הרב יוסף צבי רימון, רב אזורי גוש עציון, ראש סולמות ולאופק, ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב
באדם יש תכונה טבעית שהוא אינו מוכן לוותר. גם מי שאנחנו רואים שהתרגל לוותר לאנשים שסביבו עושה זאת רק בעקבות עבודה פנימית מעמיקה. מדוע באמת איננו מוכנים לוותר?
מסתבר שדבר זה מגיע ממקום עמוק בתוכנו. אנו מרגישים שוויתור הוא פגיעה באמת. האמת אצלנו, ואם נוותר על דרישתנו, האמת תיפגע. כך עולה גם מדברי הגמרא: "אמר רבי חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא – יותרו חייו, שנאמר: 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט'" (בבא קמא נ ע"א). כלומר, הקב"ה פועל במידת האמת והמשפט, ולכן לא ייתכן שהוא מוותר למי שחוטא. אם כן, מדוע אנו אומרים שעלינו להתרגל לוותר (במקרים מסוימים)?
הפרישה (או"ח ריט, ס"ק ג) שואל על דברי הגמרא שהזכרנו: כיצד ייתכן לומר שהקב"ה אינו ותרן? הרי הוא נוהג כלפינו במידת הרחמים, וגם למי שלא מגיע לו לזכות לחסד הוא גומל עימו חסד (כפי שאנו אומרים בברכת הגומל: "הגומל לחייבים טובות")!
הפרישה מסביר שוויתור פסול הוא ויתור שנעשה בלי טעם וללא סיבה. ויתור כזה בוודאי לא קיים אצל הקב"ה. אך כאשר יש טעם לוויתור, כגון שיש לקב"ה חשבונות רחבים יותר של שכר ועונש או מפני שדווקא הוויתור יכול לתת לאדם אפשרות לחזור בתשובה, אין זה ויתור סתמי אלא שימוש במידת הרחמים כדי לקדם את העולם ולתקן אותו (ראו גם מסילת ישרים פ"ד).
מדברי הפרישה אנו לומדים עיקרון חשוב: אם הוויתור נעשה בגלל אדישות לדברים בעייתיים או מתוך ייאוש מהאפשרות לתקן, זהו ויתור פסול. אך אם הוויתור נעשה מתוך אמונה שהוא יועיל בטווח הארוך ויאפשר את תיקון המצב הבעייתי או מפני שהוויתור יבנה בנו מידות טובות של ענווה וצניעות (מפני שאיננו מתעקשים על כבודנו), זהו ויתור חיובי שעלינו ללמוד לנהוג בו.
"ונפשי כעפר לכול תהיה"
לעיתים אנחנו רוצים לעמוד על שלנו ולא לוותר, מפני שאדם מסוים מציק לנו ופוגע בנו בקביעות ואנו מעוניינים לוודא שהדברים לא יתרחשו בעתיד. אנו רוצים שהפוגע ידע שהתנהגותו אינה מקובלת ושהוא אינו יכול לחזור ולנהוג כך. במקרים כאלו בהחלט ראוי שנעמוד על שלנו, אך בתנאי שנקפיד שלא לכעוס ולא לפגוע באחרים.
ואולם פעמים רבות הסיבה שאיננו מוכנים לוותר אינה מפני שאנו בטוחים שהאמת איתנו ושנעשה עוול אלא מפני שהכבוד שלנו נפגע, ואם נוותר, נרגיש עוד יותר קטנים וחלשים. אנו אומרים שלוש פעמים ביום "ונפשי כעפר לכול תהיה", אך כאשר דורכים לנו מעט על ה'עפר' אנחנו קופצים מייד לשמור על כבודנו…
אדם שיודע לוותר איננו אדם חלש! להפך, אדם בעל עוצמה רוחנית ועמידה איתנה הוא שיודע לוותר. הוא שיודע לקחת את הריב בפרופורציות הנכונות. הוא שיודע שאפשר להתגבר על המריבה ולהגיע לאהבה, וכך יהיה טוב יותר לכולם.
אדם שיודע לוותר חושב על התוצאות שעלולות להיות למריבה ממושכת, ולא על כבודו. דבר זה גורם לו לוותר, להביא לשלום ולמציאות טובה יותר, ובסופו של דבר גם להגדיל את כבודו.
פרט לכך יש עוד נקודה חשובה שעלינו לשים לב אליה: כאשר אנחנו מוותרים איננו צריכים לחשוב רק "כמה אנחנו צדיקים והוא רשע ומעוות". עלינו לדעת שפעמים רבות יש אמת בוויתור. גם אם אנחנו חושבים שכל האמת אצלנו, הרי שאנו רואים רק צד אחד. יש עוד צד, וגם בו יש הרבה פעמים לפחות משהו נכון, ולכן הוויתור אינו רק רחמים על מישהו שאינו מתנהג כראוי אלא מתן מקום לדעה של אדם אחר (אף שאיננו מסכימים לה) מתוך ענווה וצניעות.
מתי אין מוותרים?
למדנו אפוא שוויתור הוא תכונה טובה כאשר מטרתו לאפשר תיקון והתקדמות, אך כאשר הוא נעשה מתוך ייאוש מהתיקון או מתוך אדישות הוא ויתור פסול. ואולם לעיתים גם כאשר יש צורך לוותר, ייתכן שאין זה הדבר הנכון לנו. לדוגמה, כאשר מדובר על דבר מאוד עקרוני לנו, ייתכן שהדבר הנכון הוא שלא לוותר (אם כי צריך למעט מאוד בקביעה שדבר מסוים הוא מאוד עקרוני). עם זאת גם בנושא שאיננו מוותרים בו עלינו להקשיב ולפעול בצורה עניינית ולא בתגובה מלאת כעס וחסרת תועלת.
כמו כן לעיתים אנחנו מוותרים כלפי חוץ, אבל בפנים איננו מוותרים כלל אלא נשארים כועסים ומתוסכלים. עלינו לדעת שוויתור הוא דבר טוב אם יודעים לוותר גם על הכעס! אם אנחנו כועסים על העוול שנעשה לנו ולא מצליחים להשתחרר מהכעס הפנימי, עדיף שלא נוותר, מפני שדווקא הוויתור יגרום עוד כעס ועוד מריבה. במקרה כזה עדיף שנדבר עם האדם שעשה לנו עוול עד שנפתור את המריבה. מובן שגם בדרך זו צריך הרבה ויתורים כדי שהשיח יהיה בונה ומועיל באמת, ולא רק מאבק על כבוד.
מתוך ספר של הרב רימון שעתיד לצאת לאור בקרוב, 'בין אדם לחברו – פרקי לימוד למשפחה'
