אחד החודשים הקשים והעגומים בקרבות נגד הערבים במלחמת השחרור נפתח דווקא במלחמת אחים: חטיפות וחטיפות נגד שביצעו אנשי ההגנה בחיפה באנשי אצ"ל ולהפך בעקבות הפעולה הכושלת של האצ"ל בבתי הזיקוק (שפורטה בחודש שעבר) – הסתיימו באסון. ידידיה סגל, בן 21, איש אצ"ל ותושב שכונת אחוזה שבכרמל, נחטף בידי ההגנה בליל א' בשבט תש"ח מצריף שבו שמר בשכונת הדר, ולא שב לביתו גם כאשר הוסכם על שחרור הדדי של כלל החטופים. כעבור ימים אחדים נמצאה גופתו סמוך לכפר הערבי טירה (כיום טירת כרמל). ידידיה היה אח של סבא שלי, שלום ז"ל.
האצ"ל ובני המשפחה טענו בתוקף שידידיה עונה בידי ההגנה ומת בעינוייו, ומכיוון שההגנה ניסתה לטשטש ראיות, הושלכה גופתו בכניסה לכפר הערבי. לפי גרסת ההגנה לעומת זאת, ידידיה סגל הצליח לברוח מידיה ונרצח בידי תושבי טירה. המשפחה דחתה בזעף את ההסבר הזה וטענה שעל נעליו של ידידיה עוד נראו סימני אבק לבן מאתר הבנייה שבו עבד ביום ושמר בלילה, מה שאיננו סביר לו נמלט בלילה מחוטפיו עד לטירה, מרחק כמה קילומטרים בבוץ הכרמלי אחרי כמה לילות גשומים. מה גם שידידיה, שנולד על הכרמל והכיר אותו היטב, לא היה נמלט מרצון אל כפר הפורעים טירה כשבאפשרותו לסור לביתו, הקרוב לאין שיעור.
באצ"ל סערו הרוחות ותבעו נקמה. מנחם בגין התקשה לעצור באנשיו, ולעזרתו נחלצה אימו של ידידיה, מלכה סגל, סבתא רבתא שלי, שהלכה לעולמה ב-1998 וזכיתי להכירה. היא הודיעה שאיננה חפצה שמות בנה יגרום למלחמת אחים דווקא ערב הקמת מדינה ליהודים. כך נמנעה מלחמה פנימית שהייתה מתנהלת בסגנון מלחמות היהודים בירושלים ערב החורבן. ספק אם בתנאים כאלו הייתה קמה המדינה.
הלוחמים הגיעו להר טוב בין שבע לשמונה בערב והתקבלו שם בשמחה. במקור היו במחלקה ארבעים לוחמים, אולם התברר שלשניים מהלוחמים לא נמצא נשק אישי. מס לא הסכים שהשניים יצאו ללא נשק, והם נותרו בהר טוב ונותרו בחיים. שעת היציאה המתוכננת הייתה שבע בערב, כדי להבטיח שהלוחמים יגיעו לגוש עציון בין שתיים לשלוש לפנות בוקר ויספיקו עוד באותו לילה לפוצץ גשרונים בכביש ירושלים–בית גוברין
מאה הרוגים לאויב, שלושה לנו
בינתיים הלכה והתלהטה ברחבי הארץ המלחמה האמיתית, זו שנגד הערבים. בג' בשבט נערכה התקפה גדולה על יישובי גוש עציון בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. עוד קודם לכן, בסוף טבת, פונו מהגוש כל הנשים והילדים, ונותרו בו רק מי שיכלו להילחם. הערבים ניסו לתפוס אז את מרכז הגוש ולבתר לשני חלקים את ארבעת יישובי הגוש, אולם כשלו במחיר אבדות כבד – כמאה במספר לעומת שלושה הרוגים לצד היהודי למרות עדיפות מספרית ברורה וחד-משמעית לצד התוקף.
מפקד גוש עציון עוזי נרקיס, לימים אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים, שיגר מברקים בהולים למפקדי הפלמ"ח והחי"ש בירושלים וביקש מהם לדרוש מהצבא הבריטי להתערב ולבלום את ההתקפה. "כמות המסתערים מצד דרום, מעמק הברכה, הייתה עצומה", סיפר, "לא ראיתי בחיים כל כך הרבה ערבים הולכים ביחד. עצרו אותם כמה מאות מטרים מהגדר של כפר עציון".
יגאל ידין אמר על הקרב הזה: "היה זה אחד הניצחונות הגדולים שלנו, ניצחון אדיר בנסיבות הימים ההם ויחסית לדלוּת כוחנו". יגאל אלון כתב שזו הייתה התקפת הנגד המוצלחת ביותר בכל מלחמת השחרור. הערבים הורתעו, ובמהלך שלושת החודשים הבאים לא ניסו לתקוף עוד את הגוש.
ואולם בגוש חששו בהחלט מהתקפה נוספת. זו למעשה הייתה הסיבה לשליחת מחלקת הל"ה לתגבר את הגוש, פעולה שהפכה לאסון לאומי ולאחד מסמליה העיקריים של המלחמה ההיא. כבר בערבו של ג' בשבט, מייד לאחר הקרב, החליטה מפקדת המחוז בירושלים לשלוח לגוש את המחלקה. מאחר שהדרך הראשית מירושלים לגוש הייתה חסומה למעבר שיירות נשק, הורה הפיקוד על שליחת מחלקה של ארבעים לוחמים ברגל בפיקודו של דני מס. מס שימש מפקד הגוש מעט יותר מחודש, עד א' בשבט תש"ח, והכיר היטב את דרכי ההגעה אליו.
המחלקה נשאה עימה נשק רב במונחי אותה תקופה: ארבעה מקלעי ברן ושמונה מאות כדורים לכל אחד מהמקלעים; שישה עשר רובים וחמישים כדורים לכל רובה; עשרים תת-מקלעי סטן וארבע מחסניות לכל תת-מקלע; שני אקדחים; שבעים רימוני יד; תחמושת למקלעי שוורצלוזה; סוללות למכשיר הקשר של הגוש וכן חומרי חבישה ופלסמה.
הלוחמים יצאו לדרך מירושלים באוטובוס משוריין של חברת המקשר. הניסיון לצאת אל הגוש לילה קודם לכן נכשל מאחר שמס חשש שהכוח התגלה, והם שבו לסמינר המורים בבית הכרם. בבוקר שאחרי ביטול המסע נעשה ניסיון להצנחת תחמושת וציוד רפואי בגוש כדי להתגבר על המחסור החמור שהיה שם, אך גם הניסיון הזה כשל. התחמושת התפוצצה, ורבים מכלי הנשק יצאו משימוש.
בלילה הבא הוחלט על מסלול הליכה שיצא מהמושבה הר טוב – סמוך לבית שמש של ימינו – אל הגוש הנצור. הלוחמים הגיעו להר טוב בין שבע לשמונה בערב והתקבלו שם בשמחה. במקור היו במחלקה ארבעים לוחמים, אולם התברר שלשניים מהלוחמים לא נמצא נשק אישי. מס לא הסכים שהשניים יצאו ללא נשק, והם נותרו בהר טוב ונותרו בחיים.
שעת היציאה המתוכננת הייתה שבע בערב, כדי להבטיח שהלוחמים יגיעו לגוש עציון בין שתיים לשלוש לפנות בוקר ויספיקו עוד באותו לילה לפוצץ גשרונים בכביש ירושלים–בית גוברין. ואולם עקב טיפול בנשק וארוחת הערב שהתאחרה התעכבה היציאה. רק בשעה אחת עשרה בלילה סיים מס את התדריך, והמחלקה יצאה לדרכה.
השיקול ההגיוני היה להסתתר במקום ואולי אף להתפצל לכוחות קטנים יותר, ובחסות הלילה לסגת לעמק האלה ולהר טוב, אך נראה שמס חש שמעשה כזה הוא בבחינת בגידה באנשי גוש עציון, המשוועים לסיוע
הנה מוטלות גופותינו
מפקד המושבה, רפאל בן ארויה, הפציר במס להמתין במקום לילה נוסף משום שחשש שבהליכה במסלול הררי שאורכו עשרים ושישה קילומטרים כשמשא כבד על כתפיהם לא יצליחו להגיע ליעדם בשעות הלילה והאויב יגלה אותם עם בוקר. מס העריך שיוכל לעבור את קו הכפרים צוריף-ג'בע בשעות החשכה, ואז להמשיך בהליכה מאומצת של חמישה קילומטרים במעלה ההר. אפילו אם יתגלו באור ראשון, חשב, הם יהיו קרובים מאוד לגוש, ושם הערבים כבר לא יוכלו לעצור בעדם.
אחרי הליכה קצרה התברר שאחד הלוחמים, ישראל גפני, נקע את רגלו. הוא עיכב את התקדמות המחלקה, ולכן הורה מס לשני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן, לחזור עם הפצוע להר טוב. שאר שלושים וחמישה הלוחמים המשיכו בדרכם. לפניהם היו עוד שמונה עשר או עשרים קילומטר במסלול קשה ופחות מחמש שעות עד עלות השחר. בניגוד להערכות המוקדמות, הגיעה המחלקה לאזור הכפר צוריף רק בסביבות שש בבוקר.
מכיוון שאיש מהל"ה לא נותר בחיים, מסתמך המידע על אודות הקרב על דיווחים ערביים. ובכן, נראה שהמחלקה פגשה ערבי רועה צאן, ואנשיה חסו עליו ושחררו אותו, וזה נמלט והודיע לערבים על נוכחותם. המידע המודיעיני הזה נמסר לדוד בן-גוריון, והוא פרסם אותו בימים שלאחר הקרב. עדויות שנגבו מערביי צוריף לאחר מלחמת ששת הימים מספקות תיאור מעט אחר, שעל פיו גילו את אנשי הל"ה שתי נשים מצוריף שיצאו לקושש זרדים. ייתכן עם זאת ששני הסיפורים גם יחד נכונים.
כך או כך, למקום הוזעקו לוחמים ערבים ששהו במחנה האימונים שהקים בצוריף עבד אל-קאדר אל-חוסייני. מהשעה שמונה ועד אחת עשרה בבוקר ניטש קרב עז בינם לבין מחלקת הל"ה. בסביבות אחת עשרה הצליחו כנראה לוחמי הל"ה לנתק מגע ולהסתתר במערות או באפיק נחל, והקרב שכך לכמה שעות. במקביל לקרב הפעילו הערבים גיוס המוני בעשרות כפרים ערביים. מספר הלוחמים הכפריים שהתאספו הגיע לאלפיים. השיקול ההגיוני היה להסתתר במקום ואולי אף להתפצל לכוחות קטנים יותר, ובחסות הלילה לסגת לעמק האלה ולהר טוב, אך נראה שמס חש שמעשה כזה הוא בבחינת בגידה באנשי גוש עציון, המשוועים לסיוע.
בסביבות שתיים וחצי בצהריים החליט מס מסיבה לא ברורה לעלות לגבעה 573. כשהחלו הלוחמים לעלות על הגבעה גילו אותם הערבים, וכמה מהלוחמים נורו בגבם בעת העלייה. כשהגיעו לראש הגבעה, שנקראה לימים גבעת הקרב, התברר לל"ה שהם מוקפים. הגבעה הייתה חשופה, והלוחמים הסתתרו מאחורי הסלעים. למרות מצבם הנחות הצליחו הלוחמים להדוף כמה הסתערויות על הגבעה עד שאזלה תחמושתם.
ערביי האזור שהשתתפו בקרב העידו שלקראת סוף הקרב, בסביבות ארבע וחצי, ניסו כמה מהלוחמים לרדת לנחל עציונה, אך נהרגו. הלוחם האחרון נהרג בסביבות חמש, כשהשליך את הרימון האחרון שהיה ברשותו. מסיבה לא ברורה לא נשאו עימם הל"ה מכשיר קשר, ולכן לא הייתה לאנשי ההגנה בירושלים או למגיני גוש עציון כל ידיעה על המתרחש. בסופו של דבר נודע לכוחותינו על גורל הל"ה רק ממפקד משטרת חברון הבריטית, שהבין ממספר הפצועים הערבים הגבוה שהגיע לבית החולים בעיר שדבר מה מתרחש, ובסופו של דבר חילץ את גופות הל"ה והביא אותן לקבורה בכפר עציון.
המשורר חיים גורי, חברו של מס ששהה באותה עת באירופה בשליחות היישוב בארץ, למד מעיתון בריטי על אסון הל"ה. כשהתברר לו שבקרב הנופלים כמה מחבריו, כתב לזכרם שיר שהיה גם הוא לאחד מסמלי מלחמת העצמאות: "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו. המוות נשקף מעיניו. איננו נושמים. כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר. ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה. לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים, לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער".
בלי להכיר עובדתית את פרטי הקרב, שנותרו עמומים עוד שנים ארוכות, ידע גורי לשחזר את מהלכו: "לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה. הוא זוכר מילותינו עד תום. עוד קניו לוהטים, ודמנו מותז בשבילים שעל שעל. עשינו ככל שנוכל עד נפל האחרון ולא קם. האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?"
בסביבות שתיים וחצי בצהריים החליט מס מסיבה לא ברורה לעלות לגבעה 573. כשהחלו הלוחמים לעלות על הגבעה גילו אותם הערבים, וכמה מהלוחמים נורו בגבם בעת העלייה. כשהגיעו לראש הגבעה, שנקראה לימים גבעת הקרב, התברר לל"ה שהם מוקפים
"ירושלים בידי זרים לעוד הרבה שנים"
ובינתיים בירושלים השלווה למדי כתבה סבתי ביומנה באותו יום שישי מר, ה' בשבט תש"ח, ובאותה שכונת בית הכרם, שבה שהו הל"ה רק יום קודם לכן, דיווח יומיומי רגוע: "לאחר שבועות בהם היינו סגורים בבית הכרם בגין המצב הקיים, לקח אותנו ד"ר וילנאי לבקר במספר אזורים בירושלים. את הסיור התחלנו בגבול של שתי שכונות – נווה בצלאל המאוכלסת באמנים, ושערי חסד בה נקראים הרחובות בשמות של רבנים. שכונה זו בת ארבעים שנה והיא שכונה חרדית מאד. בשבתות פורשים שרשראות לעבר הרחובות כדי למנוע כניסת רכבים (מתי יהיה זה לדוגמא לכל הארץ?).
"עברנו את הגבול אל רחביה; ההבדל הוא בולט. היא שכונה מודרנית ותושביה מתגאים שהם השמנת של משכילי הארץ. הרחובות נקראים בשמות של דמויות מימי הביניים. מאחת הגבעות של רחביה צפינו בכל השטח מסביב. משמאלנו ראינו את קריית שמואל, שכונה די חדשה על שם ר' שמואל סלאנט, וגם את קטמון (מסביב למנזר) שבמקורו נבנה על ידי היוונים. מרחוק יכולנו לראות גם את בית לחם ואת כפר עציון.
"בסיור הזה ראינו את המציאות כפי שחיים אותה באזורים שונים בירושלים. ראינו אישה שעמדה על המיקח בקשר עם מחיר התרנגולת. היו שם בנות שקילפו תפוחי אדמה ופרשו מלח להתייבש בשמש. העיר שישבה בדד במשך כל כך הרבה שנים היתה עכשיו לרבתי עם. הדם זורם שוב בעורקי ירושלים. אבל מה תועלת יש אם היא עדיין נמצאת בידי זרים, וכל הסיכויים יש שהיא תישאר כך במשך עוד הרבה שנים – והכל הודות לטיפשות שלנו?"
בז' בשבט פשטה חטיבת אלכסנדרוני על גבעת שיח' חסן בכפר סלמה (כיום מקומו של תיכון בליך ברמת גן), שמספר תושביו היה כשמונת אלפים. מהגבעה נהגו הערבים לירות לעבר תל אביב ולעבר הכביש שבינה לבין נמל התעופה לוד (כיום נתב"ג). במהלך המבצע פוצצו ארבעה מחמשת המבנים שהיו על הגבעה, אולם החמישי נותר על עומדו בשל התנגדות ערבית עזה. מפקד מחלקה ששמו אריאל אנקלביץ' נהרג במהלך הפשיטה. ובכל זאת הביאה הפעולה לידי הפחתה בירי מכיוון הכפר.
בט' בשבט הותקף קיבוץ יחיעם המבודד שבגליל המערבי בידי 'צבא ההצלה' הסורי-לבנוני של קאוקג'י. בשעה שש וחמש דקות בבוקר פוצצו הערבים את גשר נחל הגעתון כדי למנוע הגעת תגבורות לקיבוץ. הפיצוץ נשמע למרחוק, ובכך אבד לערבים יתרון ההפתעה. בשעה שש וחצי החלה המתקפה על הקיבוץ. אש מרגמות וצלפים נורתה על המבצר העתיק שבמקום, שבו התרכזו המגינים, ולאחריה החלה הסתערות של חיילי צבא ההצלה. מגיני המקום הניחו להם להתקרב, ורק אז פתחו עליהם באש.
בשל המחסור בנשק הייתה הפקודה לירות רק על מטרות ברורות. בגלל היעדר טלפון שדה בעמדות היה צורך ברצים, והם רצו חשופים לאש בגלל היעדרן של תעלות קשר. בשעה רבע לשבע נהרג אחד הרצים בהגיעו למסור הודעה בפתח חדר האלחוט. בשעה עשר וחצי נפלה פצצת מרגמה לתוך אחת העמדות במבצר, ושלושת הלוחמים שהיו בה נהרגו.
במשך חמש שעות המשיכו מאות ערבים לתקוף את הקיבוץ, אך נהדפו. ברבע לשתים עשרה החלה נסיגה בלתי מאורגנת. זה היה הכישלון הראשון של צבא ההצלה במלחמה. ברבע לשתיים, לאחר סיום הקרב, הגיע הצבא הבריטי ליחיעם ופינה את הפצועים. קצין הצבא הבריטי הציע למגיני הקיבוץ לפנות את המקום ואף התנדב לסייע בפינוי, אולם הצעתו נדחתה בנימוס.
"בסיור הזה ראינו את המציאות כפי שחיים אותה באזורים שונים בירושלים. ראינו אישה שעמדה על המיקח בקשר עם מחיר התרנגולת. היו שם בנות שקילפו תפוחי אדמה ופרשו מלח להתייבש בשמש. העיר שישבה בדד במשך כל כך הרבה שנים היתה עכשיו לרבתי עם. הדם זורם שוב בעורקי ירושלים. אבל מה תועלת יש אם היא עדיין נמצאת בידי זרים, וכל הסיכויים יש שהיא תישאר כך במשך עוד הרבה שנים – והכל הודות לטיפשות שלנו?"
גשר עץ חוצה את איילון
בי"א בשבט (22 בינואר 1948) נפלו ביאזור שממזרח ליפו, כיום אזור, שבעה נוטרים יהודים: מנחם אבטיחי, דוד אבניצקי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה, קלמן רוזנבלום ואליהו 'אליק' שמיר. יאזור הייתה עיירה ערבית אמידה למדי שבה ארבעת אלפים ושבע מאות תושבים. כבר בתחילת המלחמה נחסמה הדרך מתל אביב לראשון לציון, שהייתה עורק התנועה היחיד מתל אביב דרומה ולירושלים, בשני מקומות: בשכונת אבו כביר שביפו וביאזור.
את מחסום אבו כביר היה אפשר לעקוף בדרך שהחלה להיסלל עוד לפני המלחמה. בשל התנכלויות ערביות למכוניות של יהודים שעברו בכביש המרכזי הזה בוצעו כמה התקפות של האצ"ל על בתי הקפה של הכפר. בתגובה חסם הצבא הבריטי את הכביש לתנועה יהודית. לאחר משא ומתן בין הבריטים לאנשי הקשר של ההגנה סוכם שנוטרים יהודים חמושים ילוו את השיירות בקטע יאזור.
מכיוון שמערכות רבות במלחמת העצמאות היו על הדרכים שבין היישובים היהודיים, מילאו בה תפקיד חשוב הנוטרים, אנשי משטרת היישובים העבריים. להם, שלא כלאנשי ההגנה ושאר המחתרות, הותר אז לשאת נשק בגלוי, ונשקם היה טוב הרבה יותר מהנשק המאולתר של המחתרות ושל הפלמ"ח.
הנוטרים היו למעשה יוצאי יחידות הפלמ"ח והחי"ש, אולם נחשבו רשמית פקודים של שלטונות המנדט, שעשו כמובן הכול כדי להצר את צעדיהם. אחת הפקודות אסרה על הנוטרים לצאת מתחומי היישובים וללוות שיירות. הנוטרים לא צייתו לפקודה הזו והמשיכו ללוות שיירות יהודיות. פקודה אחרת, שניתנה לאחר לחץ ערבי, אסרה על הנוטרים להשתמש בכלי רכב משוריינים והורתה להם לנסוע רק בטנדרים פתוחים. במקרה אחד לפחות זה גרם לאסון.
בבוקר אותו היום, י"א בשבט, יצא משער מקווה ישראל טנדר ובו שבעה נוטרים בפיקודו של אליהו שמיר כדי לבדוק את הדרך בטרם תעבור שם שיירה. בהגיע הטנדר לכניסה המערבית ליאזור עקף גופת כלב שהייתה על הכביש – וכיסתה על מוקש. המוקש הופעל, ומעוצמת הפיצוץ נפגעו כל הנוטרים. חלקם נהרגו במקום, וחלקם בידי המון ערבי שהסתער עליהם במקלות ובסכינים והתעלל גם בגופות. מייד לאחר נפילתם יצאו כוחות פלמ"ח ופגעו בתחבורה הערבית ליפו לאורך כל אותו היום. בהתקפות אלו נהרגו עשרים וחמישה ערבים.
באותו זמן הושלמה דרך הביטחון שבין תל אביב לראשון לציון שנועדה לעקוף את יאזור. הדבר חייב הכשרת דרך בחולות ובתוך הפרדסים והקמת מזקפי ביטחון לאורכה. רק באמצע שבט תש"ח הושלמה כל דרך הביטחון בחציית נחל איילון על גשר עץ.
בכ' בשבט תש"ח (31 בינואר 1948) כתבה סבתא אביבה ביומנה הירושלמי: "הלכתי אל בית הכנסת לאחר כמה שבועות בהם נמנעתי מלכת, ולכן שמחתי מאד שהתפילה עשתה עלי רושם חיובי, במיוחד כי פרשת השבוע כללה את עשרת הדברות. כל היום דמה יותר לשבת אמיתית. שוב היה לי מצב רוח שלא הרשה לי ללכת אל בית הכנסת, ושמחתי שהוא חלף. מעולם לא האמנתי שאגיע למצב כזה בארץ ישראל. אין ספק שיש להכניס לתפילות שלנו אוריינטציה חדשה בעקבות המאורעות החדשים בתולדותינו.
"שבת תמיד מאכזבת אותי. כמעט ואין אווירה מלבד העובדה שהיא יום מנוחה. לא ידעתי שכל כך יכאיב לי לראות חברים מחללים שבת. השבת שמעתי את אחד החברים כותב במכונת כתיבה, וכל נקישה היתה כדקירה בלב. מתי, הוי מתי תגיע התבונה שרק על ידי קיום המצוות יוכל העם היהודי להמשיך כמוביל העולם בתחום הרוחני והמוסרי? אם תשוב ישראל נאם-ה' אלי תשוב… ונשבעת חי-ה' באמת במשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובי יתהללו" (ירמיהו ד:א-ב)".
השלווה היחסית שבתיאורים ביומן מסגירה את העובדה שסבתי כנראה לא ידעה בשעת כתיבתם את מלוא היקפם של האירועים בארץ. ודאי לא הייתה ערה למותו בידי יהודים של ידידיה סגל באותם ימים, שעתיד להיות לגיסה כעבור שנה. רק פה ושם מבליחים דיווחים מהמציאות העגומה.
בינתיים הלך והחמיר המצב בירושלים. באור לכ"ב בשבט, לאחר השעה עשר בלילה, החנו שני עריקים בריטים, חברי מחתרת פשיסטית, ואיתם איש כנופיות ערבי משאית צבאית בריטית ומכונית משטרה בריטית בפתח בניין העיתון פלסטיין פוסט, הידוע כיום בשמו ג'רוזלם פוסט. בשעה חמש דקות לאחת עשרה נשמע קול פיצוץ עז, ובניין הפלסטיין פוסט נפגע קשה בהתפוצצות. ארבעה נהרגו ושישה עשר נפצעו.
"שבת תמיד מאכזבת אותי. כמעט ואין אווירה מלבד העובדה שהיא יום מנוחה. לא ידעתי שכל כך יכאיב לי לראות חברים מחללים שבת. השבת שמעתי את אחד החברים כותב במכונת כתיבה, וכל נקישה היתה כדקירה בלב. מתי, הוי מתי תגיע התבונה שרק על ידי קיום המצוות יוכל העם היהודי להמשיך כמוביל העולם בתחום הרוחני והמוסרי"
זה גרם אפילו לסבתי לקטוע את דיווחיה השלווים. כך כתבה ביומנה בכ"ב בשבט: "אמש פוצצו משרדי ה'Palestine Post', וכתוצאה נפגעה גם מרפאת הדסה. כמעט בטוח שזה נעשה ביד הבריטים. זה היה פשע בלתי אנושי מכיוון שהמרפאה מחליפה את בית החולים הדסה הנמצא באזור סכנה. העם המטיף לדת אהבה ירד לשפל אותם הנאצים נגדם נלחמו במשך שש שנים מרירות. אולם למרות כל מאמציהם לעכב את התקדמותנו, קום תקום מדינת ישראל. לולא סירובם להתערב במהומות של הערבים, ולולא סירובם להכיר בהגנה ולחמש אותה, יכלה המדינה לקום בשלום במקום בשפיכת דמים. בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".
ביומו האחרון של החודש, ל' בשבט (10 בפברואר), הייתה התקפה גדולה של הערבים על שכונת ימין משה שבירושלים המתחדשת. כוחות ערביים הסתערו על בית עבדאללה, בית ערבי שנבנה מעל לימין משה (כיום בית הקונפדרציה), ושלשלו לשכונה שלמטה חביות חומר נפץ. אחד ממפקדי ההגנה ששמרו במקום, אברהם מיכאל קירשנבאום, ירה מגג אחד הבתים ופגע בכמה תוקפים ובחביות חומר נפץ, אולם דקות אחדות לאחר מכן ירו בו חיילים בריטים מגג מלון המלך דוד ומגג של בניין נוסף. הוא מת מפצעיו לאחר יומיים.
בכ"ה בשבט (5 בפברואר 1948) שבה סבתא וכתבה דיווח פסטורלי: "יום חול רגיל – יום השישי (הכוונה לחמישי בערב, אור לשישי, א"ס), ואנחנו יושבים בכיתה ועוסקים בעבודה עצמית. הצצתי בעד החלון והתרשמתי מיופי הרקיע המחשיך מעל פסגות העצים הסמיכים, תמונה של שלווה מושלמת. אני תוהה אם אני מעריכה מספיק את הזכות שניתנה לי להיות בארץ ישראל. בשובי אל אנגליה שמא אתחרט על שלא ניצלתי עד תום את השנה שלי כאן? אני מתפללת שלא, אך לו יכולנו לבקר בכל הארץ! הסבלנות היא הכרחית כאן.
"בכותבי שורות אלה מחשיכים השמיים עוד יותר, וכתמי הלבן נעלמים וירד עלינו הלילה. לא קיים בין הערביים בארץ ישראל. יש אור ואחר כעשר דקות יורד הלילה. תופעה זו מגלם קמעא עם האופי של היהודים ושל תולדות עם ישראל. שביל הזהב חסר תמיד ואנו נמצאים בעומק הדיכאון או בשיא התרוממות הנפש".
המציאות ההולכת ומחריפה, הקרב הסיזיפי על שימור עורקי החיים והמחיר הכבד שגבתה המשימה הזו חייבו חישוב מסלול מחדש. אבל עד שהוא יתרחש, עד שתבשיל ההכרה שדרושים כאן מערכת כוללת והלך חשיבה של מדינה במקום להסתפק בהישגים נקודתיים, מרשימים ומפוארים ככל שיהיו, צפויים לנו עוד חודשי חורף ארוכים וכואבים.
