ימי השבעה והשלושים לפטירתו של אוהב ישראל זקן רבני הציונות הדתית הרב חיים דרוקמן זצ"ל עודם מהדהדים חזק בקרב רבים; פרדה מאדם שחייו היו שזורים בכל פנייה וצומת של המדינה בכלל ושל צמיחת הציבור הדתי-לאומי בפרט.
השבוע, עת יציינו את יום גוש קטיף, כמעט שמונה עשרה שנים מאותה עקירה מכאיבה, נזכרים תושבי גוש קטיף בקשר המיוחד עם הרב: בתמיכה ובחיזוק שלו עם הקמת ההתיישבות בנצרים ובכפר דרום, בתמיכה הגדולה בעת העקירה ובתקווה הגדולה שנסך, בעיקר בבני הנוער, כאשר הקפיד להשתתף מדי שנה במסע הכיסופים שנערך בשבוע הזה, שבוע שחל בו יום גוש קטיף במערכת החינוך בחמ"ד.
את היישוב נצרים, אז קיבוץ נצרים, אזרחה בשנת תשמ"ד תנועת הקיבוץ הדתי. הקיבוץ התקשה להתרומם, דשדש שנים מספר, ובשלב מסוים החליטו כל המשפחות לעזוב. באותה זמן היה רב הקיבוץ הרב מוטי גודמן, איש שדמות מחולה, שגם למד אז בישיבת אור עציון. כאשר החליטו כל המשפחות לעזוב פנה הרב מוטי גודמן אל רבו הרב דרוקמן וביקש ממנו סיוע: לארגן גרעין מהישיבה שימשיך את הקיבוץ.
"היינו זוג צעיר מקריית מלאכי", מספר אסף ירחי, כיום תושב בני נצרים. "למדתי בישיבת אור עציון וגרנו בקריית מלאכי. הרב דרוקמן שלח את מחדשי הקיבוץ אלינו. אנחנו ועוד זוג עברנו מהישיבה לקיבוץ נצרים, ומשם נסענו בכל יום ללמוד בישיבה במרכז שפירא. חד-משמעית בזכות הרב דרוקמן הקיבוץ המשיך להתקיים.
"זה היה בשנת תשנ"ב", הוא נזכר. "לקראת סוף אותה שנה עלה לקרקע גרעין קהילתי מטעם הכולל בעצמונה והתיישב בקרוונים שהוצבו ליד הקיבוץ. כשהקיבוץ התפרק לגמרי הצטרפנו לגרעין הקהילתי. בהמשך הגיעו לנצרים עוד חבר'ה מישיבת אור עציון, ובשנים הראשונות יצא בכל יום רכב של אברכים מהיישוב החדש ישן למרכז שפירא, לישיבת אור עציון.
"הקבוצה של תלמידי הישיבה הייתה עוגן מרכזי ביישוב המתחדש", הוא מספר. "חבר'ה מהישיבה היו באים לשבתות ביישוב. הרב דרוקמן השתתף כמעט בכל האירועים הגדולים שהיו ביישוב; תמיד הוא היה מגיע. כשהיו ביישוב שמחות של תלמידים הוא כמובן הגיע.
"כשנולד לנו הבן הראשון הודעתי לרב שיש ברית. הוא בדק ביומן וראה שהוא לא יכול להגיע. בלילה שלפני הברית הוא פתאום התקשר בחצות הלילה: 'אני יכול להגיע, מתי אפשר להגיע ליישוב?' באותה תקופה כבר היו ליוויים בכניסה ליישוב, וכל כניסה או יציאה הייתה עלולה לעכב, ולרב היה כידוע לו"ז צפוף".
איך היה הקשר עם הרב בתקופת העקירה של היישוב שהוא למעשה פעל להקמתו?
"לקראת תקופת העקירה והגירוש הקשר היה כמובן מאוד אינטנסיבי", ירחי משיב. "לקראת הגירוש באו ליישוב בחורים מהישיבה, והרב דרוקמן עצמו בא לגור ביישוב בשבועיים האחרונים. הרב יצא ונכנס כי היה לו אישור, אבל רוב הזמן היה ביישוב, הבית שלו היה ממש שם, וגם חתנו הרב שמעון לפיד היה שם עם כל משפחתו. ביום הגירוש עצמו הרב דרוקמן היה ביישוב עם עוד הרבה אנשים חשובים, דובר מרכזי בעצרת הפרדה מבית הכנסת".
אתה זוכר מה הוא אמר במעמד הזה?
"הוא עמד על הבמה, בכה וצעק: 'למה?! למה?!' הוא אמר: 'אני מודיע שנחזור לכאן'. הרב הפיח בנו הרבה מאוד תקווה. הוא תמיד ראה בעצמו ובישיבה חלק ממפעל ההתיישבות. הישיבה הייתה קשורה לנצרים וגם לכפר דרום, שזה יישוב שהרבה חברים מהגרעין המייסד שלו באו מהישיבה, זרוע התיישבותית של הישיבה.
"לאחר שעברנו לחולות חלוצה הרב המשיך להגיע להכנסות ספר תורה ולחנוכת בתי כנסת, וגם הגיע לברית של הבן שלנו לכאן. זה מרחק גדול, הרבה יותר מהדרך שהייתה לנצרים, אבל הוא ראה בזה חלק ממה שהוא עשה למען עם ישראל".
חזרה ליסודות
השותפות של הרב דרוקמן עם אנשי גוש קטיף ומפעל הזיכרון נמשכה: "הרב הגיע לכאן למסעות הכיסופים שהיו כאן בכל שנה. בשנים הראשונות זה היה בלילה, והרב הגיע בכל שנה באמצע הלילה לדבר עם החבר'ה של הישיבות והאולפנות.
"מסע כיסופים הוא אירוע שנתי בחודש שבט, סביב יום גוש קטיף: צעדה של חבר'ה מאולפנות, תיכונים וישיבות עם מרכז קטיף", הוא מסביר. "הצעדה באה לבטא את הכיסופים שלנו לחזרה לגוש קטיף. זה התחיל במסעות ליליים ועבר אחר כך לשעות אחר הצהריים.
"הרב דרוקמן היה מדבר קבוע בעצרת. באחד המסעות הראשונים, שהיה מסע לילי, היה קר וחורפי. המסע הסתיים בפארק אשכול, והרב ישב באוטו עטוף מעיל וחיכה עד שהגיע זמנו לצאת ולדבר בקור המקפיא. הרב ראה תמיד את הרצון והצורך לחזור על היסודות: לדבר על הקשר לעם, לתורה ולארץ. תמיד דיבר על המבט החיובי על המציאות, על התהליכים של הגאולה ועל הוודאות של הגאולה".
גם הרב קובי בורנשטיין, מנהל התוכן של מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, נזכר ברגעים המרטיטים כלשונו, של הרב דרוקמן במסעות הכיסופים: "בכל שנה היה מרגש מאוד לראות אותו מגיע לפנות בוקר או בשעות הערב גם אם יש גשם ורוח, עוזב את כל עיסוקיו ונוסע עד שלומית שעל גבול מצרים. הוא היה עולה לבמה מול קהל תלמידים צעירים וזועק על הכיסופים, על הכמיהה לחזור, על הביטחון שעם ישראל אכן יחזור. הרב היה מחיה את הגעגוע, נוסך בהם ובנו אמונה, תורה ואהבת הארץ.
"אלו היו רגעי השיא", הוא מספר, "אלפי תלמידים שומעים את קול הציונות הדתית בוקע מפי זקן רבני הציונות הדתית. אלו היו רגעים מרגשים ומרוממים".
