לעיתים קשה לנו לתפוס את הדברים אלא בדיעבד. כשכל פרט ופרט נתפס כעומד בפני עצמו, אנחנו לא מתקוממים. הפרטים יבשים, משעממים וחסרי ברק לכאורה. חברו את הנקודות לתמונה שלמה ותראו לאן הגענו.
ככה זה עבד:
1975 – שר המשפטים חיים צדוק ממנה את אהרן ברק ליועץ המשפטי לממשלה.
בתפקיד זה הוא עושה מעשה אבימלך – הורג את אחיו, האליטה השוקעת של תנועת העבודה, וכך הופך לשליט.
הוא מונע מיהושע פרץ, יקיר ההסתדרות, יו"ר הוועד הכול יכול, שליטה בנמל אשדוד (1975) ושולח אותו לכלא.
הוא פותח בהליכים משפטיים נגד אשר ידלין ואברהם עופר ממפלגת העבודה (1976/7) על פרקטיקות מקובלות עד אז של עירוב בשוליים, של עסקי המפלגה ועסקי המדינה.
הוא מפטר בפועל את ראש הממשלה יצחק רבין (1977) בכך שמסרב להגן עליו על עבירה זניחה של החזקת חשבון דולרי בחו"ל.
ככל שהוא מצליח יותר, הוא מעז יותר.
בחשבון קטן הוא מפסיד, כיוון שהביא לנפילת השמאל ב־77 ועליית הליכוד לשלטון.
בחשבון הארוך הוא מרוויח: הימין יהיה שפוט שלו. והוא שמאל מכל שמאל. ברק לא פועל מיושן ואקטיביסטי כמו מפא"י; הוא מעודכן, פסקני, פוסט־מודרני, תוקף. מה שצריך כדי לשלוט.
1977 – הסכמי קמפ דייוויד. ברק מתגלה כמנסח ומניפולטור ממדרגה ראשונה שסוחף את בגין שמאלה.
1978 – ברק מתמנה לשופט בבית המשפט העליון.
1982 – ועדת כאהן, שהייתה למעשה ועדת ברק. יחד עם דורית בייניש בצוות איסוף החומר הוא קובע את אופייה השמאלני של הוועדה ומדיח את אריק שרון מתפקיד שר הביטחון.
1992 – ברק עושה לובינג בכנסת ל'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. מהלך חצוף שלא נודע עד אז, של שופט המבקש לחוקק חוק יסוד כאבן יסוד לשיטתו.
1995 – ברק מתמנה לנשיא בית המשפט העליון ופותח במלאכתו…
הדחת שר המשפטים מתפקיד ראש מערכת המשפט – לפי החוק שר המשפטים הוא ראש מערכת המשפט. ברק (קצת בעקבות שמגר) הופך, בניגוד לחוק, את נשיא העליון לראש מערכת המשפט דה־פקטו
פסקי דין
במדינה דמוקרטית, לא כל שכן נאורה, העם הוא הריבון ולשון החוק של נציגיו קובעת. במדינתו של אהרון ברק החוק הוא טיוטה, ופסקי הדין הם שיטתו להנחלת מערכת ערכיו החילונית, הפרוגרסיבית, בדרך להפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, קרי לחיסולה.
הוא מתכנן היטב כיצד לקחת עניין נידח ולהופכו, בעזרת פסק דין מונומנטלי, ל'הלכה' מחייבת, המעקרת את לשון החוק מתוכנה.
הוא דואג (בניגוד לחוק) להרכב השופטים ולישיבתו בראש ההרכב.
לפסקי הדין תוצאות הרסניות למדינה כולה, באשר הייררכיית השלטון נמוגה.
שני פסקי דין ענקיים ומופרכים הוא פסק מייד עם כניסתו לתפקיד (ואפילו קצת לפני):
- פסק דין אפרופים (אפריל 1995)
פסק הדין נגע לסכסוך בין חברה קבלנית למשרד השיכון. ברק אמר שאינו נצמד ללשון החוזה אלא לרצונות הסובייקטיביים של שני הצדדים בבואם לכרות אותו, וכמובן מי בוחן כליות ולב? השופט. זאת אגב כתיבה פולמוסית ענקית בזכות הפרשנות השיפוטית והאקטיביזם השיפוטי. במובן מסוים פסק דין זה רוקן את חוק החוזים מתוכנו. לא משנה החוזה. משנה מה השופט רואה בו.
- פסק דין בנק המזרחי (נובמבר 95)
בפסק דין זה ביטל ברק חבות כספית לבנק בשם 'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו'. כך הוא הראה, בצורה החצופה ביותר שיש, כי בשם פרשנות פרועה של חוק יסוד כללי שבכללי (כבוד האדם) ניתן לבקר כל פעולה ולו הכי קטנה ולהכריעה לפי דעתו הפרטית של השופט.
אך המקרה הפרטי וה'הלכה' שנקבעה בעקבותיו היו מזער הנזק.
ברק קבע אגב פסק הדין, כי למדינת ישראל יש חוקה ובית המשפט העליון הוא פרשנה. (על משקל "אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד נביאו"). שתי העובדות היו שקר, והיוו למעשה פוטש מדינתי של נשיא בית המשפט העליון. זו הייתה שנת 33 של הפרוגרסיביים.
הדחת שר המשפטים מתפקיד ראש מערכת המשפט. לפי החוק, שר המשפטים הוא ראש מערכת המשפט. ברק (קצת בעקבות שמגר) הופך, בניגוד לחוק, את נשיא העליון לראש מערכת המשפט דה־פקטו. הוא שולט על מינוי וקידום שופטים בכל הדרגים. מערכת פלורליסטית ומחויבת לאזרח המערכת משתנה ומתחילה לדבר בקול אחד, שאינו קול המחוקק.
שכר. אהרון ברק דורש ומקבל, בכמה פעימות, העלאת אסטרונומית של שכר השופטים. בין כפול לפי שלושה ממעמדם היחסי קודם לכן.
הקמת מערכת בתי דין כדי לעקוף חוקים. מדינת ישראל מוגדרת מאוד מבחינת חוקיה, אז ברק ומשובטיו מקימים מייד בתי דין לענייני משפחה (כדי לעקוף את הרבנות) ומאוחר יותר בתי דין לעררים (כדי לעקוף את חוקי ההגירה). בית הדין לעבודה שינה פניו והפך פרוגרסיבי, מעוות חוקי עבודה ושונא מעסיקים.
מושגים חדשים חסרי ברק
ברק הנחיל שורה של מושגים חדשים על פי תפיסת עולמו:
זכות העמידה
זכות זו מגבילה את התביעה למי שיש לו יחס ישיר לנושא התביעה. אהרון ברק שלל עמדה זו וקבע כי כל אחד יכול לעתור על כל מה שירצה. הדבר אפשר המוני עתירות רעיוניות ופוליטיות נגד השלטון כאשר בית המשפט משמש כ'שוטר תנועה': ברצונו משליך את העתירה לפח, בליווי תשלום הוצאות משפט (לשון החוק), וברצונו דן בה להנאתו ונוטל חלק במשחק הפוליטי שהיה מנוע ממנו. המשחק הפך להיות כזה: בית המשפט מזמין עמותות לעתור אליו. העמותה עותרת ונענית בפסק דין הצהרתי מצלצל ונוגד מדינה. פקיד מדינה שיפעל לפי לשון החוק יואשם בביזיון בית המשפט.
פרשנות
"פרשנות אינה בלשנות", אמר אהרון ברק ונתן חופש מוחלט לעצמו, בעיקר, לשנות את החוק עד ל־180 מעלות מכוונת המחוקק.
סבירות
או "שיקולו של האדם הסביר". ברק לקח מושג נידח בעולם המשפט והפך אותו לכלי ליישום השקפת עולמו. הוא פסל החלטות חוקיות של הרשות המבצעת, כי "ההחלטה אינה עומדת במבחן הסבירות". האיש הסביר לא היה מחליט כך. והאיש הסביר הוא כמובן אקדמאי אשכנזי פרוגרסיבי או שכפול רעיוני שלו.
מידתיות
כחלק מהביקורת הלא־חוקית של ברק הוא חידש את המושג 'מידתיות', המחייב לדעתו יחס מסוים בין העבירה לתגובה עליה. (בג"צ הוועד הציבורי נגד עינויים, בג"צ שחאדה). המושג 'מידתיות' הצטרף לסבירות והפך כל החלטה של רשות מבצעת לבת ויכוח ואנמית. שהרי אפילו צה"ל, מלחמה וחיסולו של סאלח שחאדה הם נושאים לדיון.
תום לב
גם כאן לקח ברק מושג ששימש במקרי קיצון והפך אותו ל'עיקרון מלכותי' מחייב. "האם הדבר נעשה בתום לב?" הרי אין לנו שום כלי לבחון זאת, אבל העיקרון מאפשר לשופט חופש פעולה מוחלט בתחום ביקורת התקשרות חוזית ובעשייה בכלל.
פסילת חוקים
אין דבר כזה. החוק אינו מאפשר. אין גם בשם מה, כי אין חוקה. אבל המושג קיים בכל זאת, כי בג"צ של ברק ברוב חוצפתו ניכס לעצמו את הזכות, והכנסת אינה מוחה. ובעקבות זאת נולד המושג הפיקטיבי הבא.
מבחן בג"צ
כל חוק שאינו מתאים להשקפת עולמו הפרטית של אהרון ברק, נגזר עליו להיפסל במבחן בג"צ. כך אנו רואים את בג"צ מחלחל לתחום החקיקה, כי חברי כנסת נמנעים מחקיקת חוק "שלא יעמוד במבחן בג"צ" (כלומר בג"צ יצהיר שהחוק פסול) או יועץ משפטי מאיים כי החוק לא יעמוד במבחן בג"צ, ולכן הוא לא יגן עליו.
יועצים משפטיים
היועץ המשפטי לממשלה הוא פרקליטה של המדינה. כמו עורך דין פרטי, הוא אמור להפוך עולמות בשביל הקייס של המדינה. לא תמיד העניין פשוט. השקפות עולם וריב סמכויות היו גם בתקופות שהמדינה התנהגה בצורה שפויה. אהרון ברק הפך את עבודת היועץ המשפטי לממשלה ואת כל מערכת היועצים המשפטיים, בכפייה, לחלק מפרשנותו שלו את שלטון החוק. כך יוצא שהיועצים המשפטיים הפכו מפרקליטי עניינה של המדינה לסוסים טרויאניים הפועלים לטובת עמדותיו של אהרון ברק ובג"צ. וכך זה קורה אפילו ובעיקר בצה"ל – הפרקליט הצבאי הראשי הפך להיות המסרס הראשי של כוח הלחימה הצה"לי, המלשין לבית הדין הבינלאומי בהאג.
חוק בינלאומי
אין דבר כזה. כי אין בחירות בינלאומיות, ואין חוקה בינלאומית, ואין הסכמה בינלאומית על מלחמה. אז יש כל מיני הסכמות והסכמות חלקיות כמו 'אמנת ז'נבה הרביעית' שמדינות ברצונן מסכימות איתן, וברצונן מדלגות עליהן ברגל קלה. ברק הפך את 'החוק הבינלאומי' להצדקה של הפוטש המשפטי שלו ושל משובטיו. ע"ע שרון אפק בצה"ל. כל זאת נוסף לפחד המסורתי מהגויים ויכולתו 'להלשין', שהפכו במדינה לשוט המאיים על כל מי שמתנגד לו. אותך להאג.
כאשר הכנסת מחוקקת חוק יסוד, ואהרון ברק, מזמן פנסיונר, יוצא למסע צלב, מתגלים שני שקרי יסוד בשיטתו: א. אין זה נשיא בית המשפט העליון שמתפלמס כנגד המדינה, אלא אהרון ברק. ב. אין זה רק שופט האורג חוקה על סמך הכנסת וחוקי היסוד שלה, אלא זקן כוחני המבקש את מדינת היהודים להתיישר לפי שיטתו. גם אם זו פסילת חוק יסוד
פסקי דין (לא) למופת
דוגמאות לעוד פסקי דין בלתי חוקיים המעצבים את דמותה של המדינה:
פסקי דין דנילוביץ (1994), קלפים פתוחים (1997) ועוד.
דייל עם משיכה מינית לגברים בחברת אל על הגיש בג"ץ על דרישה לזכויות משפחה. הרכב בראשות אהרון ברק הכיר בכך, נגד לשון החוק. בכך פתח ברק פתח להפיכת כל מערכת הערכים הנורמטיבית בנושא סטיות מין במדינת ישראל. פסק הדין השני – גם הוא בהרכב בראשות ברק – הנחה, בניגוד ללשון החוק, את הטלוויזיה החינוכית לשדר תוכנית מעודדת הומוסקסואליות. בעתירות אלה ונוספות עשה ברק מעקף הן על לשון החוק הן על רצון הבוחרים הן על מערכת הערכים היהודית שביסוד מדינת ישראל.
בג"ץ ההתנתקות (יוני 2005)
כיוון שהעותרים היו ימניים, התאים עצמו בית המשפט וחזר להיות שמרן בתכלית: הוא קבע שההתנתקות נועדה להגשים "להגשים צורך חברתי, חיוני ומהותי", ולכן אין בעיה עם כל הפרה של זכות אדם במהלכה, אף לא לעיכוב ובחינת התהליך, שמא נעשה מאימת מערכת המשפט ולא מסיבה עניינית.
בג"צ 'החזרה חמה' (2007)
מדינת ישראל מנעה הסתננות מגבולה עם מצרים בהסכם מדיני בין רה"מ אולמרט לנשיא מובארק, שעניינו החזרת מסתננים שהגיעו לגבול. בג"צ שלל הסכמה זו והביא ליותר מ־100,000 מסתננים אפריקאים בלתי חוקיים בישראל. בסדרת עתירות מאז הוא מונע כל אפשרות ליישם עליהם חוק, מלבד חקיקה לטובתם, הנועדת להשאירם בישראל.
בג"צ חוק הלאום (2019)
כאשר הכנסת מחוקקת חוק יסוד, ואהרון ברק, מזמן פנסיונר, יוצא למסע צלב, מתגלים שני שקרי יסוד בשיטתו: א. אין זה נשיא בית המשפט העליון שמתפלמס כנגד המדינה, אלא אהרון ברק. ב. אין זה רק שופט האורג חוקה על סמך הכנסת וחוקי היסוד שלה, אלא זקן כוחני המבקש את מדינת היהודים להתיישר לפי שיטתו. גם אם זו פסילת חוק יסוד.
בשוליים: רכושו של ברק ומשפחתו הקרובה מוערך ביותר מ־50 מיליון ₪. הכנסתו החודשית גבוהה מ־150,000 ₪. סכומים לא מבוטלים כאשר מדובר במי שכל חייו היה פקיד מדינה או אקדמאי. מי שמדבר על שקיפות מעולם לא שיקף רכוש זה. משפחתו כולה הרוויחה מאוד מתפקידו של האב. שוחד מוכח, אבל זה אכן בשוליים.
יש לציין כי כל צעדיו המשפטיים של אהרון ברק היו כנגד רצון שולחיו, כנגד הציבור, כנגד החוק. בכל הזכות להשתמש בפרשנות וסבירות אפשר בקלות לראות אלמנטים מובהקים של המרדה, בגידה, הפרת אמונים, שוחד, סחיטה באיומים ועוד הרבה עבירות, שהמחוקק פשוט לא העלה על דעתו שנשיא בית המשפט העליון מסוגל לעשות.
עבירות של פקיד בכיר במדינת ישראל, עבירות שהנזק עליהן למדינה ישראל, למהותה ולאזרחיה, בחיי אדם, במוניטין, בהפרת החוק, בגלישה לאנרכייה, הוא בלתי נתפס.
קוריוז:
בנו של ברק, אבנר, התחתן עם בתו של השופט דן כהן. כהן הורשע בקבלת שוחד במיליונים (שוחד באמת, לא 'סיקור חיובי') בהיותו דירקטור בחברת החשמל, וברח לחו"ל. חשבתי: איזו בושה לברק.
היום אני מבין שלא; ילדים מתחתנים עם מה שהם מכירים מהבית.
עכשיו הכול צף. רואים את התמונה כולה. רואים כיצד נוכל גאוני כבל את העם. והעם, מתוך כבוד, מתוך עצלות, מתוך פחד, נתן לזה לקרות. אבל כמו ביציאת מצרים – התהליך מקצין עד שאי אפשר לסבול עוד, ובעזרת ה’, העם מחזיר לעצמו את השלטון.
