העיר העברית הקדושה

ראשיתה של תל אביב, הבנויה על חולות חוף הים, הייתה בכ' בניסן תרס"ט. אז נערכה בין שישים ושישה המייסדים 'הגרלת הצדפים' המפורסמת, שבה חילקו את קרקעות אחוזת בית, השכונה שממנה צמחה תל אביב. את ההגרלה אִרגן ר' עקיבא אריה וייס, יוזם הקמת אחוזת בית ומי שעמד בראש אגודת המתיישבים. סיפרנו בעבר שהוא היה אדם ירא שמיים ושומר מצוות, אוהב תורה ולומדיה, והתכונן לביאת המשיח הכנה מעשית.

לעיר תל אביב יש כיום, שלא בצדק, תדמית חילונית למדי. יש אפילו המכנים אותה לצערנו "עיר החטאים", אף שיש בעיר נוכחות לא מבוטלת של תורה: ברחבי העיר קהילות דתיות וחרדיות, ויש בה גם כמה גרעינים תורניים. כארבעים ישיבות וכוללים פועלים בעיר, והיד עוד נטויה.

למעשה תל אביב של פעם הייתה שונה מאוד מתל אביב של היום. הייתה בה נוכחות דתית מרשימה במיוחד. תקופת הזוהר של החיים הדתיים והחרדיים בתל אביב הייתה בעיקר בין הקמת המדינה לסוף שנות השבעים. חיי הדת פרחו, בתי כנסת נפתחו למאות, ומוסדות חינוך הוקמו.

אך גם בתחילתה של תל אביב, בשנת תרס"ט, הייתה הנוכחות הדתית גדולה. עובדה מעניינת, שלא מצאתיה בספרים וכנראה גם לא נאמרה עד היום, היא שיותר ממחצית ממייסדיה של אחוזת בית תל אביב היו שומרי מצוות. מקצתם היו חרדים ממש, כמובן במושגים של היום (באותה תקופה החלוקה בין דתיים לחרדים הייתה ברורה פחות מהיום). הם חבשו לראשם כיפה שחורה גדולה, גידלו זקן ופאות ארוכות ושלחו את בניהם ללמוד ב'חדר'.

"מובן מאליו שבתיעוד ההיסטורי נמחק שמם של החרדים ושומרי הדת מכל עניין של בנייה ותקומה ביישוב המתחדש בארץ ישראל. אחד המיתוסים המפורסמים שלהם הוא סיפור הקמתה של תל אביב"

מי יבנה בית בתל אביב

החוקר החרדי ר' יעקב שלמה הלוי ייחד כמה מאמרים חשובים לתיאור החיים הדתיים בתל אביב בראשיתה וסיפר על הרבנים ועל האדמו"רים שפעלו בה. באחד ממאמריו העלה את השאלה "מי באמת הקים את תל אביב". כדי לענות עליה הקדים הקדמה:

"מיעוט קטן מתוך אנשי העלייה השניה, היה לקבוצה תוססת, דומיננטית ופעילה שתפסה מקום מרכזי בעסקנות הציונית בארץ. בהמשך הדרך הפכו אלו למנהיגי היישוב ומייצגיו כלפי חוץ במה שהיווה את הגרעין הראשון של שלטונות המדינה לעתיד. עליהם נמנו אישים כדוד בן-גוריון, יצחק בן צבי ומאיר דיזנגוף.

"הם, שלימים ישלטו על כל הנעשה כאן, כולל על התקשורת והעיתונות – הם שיצרו את המיתוס הגדול והאגדתי סביב פועלם הרב. כאילו הם ורק הם שבנו את ארצנו הקדושה והביאו לתחייתה. קבוצה זו חילונית היתה מכף רגלה ועד ראשה. מובן מאליו שבתיעוד ההיסטורי נמחק שמם של החרדים ושומרי הדת מכל עניין של בנייה ותקומה ביישוב המתחדש בארץ ישראל. אחד המיתוסים המפורסמים שלהם הוא סיפור הקמתה של תל אביב, 'העיר העברית הראשונה' שהוקמה, כביכול, כדי 'להגשים את החזון הציוני' על ידי מאיר דיזנגוף וחבריו, 66 המייסדים".

וכאן הגיע הלוי לענות על השאלה מי הקים את תל אביב:

"'אחוזת בית' לא הוקמה רק בידי אנשי 'העלייה השנייה'. חלק גדול מתוך התושבים בשכונה החדשה הגיע מתוך תושבי יפו הוותיקים! לא זו בלבד, אלא שבניגוד לדימוי המיתולוגי של 'מייסדי תל אביב' שמצטיירים כקבוצה חילונית מנוכרת לדת (דימוי שקנה לו שביתה גם אצלנו ומצא ביטוי גם במאמרים חשובים ביותר!), הרי שלמען האמת – לא מיניה ולא מקצתיה. מספר נכבד מבין 66 המייסדים נמנה על ציבור החרדים היראים לדבר ה'. חלקם מן היפואים וחלקם מהחרדיים שבאנשי 'העלייה השנייה'. היו שם גם אלו מן העולים ומן הוותיקים שלא נחשבו לחרדיים במובן המקובל כיום, אבל היו שומרי תורה ומצוות במידה כזו או אחרת.

"דוגמא בולטת לכך הוא עקיבא אריה וייס ז"ל, המייסד האמיתי של העיר שדמותו נמחקה כמעט כליל. למרות שאי אפשר להגדירו כחרדי, הוא לא חבש כיפה בסתם יום של חול, והיה ממייסדי גימנסיה 'הרצליה', אבל היה שומר תורה ומצוות, עסק רבות בייסוד וניהול בית הכנסת הגדול ותמך כספית בתלמידי חכמים ירושלמיים שעסקו בתורת הרז. לתאר את מייסדי תל אביב כמי ששאפו לייסד עיר חילונית ורחוקה מדת, הרי זו טעות מרה".

גם היהודים ה'חילונים' מקרב המייסדים של תל אביב, כלומר מי שלא הקפידו בביתם על שמירת השבת וקיום המצוות, לא התנכרו לעבר והבינו את חשיבותה של המסורת בבניין הארץ. מובן שלא עלה בדעתם להתנגח באחיהם שומרי המצוות

רוב המייסדים דתיים!

למיטב ידיעתי, עד היום לא נבדקה בדקדקנות ברשימת מייסדי תל אביב כמה מהם היו דתיים. ובכן, הכנתי רשימה הכוללת את שמות כל המייסדים (גם אלו השנויים במחלוקת אם הם ראויים להיכלל ברשימה, מחמת שעזבו באמצע ההקמה). התוצאה מפתיעה למדי: יותר ממחצית המייסדים היו שומרי מצוות!

אמנה כאן כמה שמות של כמה מהמייסדים הדתיים: יהושע ובלהה אהליבזון, משה ואסתר גולדברג, ישראל ויינשטיין ואחיו נחום ויינשטיין, מתתיהו וינוקור, עקיבא אריה וייס, הגביר דוב זוסמנוביץ ואשתו טובה, שמואל טאג'יר, אלכסנדר ואהובה כהן, ישראל וחיה כהן שצקי, שמואל ורחל כהן יוחננוף, אליהו אהרן כהנא, דוד ומנוחה לבני-וייסברוד ועוד ועוד.

דמויות של מייסדים שנתפסים כיום כחילונים היו למעשה שומרי מצוות ברמה כזו או אחרת. כזה היה למשל יש"י אדלר, עסקן רב פעלים, מראשוני המורים העבריים בארץ וממייסדי הגימנסיה (סיפרנו כאן בעבר על חתנו ד"ר הירש ליב גורדון, בוגר ישיבת וולוז'ין).

גם היהודים ה'חילונים' מקרב המייסדים של תל אביב, כלומר מי שלא הקפידו בביתם על שמירת השבת וקיום המצוות, לא התנכרו לעבר והבינו את חשיבותה של המסורת בבניין הארץ. מובן שלא עלה בדעתם להתנגח באחיהם שומרי המצוות. הם רחשו כבוד ואהבה לתורה.

רוב רובם של אותם 'חילונים' גדלו בחדרים ואף בישיבות, והיו מהם שקיבלו סמיכה לרבנות. אומנם מעשית קיום המצוות נחלש אצלם, לעיתים מסיבות אידאולוגיות, אך לא בבעיטה או בהתנכרות. נותרה להם פינה חמה בלב לתורה ולמצוות. הנה לדוגמה זלמן דוד לבונטין, ממייסדי אחוזת בית שלא היה דתי, הקדיש חדר בחצרו לתפילות בשבתות ובמועדים, ומאחר שהיה כוהן, היה נושא את כפיו. לאחר התפילה היו המתפללים נכנסים לביתו לקידוש ומשוחחים על ענייני דיומא.

שמתי לב לעוד עובדה מעניינת, חשובה מאוד אף שהיא פשוטה לכאורה: במייסדי תל אביב כמעט לא תמצאו כאלה שגדלו בחינוך חילוני או בבית שלא הקפידו בו על שמירת המסורת. נכון שהיו מי שגדלו בחינוך דתי ועם השנים התרחקו ממנו במידה מסוימת, אך היינו מצפים שתהיה בקרב המייסדים גם נוכחות של ציונים מבני הדור השני של החילונות וההשכלה, והנה כמעט אין אנו מוצאים כאלה!

המשמעות ברורה: החינוך הדתי, על ברכי התנ"ך ומסורת הדורות, הוא שהצמיח את מייסדי תל אביב. אזכיר כי בשנותיה הראשונות התגאתה העיר העברית בגימנסיה הרצלייה והזניחה את ה'חדר' היפואי שערי תורה, אך למעשה רוב מייסדי העיר גדלו משום מה דווקא ב'חדר' ולא בגימנסיה, ואידך זיל גמור.

את רחוב ר' יהודה הלוי חסמה בשבתות ובימים טובים שלשלת הדוקה כדי שרוכבים על סוסים לא יעברו ברחוב ולא יחללו את השבת

צביון יהודי ושמירת שבת

כמות הספרים, המאמרים והמחקרים שהוקדשו לתולדות העיר תל אביב עצומה. נכתבו הרבה זיכרונות על השנים הראשונות, על המייסדים ועל ההווי המיוחד שהיה בעיר העברית הראשונה. מעט מאוד נכתב על הצביון המסורתי של העיר ה'חילונית' בשנות הקמתה.

את רחוב ר' יהודה הלוי חסמה בשבתות ובימים טובים שלשלת הדוקה כדי שרוכבים על סוסים לא יעברו ברחוב ולא יחללו את השבת. הקפדה כזאת אפילו בארבע ערי הקודש לא הייתה אז. תחבורה ציבורית בשבת? פתיחת מרכולים בשבת? אילו הייתם מציעים רעיונות אלו בפני מייסדי העיר, הם היו צוחקים ובוכים יחדיו. המסורת היהודית הייתה חלק מובנה בהווייתם. דיבורים על שזוהי 'כפייה דתית' לחסום רחובות ולסגור בתי עסק לא היו רלוונטיים מבחינתם. אומנם הם סברו שלכל אחד יש בחירה חופשית כיצד לנהוג בתוך ביתו, אך לדעתם הייתה השבת הקדושה צריכה להיות נוכחת ושמורה במרחב הציבורי.