הכלה ומיון במוסדות החינוך – תגובה על מאמרו של הרב מתניה אריאל מהשבוע שעבר
יוסי ברינר, מחנך כיתה ח' בתלמוד תורה מוריה בית שמש ומנכ"ל עמותת אוצר התורה
הרב מתניה אריאל שליט"א כתב בעולם קטן בשבוע שעבר (והפנה גם למאמרו בהמעין, שיצא בחודש האחרון) על מצוינות לימודית כקריטריון שינחה את הישיבות, במקרה שלו מצוינות לימודית בקודש. כדי לחזק את טענתו כתב שלא תהא כוהנת כפונדקית, ואם מקובל בעולם רף גבוה של מצוינות לימודית במקצועות החול, כל שכן שצריך שיהיה רף גבוה של מצוינות לימודית בקודש. על כן לא רק שהישיבות רשאיות לסנן תלמידים על רקע לימודי תורני, אלא זו גם חובתם.
הערכתי הגדולה לרב מתניה ולמלאכת הקודש שהוא עושה, בין השאר בגידול תלמידיי שעושים חיל בישיבתו, וכן לשאר ראשי הישיבות העושים מלאכת קודש מתוך מסירות ומתמודדים עם חינוך של תלמידים בגיל מאתגר, איננה יכולה להקהות את הכאב שעולה בי מדבריו ובכלל מהמציאות בימינו, ועליו אנחנו דנים בינינו מנקודות ראות שונות זו מזו כבר כמה שנים.
כאב זה גורם שאי אפשר שלא להעיר על מהלך הדברים בתוכחה גלויה ובאהבה והערכה גלויות עוד יותר. לא אידרש לכל המקורות שהובאו בשני המאמרים (בעולם קטן ובהמעין) אף שיש הרבה מה לדון גם בהם, אלא אעיר נקודה אחת, שהיא המרכזית בעיניי ומדידה שינה מעיניי בכל שנה בתקופה הזו.
הגמרא בבבא בתרא (כא ע"א) מספרת על תקנתו של יהושע בן גמלא, ש"אלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל". פעם רק מי שהיה לו אבא היה זוכה ללמוד תורה, ולאחר כמה גלגולים של מערכת החינוך, בזכות תקנתו של יהושע בן גמלא זכה כל ילד יהודי ללמוד תורה. וכאן הבן שואל: מה היה קורה אילו רק מי שהיו להם אבות היו לומדים תורה? מדובר כנראה רק בקבוצה קטנה שהיו ללא אבות ולא היו זוכים ללמוד תורה, והשאר היו לומדים אצל האדם שהכי ראוי שילמד אותם – אצל אביהם. על זה אנחנו נוהגים להתפאר שהעם היהודי היה הראשון שהקים מערכת חינוכית, על הצלת כמה ילדים?! ובכל זאת הגמרא קוראת למציאות שבה לקבוצה קטנה אין אפשרות להתגדל בתורה "שכחת התורה".
בכל שנה תלמידים רבים שמתאמצים ללמוד בכיתתי נדחים מכל הישיבות שאליהן הם נבחנים ומתרסקים מבחינה רגשית. לא כי קיבלו תשובה שלילית מישיבה אחת; התפקיד שלנו הוא לחנך אותם שמקבלים בחיים גם תשובות שליליות, אלא משום שהם מקבלים תשובות שליליות מכולן. כמעט כל ישיבה שנחשבת רצינית נמנעת מקבלת תלמידים בינוניים רק משום שהם לא עומדים בסטנדרטים לימודיים גבוהים. פעמים רבות התלמידים שנשארים בחוץ הולכים לאיבוד ומתנתקים מעולמה של תורה רק כי קיבלו מסר שלא רוצים אותם או שמבחינה פרקטית לא מצאו מקום ברמה תורנית מתאימה
והיום? לא מדובר בקבוצה קטנה כלל וכלל. המציאות היום היא שרוב הישיבות התורניות מסננות תלמידים על רקע לימודי גם אם מדובר בתלמידים שמאוד רוצים להתגדל בתורה, אלא שרמת ההישגים שלהם בינונית, וכל שכן כשהיא חלשה. בכל שנה תלמידים רבים שמתאמצים ללמוד בכיתתי הן בלימודים התובעניים שאנחנו דורשים מהם (כשש שעות גמרא ביום ברמה גבוהה) הן בלימודי רשות שהם מוסיפים לעצמם, ואפילו מגיעים להישגים בזכות העמל שלהם, נדחים מכל הישיבות שאליהן הם נבחנים ומתרסקים מבחינה רגשית. לא כי קיבלו תשובה שלילית מישיבה אחת; התפקיד שלנו הוא לחנך אותם שמקבלים בחיים גם תשובות שליליות, אלא משום שהם מקבלים תשובות שליליות מכולן. כמעט כל ישיבה שנחשבת רצינית נמנעת מקבלת תלמידים בינוניים רק משום שהם לא עומדים בסטנדרטים לימודיים גבוהים.
פעמים רבות התלמידים שנשארים בחוץ הולכים לאיבוד ומתנתקים מעולמה של תורה רק כי קיבלו מסר שלא רוצים אותם או שמבחינה פרקטית לא מצאו מקום ברמה תורנית מתאימה.
ולא, אי אפשר להשוות מצוינות לימודית במתמטיקה למצוינות לימודית בתורה, כי אם מתוך מאה תלמידים שנמצאים בשכבה שנבחנת לישיבות יהיו כמה שלא יעשו בגרות במתמטיקה, זה לא סוף העולם, והם יוכלו בעז"ה למצוא את מקומם בעולם בתפקידים אחרים, שאינם דורשים לימודי חול ברמה גבוהה.
אבל התורה ועבודת ה' שייכות לכל יהודי, ואסור שיהיה אפילו תלמיד אחד שרוצה לגדול בתורה ויישאר בחוץ! כאשר אנחנו אומרים 'לא' לתלמיד בגלל היכולות הלימודיות הבינוניות שלו ושולחים אותו ללמוד בישיבה אחרת, ששם 'יהיה לו קל יותר' (ואותה ישיבה בעצם שלחה את התלמיד לישיבה הראשונה), והתלמיד לא מתקבל לשום מקום שהרמה התורנית בו מתאימה לו, אנחנו מוציאים נשמות קדושות, בנים של ה', אל מחוץ לתורה, ואומרים שהתורה ניתנה רק לבעלי כישרון, דבר שאיננו נכון גם מבחינה אמונית.
לא יעזרו אלף מקורות שיתמכו כביכול בסינון שנעשה היום בישיבות: לא ייתכן שיש תלמידים שמוצאים את עצמם מחוץ למערכת וצריכים להתפשר על רמה תורנית משום שהקב"ה נתן להם פחות איי-קיו משנתן לשכבה קטנה של תלמידים שב"ה התברכה בכישרון לימודי גבוה.
ובכן, מה הפתרון? יש לא מעט: הקמת ישיבות שבהן הקבצה ב' בגמרא (כשם שיש הקבצות במתמטיקה), הקמת ישיבות גם לתלמידים בינוניים שאוהבים ללמוד גמרא ורוצים לעלות בקודש (דבר שידרוש שינוי תפיסתי בציבור), אבל המשימה הקדושה הזאת קוראת אלינו את כל מי שיש לו מסירות נפש לציבור כולו להתמסר לכך.
הישיבות היום משקיעות הרבה משאבים בתחרות ביניהן כדי למשוך אליהן את התלמידים המוכשרים, והשקעת משאבים לא פחותים כדי למשוך את כלל הציבור שרוצה להתגדל בתורה (ומשיחות עם חבריי המחנכים בכיתות ח' מדובר במספר גדול של תלמידים), מתן פתרונות למצבם והשקעת תשומת לב ליכולת לרומם את התלמידים מהמקום שבו הם נמצאים למקום גבוה יותר, תקפיץ את עולם התורה כמה צעדים קדימה (שוב, חלילה אינני מזלזל במסירות הנפש של צוותי החינוך בישיבות, אבל הייתי מצפה מהם לראייה מערכתית יותר, ודווקא בגלל הערכתי להם אני חושב שהפתרון צריך לבוא מהם).
אני קורא למוריי ראשי הישיבות לשבת יחד ולטכס עצה כדי לשנות את המציאות על מנת שכל תלמיד שרוצה יוכל להתגדל בתורה וימצא מקום שמתאים לו. מדובר בפיקוח נפש רוחני. ייתכן שלצורך כך יידרשו כמה התאמות בישיבות, אבל התורה הקדושה תצא נשכרת מכך.
מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל היה מספר שכאשר רצה הסבא מסלבודקא להקים את ישיבתו, הוא שאל את רבו, רבי ישראל מסלנט, מה חשוב לדעת כשפותחים את הישיבה, ונענה שתפקיד ראש הישיבה הוא "להחיות לב נדכאים". יש הרבה לבבות שהפכו נדכאים בתהליך הקבלה לישיבות. בידינו להחיות אותם ולהוציא מהם בני תורה של ממש, ואת חלקם גם גדולי תורה של ממש.
תגובת הרב מתניה אריאל
אחר הבעת הערכה רבה מאוד לידידי הרב יוסי על הרבצת התורה ועל הכאב שהוא מביע במאמרו, אגיב בקצרה:
לישיבות הקטנות מתקבלים בהחלט גם תלמידים בינוניים; יש בישיבות גם הכלה, והשיקולים הם לשם שמיים עד כמה שידנו מגעת. יש בני רבנים חשובים שאינם מתקבלים לישיבות, ולעומתם מתקבלים לעיתים בנים לאימהות ללא כיסוי ראש וגם לאבות ללא כיפה. נוסף על כך נעשים מאמצים רבים לשלב גם תלמידים בעלי בעיות רגשיות, תלמידים על הרצף האוטיסטי ועוד. כל זאת ובלבד שהנתונים מראים שיש להם סיכוי להצליח.
מי שמתקשה לשבת מול גמרא רוב היום ככולו, קבלתו לישיבה קטנה תעשה לו עוול וגם תסכן את עתידו הרוחני בשל תסכולים שעלולים להיווצר. כל מי שמלמד בישיבה קטנה או לומד בה יודע שלפעמים החסד הגדול ביותר עם תלמיד, עם כל הצער, הוא דווקא שלא לקבל אותו. כדי שתלמיד חלש לא יחוש תסכול צריך להוריד את רמת הלימוד, אך בכך נעשה עוול לתלמידים בעלי שאיפות ויכולות גבוהות, שגם בהם צריך להתחשב. זה גם עוול לתורה, שתילמד ברמה בינונית, ופגיעה ברמת תלמידי החכמים של הדור הבא.
גם ברמה הגבוהה הקיימת כיום בישיבות הקטנות יש לא מעט תלמידים שמרגישים שהלימוד בישיבה מעכב אותם וצריך להיות תובעני עוד יותר ברמה ובהספק. הפתרון הוא ישיבות שמיועדות לתלמידים מתקשים, אבל מניסיון, הורים ותלמידים מסרבים להגיע לישיבות כאלה מכל מיני שיקולים, ואת המאמצים צריך למקד בהסברה. שנזכה לכוון לאמיתה של תורה, ושלא תצא תקלה מתחת ידינו.
