כך נראה אבלה של פריפריה. בתי אבלים ריקים למחצה בנווה יעקב אחרי השבת הקשה הזו. הנרצחים אינם בקבוצת השווים של איש. משפחה חרדית קשת יום, יוצאת אוקראינה, תקליטן אהוב, זוג לא צעיר שמצא סוף סוף שלווה ובית, גבאי בית כנסת. החצר האחורית של השבת הישראלית.
אבל הקב"ה, אין לפניו מרכז ופריפריה, הוא ינחם את כולם, "כי לא יידח ממנו נידח". גם מי שנדחה לצדדים, ממנו לא יידחה.
פרשת בשלח עוסקת לכאורה בגאולים. בהולכים לדרך חדשה. "יום ליבשה נהפכו מצולים, שירת קודש שיבחו גאולים", ישירו השבת בבית הכנסת בנווה יעקב. אבל ה' יחשוב לא רק על הגאולים. על המילים "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-לוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא", אמר המדרש: "משל למלך שהיו לו בנים ונשבו, והיו בשעבוד ומתו מהן. ירד המלך והציל מה שנשתייר מהן, והיתה שמחה לפניו על שהציל את בניו, אבל לא היה מתנחם על אותן שמתו. וזה שנאמר: ולא נחם א-לוהים! כי קרוב הוא!"
ריבונו של עולם קרוב הוא. אין אצלו פריפריה או מרכז, אין אֵבל אסתטי יותר או פחות. זה מת מצווה, ולכן הכול קרוביו. ולא נחם א-לוהים, הוא ממאן להינחם על בניו כי אינם.
ולכן נשיר בשבת הזו. רק השירה תזכיר את כל השורה שהביאה אותנו עד הלום. רק היא תחרוז את המוות אל החיים, את השעבוד לגאולה, את מי שהיו ה"תביאמו" לפני ה"תיטעמו".
עמלק מזנב בפריפריות, בכל הנחשלים שבקצוות, לא מפני שהם חלשים אלא מפני שהוא בטוח שלא נזכור אותם במסע הגדול שלנו אל הארץ המובטחת. הוא בונה על העובדה שאנחנו לא חברה מאוחדת שדואגת לפריפריה. השבת הזו, שבת שירה, מזכירה לכולנו שכאשר אין ביטחון מחוץ, כשאנחנו חשופים לכל כך הרבה רוע, מה שיציל אותנו הוא ביטחון הפנים.
זוהי האכפתיות שלנו האחד לגורלו של האחר, היכולת להיות נחשון שבוקע את הים באומץ גם בעבור האישה ההרה והתינוק שלה, בעבור הישיש שעבר את כל זה, בעבור השכולים שהשאירו את מתיהם שם, במצרים. אדם כזה, שכל אחד חשוב לו כנפשו, יאחד ברגע אחד עם שרק עכשיו היה כיתות כיתות על הים, כל אחד בטוח בצדקת האסטרטגיה שלו. הם ישירו יחד, בקולולם הראשון אי-פעם בהיסטוריה, את הפחד, את המרדף, את הגאולה.
בשירה יש ביטוי ייחודי ומוזר: "תביאמו ותיטעמו". המשמעות הלשונית של המילים האלה היא צירוף גאולת היחיד לגאולת הכלל. "תביאהו + תביאם = תביאמו". לא נגיע לארץ החדשה בלעדיהם, לא נרגיש חלילה נטועים באדמתנו בלי שניתן לכולם מקום.
המקום ינחם את אבלי הפריפריה של ירושלים, ולא יוסיפו לדאבה עוד.
