לאמונת עיתוננו

אברהם ליפשיץ

שימוש חכמים

במסכת אבות, בכלל המידות שהתורה נקנית בהן, מונים חז"ל גם את: "שימוש חכמים" ו"אמונת חכמים". על כך אומרת הגמרא בברכות דבר חריף: "אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ!" הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, היה מקורב לרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ובעצה עמו הוציא מהדורה מחודשת של ספר הכוזרי. בהקדמה לספר שואל הרב סרנא: וכי אדם שבקיא מאוד בתורה ניתן לומר עליו שהוא עם הארץ? מילא שיגידו שחסרים לו כמה מידות חשובות, כמו ענוה וכדו', אבל עם הארץ?!
מבאר הרב סרנא: "כי שימוש תלמידי חכמים הוא מקצוע מיוחד בתורה. כי זוהי התורה של קיום התורה, בכל תורה שהוא לומד – כיצד לקיים את התורה. וכשחסר לו בזה, הוא עם הארץ בכל מקום. מפני שאף אם הוא איש אשכולות בכל תלמודה של תורה, בלימודיה, בכל זאת הוא עם הארץ בלמוד של קיום התורה, באפניה והליכותיה, ובזה הוא עם הארץ בכל התורה כולה, ובזה לא עמדו רגליו על הר סיני, שלא קיבל חלק תורה זה…"
במילים אחרות, התורה היא ממש לא רק ידע. התורה היא תורת חיים, שניתנה לנו בסיני. הקב"ה מסר את התורה למשה רבינו בסיני, ומשה מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וכן הלאה – עד חכמי הדורות של ימינו. כל הקשר שלנו לתורה נמשך דרך רבנן ותלמידיהון שבכל דור ודור. אדם שלמד הרבה מאוד תורה, אך לא שימש תלמידי חכמים, הוא עם הארץ. הוא יכול אולי להתחרות עם פרויקט השו"ת, יש לו הרבה ידע תורני במח, אבל קשר לסיני אין לו. חסרה לו הבנה בסיסית בקיום התורה, בקשר של התורה לחיים.
אלו דברים יסודיים מאוד, לכל החפץ לקנות תורה בנפשו. ממשיך הרב סרנא ומדגיש (וכנראה שבכל דור צריך להדגיש זאת) שהדברים נכונים גם היום: "ולאו דוקא בימים הקדמונים, אלא גם עכשיו, שימוש תלמידי חכמים הוא לימוד עיקרי לכל לומד, והכל תלוי בו".

האם בגלל ארבעה-חמישה רבנים שהתברר שחטאו נוותר על היסוד החשוב כל כך לקניין תורה? האם החשש שמא בכל רב יש גם צדדים אפלים מאוד אינו פוגע ביכולת שלנו לקבל תורה מרבות

אמונת חכמים

כש"נולדה" הפרשיה נשאלתי ע"י מספר ידידים, בתור אחד מאלפי תלמידי הרב שליט"א, שאלות בניחוח של דוכן-נאשמים: "נו, מה אתה אומר?!", "אז מה, רעידת אדמה?!" וכדומה. השבתי, שמהיכרותי את הרב שליט"א כענק בתורה וביראת שמים, וכן מהיכרותם של עוד אלפי תלמידים, ובכללם מאות תלמידי חכמים רציניים מאוד, וכן מהעדויות על היחס והדברים העצומים של רבו זצ"ל כלפיו – מפאת כל הנ"ל אני בכלל לא רואה על מה צריך להשיב פה, או כמו שאומרים בשפה הישיבתית: "השאלה כלל לא מתחילה". בשולי הדברים הוספתי לצערי, שגם מהיכרות קרובה שלי עם דמויות אחרות בפרשה ברורה לי המסקנה הנ"ל (מפאת כבודם נסתפק בזה).
אמנם, דבר תמוה ראיתי ושמעתי, דבר שחזר על עצמו אצל כמה וכמה אנשים, שבסיום הדברים הם חתמו במשפטים מהוססים: "טוב, מקווה שאתה צודק", "הלוואי שהחיים היו כל כך פשוטים", "היום כבר אי אפשר לדעת כלום", וכמובן: "כל זה היה נכון לפני כל הפרשיות האחרונות. אבל כבר ראינו הרבה רבנים ש…"
לדעתי השאלות האלו, יחד עם כל פסטיבל ה"מאמין לך!", חשפו אירוע קשה מאוד, שחייבים ליתן עליו את הדעת: מה קרה לנו? לאן נעלמה ה"אמונת חכמים"?! האם בגלל 4-5 רבנים שהתברר שחטאו, נוותר על היסוד החשוב כל כך לקנין תורה? האם בהטלת ספק בכל רב, גדול ככל שיהיה, אנחנו לא שופכים את התינוק עם המים? האם החשש שמא בכל רב ישנם גם צדדים אפלים מאוד לא פוגע ביכולת שלנו לקבל תורה מרבותינו?
כמה חשוב לחזור ולשנן את האמת הגדולה: התורה היא נפלאה! תלמידי חכמים הם נפלאים! כמה רבנים בודדים שסרחו, מתוך עשרות אלפי רבנים, זה כמעט כלום.
חשוב להבהיר: לא באתי לזלזל כלל בחינוך ילדינו למוגנות, חס ושלום. ודאי חשוב שכל הורה ידריך את ילדיו בהדרכות שנותנים המומחים לנושא, ואין כאן המקום לפורטן. אבל, באותה נשימה, חייבים להבין שאם נכניס בהם ספקות ברבניהם, נגזול מהם את ה"אמונת חכמים", הם יאבדו את היכולת לקנות תורה, ונגזור עליהם להיות ידענים-עמי ארצות!
אמונת חכמים היא לא נאיביות או טיפשות. להיפך. אמונת חכמים היא החכמה היותר גדולה, היא ההבנה העמוקה שלא עזב ה' את עמו, והוא משגיח על סדרי הופעת גדולי האומה. "ראה הקב"ה שצדיקין מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור".
זה בלתי נתפס באיזו קלות ניתן להפוך אצל כל כך הרבה אנשים את תדמיתם של רבנים גדולים מ"אם דומה עליך הרב כמלאך ה'" ל"דומה עליך כשטן"! נניח למשל, אם הייתי רוצה חלילה להכריע אידאולוגית את תפיסתו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל. בכל מאמר שהייתי כותב והוא היה משיב, הייתה ידו על העליונה. אך בדרך אחת קלה ופשוטה הייתי יכול לנצח אותו בנוק-אאוט: הייתי מפרסם עליו ברשתות משהו מלפני עשרות שנים. משהו שלא ניתן להוכיח שלא קרה. ברגע אחד הייתי הופך את תדמיתו במאה שמונים מעלות, מקדש-הקדשים לאבי אבות הטומאה. או לפחות לספק אבי אבות הטומאה, זה לא משנה. ברגע שהספק התעורר, ניצחתי. את הדופי הכבד כבר הטלתי. (אגב, מפחיד לחשוב האם וכמה פרשיות נוספות נוצרו ע"י שקרים או דמיונות).

אמון בבני אדם

עד כה לא דיברנו כלל בפגיעה ברבנים עצמם, בפגיעה בכבוד התורה, אע"פ שגם זה חמור מאוד מאוד. דיברנו פה על פגיעה במקבלים – בנפשם של חבורת ה"מאמינים לך" ו"המסופקים שמא". עסקנו בפגיעה בתלמידים, בפגיעה בציבור, בהריסת הסיכוי של הציבור לקבל תורה מסיני.
אבל האמת היא שיש פה פגיעה עוד יותר יסודית ועמוקה:
פעם כשהרב עמיאל שטרנברג שליט"א לימד את המושג: "אמונת חכמים", הוא בחר קודם כל לדבר על החשיבות של הקומה הבסיסית יותר: אמון בבני אדם. הוא סיפר שפעם, כאשר ישב והמתין בתור בקופת החולים, הוא שמע לפתע אמא אחת אומרת לבנה בנחרצות: "תשמע לי: בחיים אל תאמין לאף אחד!". "הייתי מזועזע," סיפר הרב שטרנברג, "אמרתי לעצמי: איזה מסכן הילד! איך הוא יוכל לגדול כאדם בריא בנפשו בלי אמון בסיסי באנשים?!"
אדם שגדל בלי אמון בסביבתו, אדם שמפתח חשדנות בכולם, מאבד את הבריאות הטבעית של החיים וחי חיי מִסְכֵּנוּת. הוא אף מחבל ביכולתו לבנות בעתיד קשר זוגי יציב ומשפחה בריאה. מי שלא מאמין לאף אחד יתקשה מאוד לבנות בית נאמן. אמנם לא כתוב שצריך "אמונת חכמים" באנשים מן השורה, אבל גם אסור לחשוד סתם בכשרים, ולהתייחס אליהם כאל ספק-מפלצות. שוב: אסור שהרצון להגן על נפגעים יתורגם לחשדנות שיגעונית ולחולי נפשי.

אמונת עתונאים

וכמובן שאין ואקום. כשאמונת חכמים נסדקת, מתחזקת אמונה אחרת – אמונת עיתונאים. כמה מאכזב היה לראות איך עיתונאים דתיים קופצים על 'הפרשיה' כמוצאי שלל רב, מסבירים איך על ידה הכל מסתדר להם יופי, הופכים טענות דמיוניות ל"ניכרים דברי אמת", מתענגים על בזיונה של תורה, ועוד מזלזלים ברבנים שיצאו למחות על הפגיעה בכבוד התורה.
ועוד יותר מאכזב היה לראות איך אנשים יראים מחשיבים את העיתונות הזולה הזו. פלא בעיניי.
נחזור לדברי הרב סרנא. בסיום דבריו הוא מבחין הבחנה חשובה בין שני סוגי תלמידים:
"יש תלמידים כאלה, שמעריכים מאד את רבם ועוקבים אחריו, אחרי הליכותיו ודרכיו ומידותיו, והם משתדלים לקלוט אל תוכם דרכי התורה, מדותיה והנהגותיה. הם קשורים אל רבם לא דוקא כשהם ברשותו, אלא אפילו אחרי הפרדם ממנו, אפילו אחרי שנים רבות, דמות רבם חקוקה בלבם והוא עומד לנגדם תמיד, ובהליכותיהם הם נזכרים מה היה עושה רבם במצב זה, בשאלה זו, והם נשארים תלמידים קבועים לכל ימי חייהם".
עד פה תיאר הרב סרנא תיאור נפלא של אלו שזוכים להיות "מעתיקי השמועה". ומכאן הוא עובר לאלו שנמצאים אצל רבם, אבל אין להם אמונת חכמים:
"אבל יש כאלה מן התלמידים שלומדים גם כן אצל הרב, אך הם תלמידי סרק. אין תוכם כברם. ולפיכך השכחה שרויה אצלם אפילו כשהם בבית רבם. יש להם דרך משלהם, מחשבה משלהם, עצמאית, אינה סמוכה על שולחן רבם כלל. ולפיכך, כשהם יוצאים מרשות רבם, הם יוצאים ריקים ממחשבה יסודית, מדעה יסודית ומדרך יסודית, ואין להם ענין עם רבם. הם יצאו יבשים בלי לחלוחית של תורה, של יראה ושל מדות טובות. אף שהם נראים כגדולים בתורה, ואפשר שבאמת יש להם גדלות בחכמת התורה – אבל הם רחוקים מגדלות בתכלית הריחוק".

פעם נכחתי כאשר בחור בכתה י"ב פנה לרב טאו שליט"א ושאל אותו: "כיצד לבחור ישיבה לשנה הבאה?" השיב לו הרב: "תלך לישיבה שבה אתה חושב שתלמד הכי טוב, ושאתה מרגיש קשר ושייכות לרבניה, ורצון ללמוד ולקבל מהם תורה".
ואז הוסיף הרב ואמר לו: "אבל הכי חשוב, שכאשר תיכנס לישיבה, תשתה בצמא את דברי רבניך ותדבק בהם ובתורתם! כי יש כאלה שמתחילים ללמוד בִּישִׁיבָה, ושומעים את הרב, אבל בליבם מחשבה: 'זה רק הוא אומר, אבל בטח בַּיְּשִׁיבָה האחרת אומרים דברים הרבה יותר אמיתיים'. ואז הם עוברים לישיבה ההיא, וכמובן שגם שם הם מרגישים: 'הרבנים פה אומרים דברים יפים, אבל בַּיְּשִׁיבָה השלישית…' וכן הלאה על זה הדרך…"
הרב טאו חתם את דבריו ואמר: "כי אם חס ושלום תנהג בדרך זו, אולי תצא עיתונאי ממולח, אבל תלמיד חכם לא תצא מזה…"
שנזכה להתאבק בעפר רגליהם של חכמים, ולשתות בצמא את דבריהם.