ענישת בני משפחת המחבל

פרופ' נחום רקובר, מורשת המשפט בישראל

האם ניתן להעניש את משפחת המחבל? לכאורה הדבר עומד בניגוד לצדק הטבעי ובניגוד לכתוב "לא יומתו אבות על בנים".  

חריגה מכללי הענישה הקבועים

שאלה מעניינת נשאל הרב קוק. בבית הכנסת בבאזל מכרו את 'מפטיר יונה' לאדם שחילל את יום הכיפורים. הרב א"מ כהן מבאזל העניש את מתפללי בית הכנסת שלא יבוא לדרוש אצלם אלא אם יקנסו את הפושע במניעת עלייה לתורה במשך שנים אחדות. ושאל הרב כהן את הרב קוק אם נהג כשורה.

הרב קוק השיב כי לכאורה אין לקנוס את מי שלא חטא, שהרי כבר תמהו במסכת פסחים "טוביה חטא, וזיגוד מינגד?!" – וכי ראוי לענוש את זיגוד בשל חטאו של טוביה?! ואף שלצורך 'מגדר מלתא', כלומר לצורך השעה ניתן לענוש את העבריין גם בעונשים שאינם בגדרי הענישה הקבועים, "אבל שיהיה אפשר לקנוס את אחרים, שלא חטאו כלל, זו לא שמענו… ומקרא מפורש הוא: 'לא יומתו אבות על בנים'… ומזה למדו קל וחומר שאנשים זרים לא יוכלו להענש בגלל חטא של אחר".

הסבר מעניין לענישת קרובי העבריין הציע החתם סופר. הוא אמר שהעובר עבירה גדולה בעדים ובהתראה אינו עבריין בן יומו, ובוודאי נתקלקלו מעשיו בצנעה זה כמה שנים, ואילו היו הקרובים מודיעים על מעשיו, לא היה בא לכלל זה, ש"אין משפחה שיש בה מוכס, שאין כולה מוכסים". לאור זה הסביר את דעת פרקי דרבי אליעזר, שבני עכן נהרגו עימו מאחר שידעו על מעשה אביהם ולא הודיעו לבית הדין

אבל בהמשך דבריו הוכיח הרב קוק כי כאשר יש צורך של 'מגדר מילתא' בעבירה חמורה כחילול השם, מותר אף לעבור על המקרא "לא יומתו אבות על בנים"; ואם הצורך מביא להעניש גם מי שאינו חייב כלל, מותר לעשות גם את זאת בשביל צורך השעה, שלא יתחלל שם שמיים.

ראייתו לדבר היא מסוגיית יבמות בעניין הגבעונים, שביקשו שיינתנו להם שבעה אנשים מבניו של שאול, ודוד נתנם להם. על מקרא זה שואל התלמוד: "והא כתיב 'לא יומתו אבות על בנים'?!" ומתרץ: "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא".

מכאן הסיק הרב קוק כי לשם מניעת חילול שם שמיים אפשר להעניש גם נקיים. לכן כתב הרב במסקנתו: "וממילא בנידון דידן, שבוודאי אין לך חילול שם שמים גדול מזה, לכבד ביום הכיפורים בדבר שבקדושה, רשע המחלל את קדושת היום בפרהסיא, דיש לומר דמותר בכהאי גוונא לנהוג עונש לתיקון העולם גם לאותם שבעצמם אינם חייבים".

הענשת הקרובים בגלל זיקתם לעברה

הסבר מעניין לענישת קרובי העבריין הציע החתם סופר. הוא אמר שהעובר עבירה גדולה בעדים ובהתראה אינו עבריין בן יומו, ובוודאי נתקלקלו מעשיו בצנעה זה כמה שנים, ואילו היו הקרובים מודיעים על מעשיו, לא היה בא לכלל זה, ש"אין משפחה שיש בה מוכס, שאין כולה מוכסים". לאור זה הסביר את דעת פרקי דרבי אליעזר, שבני עכן נהרגו עימו מאחר שידעו על מעשה אביהם ולא הודיעו לבית הדין. ובאופן כזה הבנים חייבים עונש על שלא הודיעו.

בהמשך תשובתו הסתמך החתם סופר על אמציה, שנאמר בו: "ואת בני המכים לא המית" (מלכים ב יד, ו). משמע שיכול להמית את הבנים מדין מלך.

נחזור לתשובתו של הרב קוק. עוד הציע הרב קוק יסוד חדש לענישתו של מי שאינו העבריין עצמו. המשנה בסוף מסכת סוכה אומרת שקנסו את משמרת הכוהנים ששמה בילגה. ומסבירה הגמרא מדוע ענשו את משמרת בילגה: "מעשה במרים בת בילגה, שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק? וכששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה".

ועל כך שואלת הגמרא: "משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה?!" וכי בשביל הבת שהמירה את דתה קונסים את אביה?! כלומר, אפילו את אביה לא היינו צריכים לקנוס! ועל כך משיבה הגמרא: "אין. כדאמרי אינשי: 'שותא דינוקא בשוקא – או דאבוה או דאימיה". ומסביר רש"י: "משל הדיוט הוא: מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאמו שמע. אף זו [=הבת], אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה, לא אמרה כן". וממשיכה הגמרא ושואלת: האם נכון לקנוס את כל משמרת הכוהנים בשל התנהגות אביה ואימה של בילגה? ועל כך משיב אביי: "אוי לרשע – אוי לשכינו; טוב לצדיק – טוב לשכינו". שכנות זו אינה פיזית אלא קרבה שיש בה שותפות לחטא.

מן האמור עולה שעל אף הכלל הבסיסי "לא יומתו אבות על בנים", יש אופנים אחדים שבהם יש לחרוג מכללי הענישה הקבועים ולהעניש לא רק את העבריין עצמו אלא גם את הוריו ומעגלים נוספים המטפחים את מעשה הפשע. הוא הדין למי שיכול למנוע את מעשה הפשע בהודעה מוקדמת לשלטונות.

במצב מלחמה, וכשיש בענישה זו יסוד של הרתעה של פושעים פוטנציאליים, בוודאי שענישה זו ראויה 'למען ישמעו ויראו'.

להרחבה: נחום רקובר, 'מטרה המקדשת את האמצעים', ירושלים תש"ס, פרק תשיעי, הוצאת ספרית המשפט העברי, מורשת המשפט בישראל ומשרד המשפטים. jlhs81@gmail.com