בחז"ל רעידת אדמה היא אירוע רוחני מכונן. היא קרתה ביום שבו נפרצה חומת ירושלים כשחזיר נעץ בה את טלפיו, "ונזדעזעה הארץ ת"ק על ת"ק פרסה". כשביקש יונתן בן עוזיאל לגלות את הקץ, הזדעזעה הארץ, והוא לא הורשה לעשות זאת.
"כשהקב"ה רואה את בניו נתונין בצרה, מוריד שלש דמעות אל תוך הים הגדול היינו – גוהא", וחז"ל מבארים: "זו רעידת הארץ". כשהגיע עם ישראל לארץ הזדעזעה האדמה לקראתם בנחל ארנון, והמוני אמוריים נמחצו למוות תחת הר.
וזה קורה השבוע. במתן תורה. "ארץ רעדה, גם שמיים נטפו מים… מפני א-לוהים, זה סיני".
על רעידת אדמה, אומרים חז"ל, יש לברך: "על הזיקין ועל הזוועות… אומר: ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". בעולם כוחני, שבו כל אחד רוצה להתעלות על רעהו, דווקא אז מזכיר הקב"ה שאין כוח אחר שממלא את העולם.
רעידת אדמה, כמו תופעות טבע אדירות אחרות, מזכירה לנו שבכל בית מתחת לרצפה עובר לאורכה שבר. הוא סורי, אפריקני, פולני, דתי או שמאלני. הוא שם. ואנחנו נעשה הכול, אבל בעיקר נשמע. נשמע רחשים תת-קרקעיים לפני שנשאל בפליאה: מה היא מתפרצת פתאום? נדע שהקיום של הבית הזה שלנו, הלאומי והפרטי, שברירי מאוד מאז הסדק ההוא. מאז נחרב הבית ההוא.
אחרי כל רעידת אדמה בעולם כשידברו שוב אצלנו על חיזוק התשתיות, ניזכר באבן השתייה ההיא, זו שנסדקה בחורבן ההוא, תמיד עומדת במרכז כל בית ומזכירה לנו שלא להגביה את עצמנו על איש, לא בקדושה שלנו אף לא בהיותנו צודקים. "ויאמר ה' אל משה: רד העד בעם, פן יהרסו אל ה' לראות" וברש"י: "כל הריסה מפרדת אסיפת הבניין. אף הנפרדים ממצב אנשים הורסים את המצב".
רעידת אדמה תהיה, לפי רש"י, כשלא נתמוך זה בזה כמו קירות תמך. כשנהיה בטוחים כל כך בדרכנו על אף הוראות חכמים מאיתנו, כשנתעלם מרחשים תת-קרקעיים שצועקים אלינו מן האדמה. המגדלים הגבוהים, הריחוק, הבדידות האנושית, התחרות, הם שמפרידים את הבניין שבנינו.
בואו ונתהלך בזהירות על קו השבר של הבית שלנו, נזכור מה היה כשנפרצו חומות, כשרצינו לגלות את הקץ טרם זמנו. נזכור את דמעותיו של ה', את הסכנות שאורבות לנו בפתחה של הארץ המובטחת. נזכור את מתן התורה הזו, שהכריחה אותנו שלא להיפרד, להיות מצבת אנשים מול הר שמאיים לקבור אותם, מפני שאין לנו בית יציב יותר מזה.
