היום הבינלאומי למירוק האשמה של אומות העולם

הרב חננאל זייני, ראש המכון התורני שעל יד ישיבת אור וישועה

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא יוזמה שקבעו בחסות האו"ם יהודים טובים מלאי רצון טוב ונאיביות רבה. יהודים רבים בעולם מאמינים שאם נעורר את זיכרון השואה בקרב העמים, הדבר ייצור התנגדות לאנטישמיות ויחזק את התמיכה ביהודים שמגינים על עצמם מפני התקפות טרור. יתרה מזאת, הם בטוחים שהדבר יגרום לתמיכה בלתי מסויגת בזכות קיומה של מדינת ישראל בשל היותה מקום מקלט בעבור יהודי העולם, ובשל כך חשוב כל כך גם לשמור בכל מחיר על קשרי התלות מול הממשל האמריקאי.

יום השואה הבינלאומי, שממשלות בריטניה וגרמניה החלו בציונו לפני כשלושים שנה, מצוין מדי שנה ב-27 בינואר, יום שחרור מחנה המוות אושוויץ. בגרמניה אגב הוא נקרא 'יום הזיכרון לקורבנות הנציונל-סוציאליזם', ובמדינות אירופיות אחרות אפשר למצוא כינויים ניטרליים נוספים. לדוגמה, באיטליה הוא 'יום הזיכרון', באוסטריה הוא 'יום הזיכרון נגד אלימות וגזענות לזכר קורבנות הנציונל-סוציאליזם', בסלובקיה – 'יום השואה ושנאת גזע', ובספרד – 'יום לזיכרון השואה ולמניעת פשעים נגד האנושות'. מטרת כינויים אלה לבסס נרטיב שבו אין הבחנה ברורה בין העם הרודף לנרדף ואין אנטישמיות נגד יהודים בשל יהדותם.

לפי הסיפור שמספרים האירופים הנאורים לעצמם ולעולם, הנאצים פגעו לא רק ביהודים, ובוודאי שלא בשל יהדותם, אלא כפי שאמר נשיא הבונדסטאג נורברט למרט: "אנו זוכרים את חסרי הזכויות, המעונים והנרצחים: יהודי אירופה, בני הסינטי והרומא, עדי ה', מיליונים של סלאבים עקורים, עובדי כפייה, הומוסקסואלים, אסירים פוליטיים, חולים ונכים – כל מי שהוכרזו אויבי האידאולוגיה הלאומית-סוציאליסטית ונרדפו על ידה".

ביטול ההבחנה שבין זהות הרודפים לנרדפים מבטל את ההבחנה שבין טוב לרע ובין אמת לשקר. הכול יחסי

אם כן, אליבא דה למרט, מדובר בשנאה ובאלימות כלפי אוכלוסיות מוחלשות, פשע נגד האנושות כולה ועם ישראל בתוכה. לצערנו במקום להתקומם בפומבי נגד דברי ההבל שיצאו מפיו של למרט, שמבקש להפחית מאחריותה ההיסטורית הבלעדית של ממשלתו בהקמת תעשיית מוות לראשונה בהיסטוריה האנושית, בחר הנציג הדיפלומטי הבכיר ביותר של ממשלת ישראל, שר החוץ לשעבר יאיר לפיד, להעניק גושפנקה רשמית לדבריו.

בכינוס בינלאומי בנושא האנטישמיות אמר לפיד: "האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט", בהתייחסו תחילה לגטו שממנו ניצל אביו המנוח טומי לפיד. "האנטישמים היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים, האנטישמים הם בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי, האנטישמים הם אנשים שהורגים במכות צעירים מהקהילה הלהט"בית, האנטישמים הם קנאים מוסלמים שהרגו בעשור האחרון יותר מעשרים מיליון מוסלמים אחרים, האנטישמים הם דאעש ובוקו חארם", קבע, והדברים ערבו לאוזני מנהיגי אומות העולם.

באופן זה, כמובן, מדינת ישראל הריבונית, בעלת העוצמה הצבאית והכלכלית, שייכת כעת לצד הרודף, התוקפן והאלים כלפי המיעוט הערבי בישראל. הצגה זו מאפשרת לאותן מדינות, ובראשן גרמניה, לתמוך באופן רשמי בארגונים "פלשתיניים" אנטישמיים אף שהאמירות שמשמיעים ערבים בישראל מעידות שלא מדובר בטרור על רקע קיומה של מדינת ישראל אלא על רקע אתני יהודי, כגון "אד'בח אל יהוד", "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד" ועוד.

על כל פנים מדובר בביטול הבחנה קרדינלית מבחינה מוסרית. ביטול ההבחנה שבין זהות הרודפים לנרדפים מבטל את ההבחנה שבין טוב לרע ובין אמת לשקר. הכול יחסי. החלש הופך לצודק בהכרח, דבר בעייתי ביותר מבחינה יהודית ומבחינה ערכית. ביטול הרקע שעליו נרדף עמנו, כדי לקדם אג'נדות מסוימות או כדי להשכיח את ההיסטוריה המדממת שלנו, רק מאפשר את קיומו של הרוע שממנו סבלנו. מפני שאין להילחם עוד באנטישמיות אלא אדרבה: יש לתרגם אותה למונח אחר, קל יותר לעיכול – אנטי-ציונות ופרו-פלשתיניות. טשטוש ההבחנה שבין טוב לרע מאפשר לרוע להתפרץ במלוא עוצמתו. הוא הוא היוצר את המצע שעליו צמחה השואה.

וכך הופך יום הזיכרון לשואה ליום שבו זיכרון השואה חסר משמעות. בדיוק כמו אז יהודים שוב מותקפים בשל יהדותם, והעולם שותק. ארגון האו"ם שותק על כל זוועות העולם, אולם נגד מדינת ישראל הוא איננו מסוגל לשתוק.

אינני מתרגש מגינויים של האו"ם, ומי שגינויים שכאלו מחלישים אותו, עליו לפנות לפסיכולוג לשם חיזוק הביטחון העצמי. אולם לרבים מגינויים אלה מתלוות החלטות מעשיות שפוגעות במדינת ישראל, ועל כך אין לשתוק. מי ששתק וישב בחיבוק ידיים כל זמן המלחמה ופועל על מנת לנכס לעצמו את השואה, אינו אלא מבזה את קדושי השואה.