לזכרו של מורי הרב זאב קרוב זצ"ל
זה לא היה נעים, כלל וכלל לא. כלפי חוץ עשיתי עצמי כאילו אין הדבר נוגע לי, אך האמת היא שהייתי נבוך ולא ידעתי את נפשי. בן 15 הייתי, הצעיר בבני כיתתי, תלמיד כיתה י' בישיבה תיכונית נחשבת שמתקבלים אליה אחדים מני רבים. בסוף השנה הודיעו לי ראש הישיבה ומנהל התיכון כי לדעתם יהיה לי טוב יותר במקום אחר וכי הם מאחלים לי דרך צלחה, ובמילים אחרות, עדינות קצת פחות, העיפו אותי לכל הרוחות בלי לוודא אם יש לי בכלל לאן ללכת, בלי לשבת שבעה נקיים ולבדוק אם אין בהחלטה זו להביא לידי ייאוש, התרסקות אל התהום ותחושת כישלון צורבת בגיל שהדימוי העצמי חשוב בו כל כך.
ביתי היה באותם ימים ביישוב קדומים שבשומרון, ובקרני שומרון שכנה ישיבת בני עקיבא שומרון, אז סתם 'ישיבת השומרון', ישיבה תיכונית אזורית. באותם ימים בעיקר תדמית שלילית, בלשון המעטה, הייתה לה, לישיבת השומרון, וכך התגלגל לשם רבנו הרב זאב קרוב, שנקרא אל הדגל, עזב את הסטנדר הנוח, את חבורת הלומדים בישיבת ההסדר שבה לימד ואת עבודת הספרים שחיבר בכישרון, הקטין עצמו ובא לעמוד בראשות הישיבה התיכונית. כך התגלגלתי אני להכיר את האדם הגדול הזה, איש אשר רוח בו.
אבל הרב קרוב לא ויתר עליי. הוא קיבל אותי בשמחה במאור פניו המיוחד ולא כאנוס על פי הדיבור, לא זכר ולא הזכיר לי חטאיי הקודמים ונהג בי ככל אחד התלמידים. היום כמורה אני יודע עד כמה הדבר לא פשוט
לכן החלטתי לעבור ללמוד קרוב לבית ולהצטרף לחבריי בישיבת השומרון. אז זה נראה כה פשוט, ורק היום אני מבין עד כמה היה הדבר מורכב. הכיתה כבר הייתה מלאה, או אם נדייק יותר – מפוצצת. כשלושים וחמישה תלמידים תוססים מילאו את הכיתה, והנה רוצה לבוא עוד אחד, תלמיד שהועף הרגע מישיבה אחרת, ומי יודע אילו צרות ובעיות הוא נושא באמתחתו ואיזה מין תבלין יוסיף לתבשיל הכיתתי, הריח טוב אם רע, הלנו הוא אם לצרינו.
אבל הרב קרוב לא ויתר עליי. הוא קיבל אותי בשמחה במאור פניו המיוחד ולא כאנוס על פי הדיבור, לא זכר ולא הזכיר לי חטאיי הקודמים ונהג בי ככל אחד התלמידים. היום כמורה אני יודע עד כמה הדבר לא פשוט, כמה שליחות, כמה מסירות, שלא לומר הימור, יש בהחלטה לקבל, כשאינך חייב, תלמיד חדש שעובר לאחר כישלון במוסד קודם, ועוד לכיתה גדולה שיש בה כבר עכשיו בעיות די והותר.
בהמשך למדתי לדעת כי הרב קרוב, אז קרובק'ה, היה בעצמו שובב לא קטן כשהיה נער, וכפי שראה מעשה שהיה בעצמו, כך נהג בי. היום כמי שעוסק בחינוך אני מאמין בדרך האמונה שהתווה ויודע כמה יש לחשוב ולבדוק, כמה יש להמתין לפני החלטה על הרחקת נער תיכון, כמה יש להאמין בטוב שיש בכל נער וכמה האמונה שלנו בכוחות הנער חודרת אל קרבו של הנער עצמו ומורגשת בו.
אהבנו אותו, את הרב קרוב. שיגענו אותו כמו כל תלמידים בנים בתיכון שעדיין מתקשים לראות מחוץ לגבולות עצמם, בטוחים לפעמים כי הכול נגדם, מתקשים לפרגן ומרבים בעיקר להתלונן. קשה ממרום השנים ומשחיקת הזיכרון להעלות את אמרותיו ומן הדברים שנשא בשיעורים ובשיחות שנתן, מה גם שרבים מאיתנו פשוט לא הקשבנו, כי כאלה היינו. אבל את זאת לא יוכל הזמן להקהות: את החיוך הגדול שהיה על פניו, את הנעימות והחן, את שמחת החיים ואת ניצוץ השובבות.
אהבנו אותו גם אם לא אמרנו לו, גם אם הוספנו לראשו שערות לבנות למכביר. לימים זכרתי לו חסד שעשה עימי בנעוריי, הזמנתיו לחתונתי וביקשתיו לברך את הברכה השביעית. ומה נאה ברכה זו למברכה: גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, שלום ורעות, משמח החתן עם הכלה.
גם כאשר נראה המאבק חסר סיכוי, הרב קרוב לא ויתר, מיאן לקבל את שאמרו הרופאים כי חייו של בנו החתן נחרצו למיתה, האמין בכוחותיו לשוב ולחיות חרף הפציעה האנושה בראשו במבצע עופרת יצוקה. באמונה ובמסירות שלא תיאמן קידם האב את בנו אהרן צעד אחר צעד, לא ירא ולא ראה רע, סייע לו לצאת מגיא צלמוות ממש, נתן בו אמונה לשוב ולעמוד על רגליו, לקום ולחיות, כאילו הולידו בפעם השנייה.
כמה ימים אחר הפציעה ביקרתי את אהרן בבית החולים: מעט גוף מכוסה צינורות ומכשירים מצפצפים. עם אהרן כמובן לא יכולנו לדבר, אבל את דברי הגבורה של האב לא נוכל לשכוח: "הוא חי והוא יחיה, ועם ישראל חי ויחיה לעולם. כל עוד יש בנו חיים לא נוותר".
קרוב ה' לכל קוראיו, וישיבה של מעלה ביקשה את הרב קרוב קרוב אליה. המחלה הארורה הכריעתו, את רבנו. חמש שנים חלפו ביעף, והשבוע יחול יום פטירתו. יהי ברוך זכרו הטוב של רבנו, איש החיוך והשמחה, התורה והאמונה, האיש שלא ויתר.
