיער שראו חיילים בריטים מכים מכות רצח נער יהודי וגורמים לו כוויות בחזה עם הסיגריות שלהם. הם כנראה שרפו אותו למוות והשליכו אותו בדרך ליריחו.
"אחרי כמה שבועות קצין יהודי מהבולשת הבריטית סיפר לנו שהיה במסיבת קצינים וכולם ישבו סביב אדם בשם מייג'ור (רב סרן, א"ס) רוי פאראן. אותו פאראן סיפר שם על רובוביץ' ואמר: אילו ילדים יש ליהודים, לשטן אין כוח כזה. אנחנו מכים אותו ושורפים אותו, והוא לא מוציא הגה מהפה.
"פאראן הוברח בידי הבריטים לאנגלייה. החלטנו לתת לו מתנה, לשלוח לו פצצה. קנינו פרחים יפים מאוד, שיתפוצץ לפחות עם פרחים יפים", המשיכה בן דב בחוש ההומור שלה. "אחיו פתח את המתנה, וזו התפוצצה והרגה אותו. קיימת תמונה של מייג'ור פאראן מעל קבר אחיו, מכסה את פניו. הוא אמר אז שהמצפון מעיק עליו, כי הביא גם להרג הנער אלכסנדר רובוביץ' וגם להרג אחיו. אלכסנדר רובוביץ' היה גאון, ילד עדין מאוד. לא המתנו שנייה לפני שנקמנו בהם. בכל מקום חיכה להם מוקש. מה שיכולנו העלינו באש".
מי ששיגר לביתו של פאראן את המטען היה איש לח"י יעקב חרותי, שהלך לעולמו רק בשנה האחרונה. מה שלא ציינה בן דב הוא שחרותי הטמין את המטען בתוך ספר מחזות של שייקספיר ושלח את החבילה מסניף דואר בלונדון למענו של פאראן.
בעל בית קפה ערבי במקום הבחין ביעל ודיווח עליה לרשויות. פרטיה פורסמו ברבים כמבוקשת, והיא נאלצה להימלט מירושלים. ואז קמה המדינה
לינה ברחובות
בן דב התגוררה כל חייה בעיר הקודש. כאן נולדה בשנת 1928 למשפחה חסידית שהיא נצר לבעל שם טוב ולשל"ה. חזותה החרדית הקלה עליה את מלאכת ההסוואה של פעולותיה המחתרתיות. בגיל צעיר מאוד הצטרפה למועדון בית"ר, וסולקה מסמינר לגננות של המזרחי כשנודע שהיא חברת בית"ר. אחר כך החליטה שאיננה מוצאת את מקומה בארגון הרוויזיוניסטי, והצטרפה לתנועת ברית חשמונאים, מעין מחתרת קדומה שהייתה דתית יותר מהמחתרות המוכרות. רבים מחברי ברית החשמונאים היו חברי לח"י, וכך התגלגלה חיה-יעל לפעילות המחתרתית של ארגון לוחמי חירות ישראל בטרם מלאו לה 15.
מזוודת נשק שהצליחה להבריח המחישה למפקדיה שהיא בגורם רב ערך לארגון. גם שלטונות המנדט הבחינו בפעילותה ופקדו כמה וכמה פעמים את בית הוריה כדי לעצור אותה. אימה כעסה עליה בשל שותפותה במחתרת, וגם בשל כך היא נאלצה לבלות לא מעט לילות חורפיים גשומים בשינה מחוץ לבית, ברחובות.
אחד מתפקידיה היה לסייר בשטח ולהזהיר את הצעירים המדביקים את הכרוזים כשהבריטים מופיעים. בחזותה החרדית היא עקבה אחרי קצינים בכירים של שלטון המנדט. באחת הפעולות הייתה שותפה לשחרורו מידי הבריטים של מפקד לח"י ישראל שייב (אלדד), אביו של פרופ' אריה אלדד. אלדד נפצע קשה בעת ניסיון הימלטות מידי הבריטים והיה מגובס מכף רגל עד ראש. השוטרים היו מביאים אותו מעת לעת לבדיקות במרפאה אורתופדית סמוך למגרש הרוסים, ובלח"י הוחלט לנצל את אחד מביקוריו שם כדי לשחרר אותו מידי השלטונות.
יעל מונתה לתצפת לעבר המרפאה כדי להזעיק את לוחמי הלח"י כשאלדד יגיע אליה. יותר משבועיים תצפתה עד שאלדד אכן הובא אליה. האות הופעל, ואנשי לח"י פשטו על המרפאה, השתלטו על השוטרים והבריחו את אלדד החוצה, בחזרה לפעילות המחתרתית. בעל בית קפה ערבי במקום הבחין ביעל ודיווח עליה לרשויות. פרטיה פורסמו ברבים כמבוקשת, והיא נאלצה להימלט מירושלים.
ואז קמה המדינה. יעל, שהתחתנה עוד טרם פרוץ מלחמת השחרור, ילדה בת והתגרשה, ונישאה בשנית לשבתי בן דב, איש לח"י בעצמו, שישב שנים ארוכות במאסר בכלא עכו, בלטרון, במזרע, באריתריאה, בסודאן, בקניה ובעתלית. בן דב היה משפטן מבריק ומעמיק ועבד שנים ארוכות בשירות המדינה. בין השאר השווה בין דיני הקניין בשבע שיטות משפט – הרומי, האנגלי, הצרפתי, הגרמני, האיטלקי, השווייצרי והמשפט הנוהג במדינת ישראל – ובין משפט התורה. הוא פיתח טיוטה לחוק דיני ממונות על בסיס המשפט עברי, אולם הצעתו נגנזה עקב התנגדות שר המשפטים דאז דב יוסף.
בית השבעה
בן דב כתב ספרים נוספים שבהם חתר להשלמת תהליך הגאולה וסירב להסתפק באתחלתא דגאולה בדמות מדינת ישראל. בין השאר כתב את 'הקדמות לחירות המחשבה העברית' (1953) ואת ספרו העיקרי 'גאולת ישראל במשבר המדינה' (1960). הוא הלך לעולמו עוד ב-1978, אבל דווקא בשנים האחרונות הוצאו לאור מלוא כתביו והועלו למרשתת בעיקר בידי יהודה עציון ומיכאל פואה.
בלשונו שלו, בן דב התמקד במציאת הדרך "להבראת האומה מניוונה התרבותי ולחילוצה מן החול הטובעני אל תנופת הקודש, לשחרור ארצי ורוחני, שחרור אשר יעלה את העם היהודי אל אופקיה של מלכות ישראל היעודה, הראויה לבוא, החבויה עדיין עמוק בשכבות מי התהום של התודעה".
בשנה שאחרי מלחמת ששת הימים עברו בני הזוג בן דב להתגורר בבית השבעה, בית יהודי בשכונת שועפאט, מהמאחזים הראשונים במזרח העיר (במקרה הזה: צפון-מזרח) אחרי שחרורו, במקום שבו שכנה נווה יעקב בגרסתה הקדומה עד תש"ח ועוד טרם הקמת שכונת נווה יעקב החדשה. בבית השבעה המשיכה בן דב לחיות גם אחרי מות בעלה ועד מותה.
אחרי הנחת נשקה, עם פירוק המחתרת והקמת המדינה, שבה יעל לעניינה מקדם, חינוך, וניהלה שנים ארוכות בית ספר לחינוך מיוחד. גם אחרי שיצאה לגמלאות המשיכה לעסוק בענייני חינוך. לצד זאת הרצתה על פועלה במחתרת ועל שאר פעולות הארגון בעיקר במוזאון אסירי המחתרות. "אישה שהיא אש להבה כל ימיה", ספד לה יהודה עציון השבוע וסיפר שהיא מעולם לא הסתפקה במציאות הקיימת ותמיד חתרה ליותר, והוכיחה גם אותו על שאיננו עושה די לקידום מהלכי גאולת ישראל.
בן דב קנתה גם את חלקת הקבר שלה בהר הזיתים, אל מול מקום המקדש – העיקר הי"ח בעיקרי הלח"י: "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". אל אותה חלקה הובאה השבוע יעל בן דב לצלילי המנון המחתרת 'חיילים אלמונים'.
