ישבנו שם במעגל עשר או שתים עשרה נשים בסדנה לנשים שמצפות לפרי בטן ועובדות קשה בשביל לקבל אותו. מאותגרות פוריות קוראים לזה. עשינו סבב היכרות, ואחר כך סבב שבו כל אחת הוזמנה לשתף בתחושותיה כשהיא מגלה שמישהי בסביבתה בהיריון. אני לא שיתפתי.
"עכשיו ננסה לתת לתחושות האלה ביטוי בחומר", אמרה המנחה ושלפה חבילות גדולות, חדשות ומפתות של פלסטלינה צבעונית, כמו אלה שהגננת טובה הייתה מביאה לנו בגן, כמו שאימא שלי הייתה קונה בתחילת החופש הגדול. היא הניחה אותן במרכז החדר, והעיניים שלי נמשכו אליהן בערגה.
הייתי צריכה לעסוק באומנות. האצבעות שלי דגדגו מרוב רצון ללוש את החומר הרך והיפה ולעצב משהו. אבל איכשהו, כנראה מפני שבטעות הקשבתי להוראות, הלכתי ונצמדתי לגוש הכי פחות עליז. לקחתי את האפור, ובלא מחשבה שנייה עיצבתי אותו בשניות לדמות אביר בשריון, חרבו שלופה לְפנים.
אחר כך הנחנו את היצירות על השולחן והוזמנו להסביר. היו שם לבבות שבורים או מפוצצים, זר פרחים של אחת מעצבנת ששְׂמחה בלב שלם עם חברות הרות ועוד כמה דברים שאיני זוכרת. והיה אביר אפור דרוך לקרב.
"את רוצה להרוג את זו שבהיריון?" צחקה אחת הנשים, אבל אני לא צחקתי. "אני רוצה להרוג את כל התחושות הקשות שצצות בי ברגע שאני שומעת את הבשורה", אמרתי. כולן שתקו, והמנחה התבוננה בי בתשומת לב. "אם החייל הזה לא יעמוד על המשמר", הרגשתי צורך להסביר עוד, "בתוך שנייה אני אהיה עמוק בקנאה איומה, בכעס, גם בשנאה. אז אני ישר מרימה את הנשק – זו בעצם לא חרב, זו מכונת ירייה – ומרססת כל רגש רע שמנסה להרים ראש".
ואז נבהלתי ממה שאמרתי ונזכרתי שבעצם אני צריכה לצאת בקרוב לאוטובוס. ליד היציאה המנחה תפסה אותי לשנייה. "את בטוחה שרק כל רגש רע החייל הזה מרסס?" היא שאלה בשקט. "מכונות ירייה לא תמיד מבחינות במה הן יורות. כדאי לבדוק את זה".
כדאי לבדוק את זה, כדאי לבדוק את זה. כל הדרך זמזמו לי המילים באוזניים. אולי בגלל זה אני מרגישה לאחרונה כבויה כל כך? אולי בגלל זה אני לא מצליחה כבר מזמן להתרגש בתפילות? אולי, רק אולי, בגלל זה אני מסתכלת לפעמים על שלמה ולא מצליחה להיזכר איך היה לאהוב אותו?
סבתא שלי תמיד אמרה שכשסוגרים את הווילון שלא תיכנס השמש, גם הנוף נשאר בחוץ (ביידיש זה נשמע יותר טוב). אולי אני מחזיקה חזק מדי את היד על השיבר של הרגשות?
התיישבתי על ספסל בדרך הביתה. שכחתי שאמרתי להן שם שאני נוסעת באוטובוס. ואולי המנחה לא התכוונה שמכונת הירייה מחסלת רגשות דווקא? אולי היא התכוונה למשהו אחר. לעצמי, למשל?
ואז נבהלתי ממה שאמרתי ונזכרתי שבעצם אני צריכה לצאת בקרוב לאוטובוס. ליד היציאה המנחה תפסה אותי לשנייה. "את בטוחה שרק כל רגש רע החייל הזה מרסס?" היא שאלה בשקט. "מכונות ירייה לא תמיד מבחינות במה הן יורות. כדאי לבדוק את זה"
פתאום הרגשתי שהיד שלי מיוזעת נורא, ומצאתי בתוכה מעוך ורטוב, אביר אפור ומצ'וקמק.
אז מה, כשעולה בי קנאה כשהשכנה הצעירונת שהתחתנה אתמול מופיעה עם בטן, לתת לה להרים ראש? "רְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה!" אם אני אתן לכל הרגשות הקשים שעולים בי להמשיך להסתובב בתוכי, אני אהפוך למפלצת. לא יישאר ממני שום דבר טוב.
ועכשיו?! קדושה מעונה ושותקת היא דבר טוב?!
המנחה, שמצאה אותי על הספסל כחצי שעה לאחר מכן, התיישבה לצידי בטבעיות והציעה לי טישו. זה היה ממש במקום, כי שלי נגמרו.
"אבל אסור לקנא", קיוויתי שהיא מצליחה להבין את הקול שבקע מבעד לגשם. "ולשנוא. ואני כל כך שונאת! וכועסת".
"ולמה שלא תשנאי?!" היא דיברה בעצב, ונזכרתי שסיפרה שגם לה יש רק ילד אחד שהגיע אחרי טיפולים קשים.
"כי מה הן אשמות שיש להן מה שלי אין?"
"ומה את אשמה שעולה בך רגש טבעי של בן אדם?" היא נשמעה נסערת לא פחות. היא חילצה מידי בעדינות את האביר הממורטט, מעכה אותו, כדררה וזרקה לפח סמוך.
"תפסיקי לירות בעצמך. בבקשה".
"אז מה אני אעשה?" הגשם של קודם היה טיפות קטנות לעומת המבול של עכשיו.
"תגידי: אני מקנאה, אני מקנאה, אני מקנאה! נורא, נורא, נורא! גם אני רוצה! ואחרי שתגידי את זה מספיק פעמים תגידי לה' שאת לא רוצה להרגיש כך ותבקשי עזרה".
"תגידי את זה שוב", ביקשתי, "תגידי בשבילי". והיא נתנה לי יד וחזרה על המילים מקנאה ורוצה ושונאת שוב ושוב ושוב ושוב, עד בלי די. היא אומרת, ואני בוכה, והבכי שוטף לי את הלב. וכשהוא שטף, התגלו המון צלקות מדממות. השוט הפנימי חזק כל כך. היא המשיכה והמשיכה, כי היה צריך הרבה דמעות כדי לנקות הכול, ואז להניח על המקום רטייה חמה ומרפאת.
לבסוף הגשם שטף הכול, והרגשתי שמשהו ישן חוזר אליי. אולי מקומי בעולם. אולי היכולת להרגיש.
היא המשיכה עד שפקחתי מולה עיניים רטובות, מטוהרות, ולחשתי: "נשארה לך אולי פלסטלינה?"
היא התכופפה מופתעת ושלפה לי מהשקית כמה גושים. בחרתי את הכחול. "אני אכין לי מזה משפך". המבט שלה ציפה להסבר. "לאסוף את הגשם ולהשקות בו את הרגשות הטובים שרוצים לצמוח בי". הרגשתי נקייה ושמחה, ולא היה אכפת לי אם היא מבינה אותי או לא.
אחרי שנפרדנו הסתכלתי בנייד שלי. "חמודה שלי", שלמה כתב, "נהנית בסדנה? מקווה שהיא עושה לך טוב".
"אהוב שלי", עניתי, ולראשונה זה זמן רב גם הרגשתי, "אני בדרך הביתה".
reutgi@gmail.com
