קצת תשומת לב- פרשת וארא

או: תשומת לב, אוויר לנשימה

1.

"זה זול, נגיש וכל כך מתגמל", כתבה לי הפסיכולוגית ד"ר מירי אבנרי. "הלוואי שהיינו מבינים עד כמה המשאב הזה חשוב, ועד כמה הוא יכול לשפור את איכות חיינו".

הסתקרנתי לקרוא על מה מדובר, ומירי כתבה לי כך: "בתחילת פרשת שמות עם ישראל לא מגלה התלהבות מבשורת החירות של משה רבינו: 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'. מאין נובעת האדישות הזו? איזה עבד לא היה רוצה לצאת סוף סוף לחירות?

רש"י מסביר שהם לא שמעו אל משה פשוט כי הם לא נשמו נכון: 'כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה, ואינו יכול להאריך בנשימתו'.

נדמה לנו שצריך לדבר אל השכל או אל הרגש, אבל מניסיוני הטיפולי, הנשימה היא הבסיס לכל צמיחה והתפתחות. הנפש לא תוכל לשמוע שום בשורה של חירות וריפוי אם היא במצר של קוצר נשימה. הלוואי שהיו לומדים נשימה בגן ובבית הספר, מתחילים את היום בנשיפה ארוכה ואז בנשימה מדויקת פנימה. זכרו: הזמן הטוב ביותר לנשום נשימה עמוקה הוא בדיוק כשאנו מרגישים שאין לנו זמן לכך. מוזמים לנסות הרגע. שלא נפספס בשורות של גאולה בחיים שלנו בגלל קוצר רוח".

2.

עשרות אלפים ליוו בשבוע שעבר למנוחות את הרב שמעון בעדני, שנפטר בגיל 94. אבל את הדברים הכי מרגשים על אודותיו שמעתי ממקור מפתיע. בערב, באירוע שהייתי בו, ניגש אליי המלצר, יוסף, והתחיל לספר לי על ההיכרות איתו. רשות הדיבור ליוסף:

"חזרתי עכשיו מההלוויה, בקושי הספקתי להתארגן לעבודה וקצת מוזר לי להגיש פה מנות. חשוב לי שידעו שהרב היה צנוע ועניו, וגם בגיל מבוגר הלך תמיד להתייעץ. גם כשכבר היו לו עשרות אלפי תלמידים בארץ ובעולם, הוא עדיין חיפש אנשים חכמים יותר ממנו כדי לשמוע את דעתם. זו תכונה מאוד מיוחדת".

כשיוסף הגיע שוב לשולחן, עם המנה העיקרית, ביקשתי לשמוע עוד: "אנחנו בתקופה שבה לפעמים יחסי הציבור גדולים וחשובים יותר מהעשייה. לרב בעדני לא היו 'דוברים' ו'מקורבים'. הוא ממש סירב לזה. היה לו טלפון אישי, ולפעמים גם בזמן שהוא למד הטלפון היה לידו, כי אולי מישהו יצלצל. אני אישית יודע שמי שצלצל – הגיע ישר אליו, בלי שום מזכירים. הוא היה יכול לעצור את הלימוד כדי לחזק בטלפון אלמנה שהיה לה קשה, ואז מייד לחזור ללמוד.

התפרסם היום וידאו שלו מתקופת הקורונה והסגרים, עומד בכניסה לבית הכנסת ובוכה. כולנו הצטערנו שהכול נסגר, אבל לו, שהיה מחובר מאוד לתורה ולתפילה בציבור, היה קשה במיוחד. אז הוא פשוט נעמד בכניסה לבית הכנסת והתפלל שם בדמעות.

ועוד דבר שאמרו בהלוויה: הוא תמיד היה איפה שצריך אותו. אם התקיים אירוע גדול עם המון אנשים, הוא הבין שכנראה לא כל כך חשוב שהוא ילך לשם. אבל אם הוא שמע שיש שמחה או חלילה הלוויה בלי מספיק קהל – לשם הוא מיהר. זה הפוך מהטבע של רובנו, אבל הוא לא חיפש איפה יהיה יותר מכובד, או איפה יהיה יותר כיף. הוא בדק היכן הוא יכול להועיל יותר".

תודה, יוסף, על ההספד המאולתר הזה. לזכרו.

3.

הרמטכ"ל אביב כוכבי סיים השבוע 40 שנות שירות בצה"ל. הנה הזדמנות לצטט רעיון שלו. הפסקה הזו, מתוך הספר החדש 'אחריך' שהוא פרסם בימים אלה, יכולה להועיל לא רק לרמטכ"לים:

"על שום מה רצח קין את הבל? משום שתרומתו לא התקבלה על ידי אלוקים. במילים אחרות, משום שלא קיבל הכרה. הכרה היא 'החמצן המנטלי' של האדם והמניע הפנימי שלו.

במפעל של חברת 'וסטרן אלקטריק' בארצות הברית נערך ניסוי. החוקרים הגבירו עבור העובדים את עוצמת האור בשעות מסוימות, שינו את הטמפרטורה, את זמני ההפסקות והארוחות וכדומה. תפוקת העובדים גברה כמעט בכל מצב, דבר שהוביל למסקנה משמעותית ורבת השפעה: עצם תשומת הלב שניתנה לעובדים על ידי צוות הניסוי והנהלת המפעל – היא שגרמה להגברת התפוקה.

לכל אדם יש צורך בסיסי בהכרה. ההכרה מזינה את הביטחון העצמי, האדם 'מזדקף' כשמתייחסים אליו, ואנשים שלא זוכים להכרה – דועכים.

כמג"ד נהגתי לשלוח על בסיס שבועי מכתבי הערכה בכתב ידי, ולא פעם גיליתי שתולים אותם על קיר הסדנה בחימוש או במשרד. כרמטכ"ל קבעתי לעצמי מנהג נוסף: לשוחח עם כל כוח שחצה את גבולות המדינה למשימה מבצעית, זמן קצר לאחר חזרתו מביצוע.

הכרה באחר משמעותה זמן, הקשבה, תשומת לב, החזרת תשובה לבקשה, משוב, חיזוק והתעניינות. הכרה יכולה להיאמר, להיכתב, והיא יכולה להסתכם גם במבט".

תודה, רב אלוף כוכבי. על התובנה הזו ועל 40 השנים האחרונות.

4.

יש אנשים גדולים מהחיים. השבוע, באזכרה לקרובת משפחתנו נעמי רוטנברג ז"ל, שבהחלט הייתה אחת כזו, שמעתי הגדרה שיכולה לעזור לנו להתקרב אליהם. וכך סיפרה כלתה:

"חמותי חייתה את החיים. אני, לעומת זאת, מרגישה שאני רצה את החיים, אבל היא, היא חייתה. הייתי איתה פעם במטבח כשהיא חתכה ירקות לסלט. היא באמת התפעלה ונהנתה מעגבניות השרי, מהצבעים של הפלפלים. עמדתי שם ואמרתי: ואו, היא לא רצה את החיים, לא רצה ממשימה למשימה, אפילו אם זו רק הכנת סלט – היא פשוט שם, שמה לב לכל פרט. ואם היא ערכה את השולחן או הציעה את המיטה או שמעה הרצאה – בכל המקרים היא פשוט חוותה את זה.

אף פעם לא ראיתי אותה ממהרת. למה למהר? עושים תמיד את מה שצריך לעשות עכשיו. אם היא דיברה בטלפון עם מישהו – היא באמת הקשיבה. התחושה הייתה שהיא איתנו, בכל החושים. מהדלקת נרות שבת ועד לקניות במכולת. הדברים הכי קטנים וגשמיים הפכו אצלה לרוחניים כי היא חייתה אותם במלואם. אם נלמד את זה – אולי נזכה גם אנחנו לחיות באמת".

שבת שלום. שנזכה לחיות ולא רק לרוץ.