בעזרת השם ( סיפור )

רחלי טאוב

התיישבתי על ספסל בודד ברחבה של המועדונית, משקיף על השדה. עוד מעט תגיע ההסעה של הילדים. השקט הפסטורלי ששורר כאן יהפוך להמולה וצחוק של ילדים בכיסאות גלגלים, קביים ובלוני חמצן. יחד נחגוג את השנה החדשה. קצת תפוח בדבש, קצת כרטיסי שנה טובה. כל כך קל לרגש אותם, הלוואי עלינו! מזל שיש לי עוד כמה דקות לסדר מחשבות.

היום, היום אדבר איתם סופית ואספר להם על החלטתי. זהו, אי אפשר למשוך את העניין הזה עוד. החלטתי וזהו. אני כבר בחור בן 23. כמה זמן עוד אצטרך לחשוב על כל דבר אם יפגע בהם או לא, אם יכאיב, אם יצרוב. אני חייב לחשוב גם עצמי. איכנס הביתה, אבקש מהם לשבת על הספה, ואגיד זאת בפשטות, בלי ללכת סחור סחור.

אז למה? למה כל הזיכרונות שוטפים אותי בבת אחת? אני נזכר איך היא מזמזמת לעצמה את השיר "עץ הרימון נתן ריחו, בין ים המלח ליריחו", שיערה עטוף במטפחת צבעונית, למותניה קשור סינר אדום מנוקד בלבן, והיא מדלגת בין סביב העץ המלכותי, מלטפת את פירותיו הבוסריים אחד אחד, כמו תינוקות, קושרת אותם בשקיקים קטנים העשויים בד דקיק לבל יתליעו, והיא קורנת, את זה אני ממש זוכר, היא כולה אור.

זה זיכרון מאוד ישן, אבל אני זוכר בו את כל הפרטים. הוא ממש חקוק. זוכר שאחר כך נכנסנו הביתה, אימא שטפה את הידיים היטב, הכינה לי חביתה בלחמנייה, חתכה לי סלט וסיפרה לי סיפור ועוד אחד ועוד אחד, התבוננה בכל לעיסה שלי, הרימה כל פירור שנפל. לאחר מקלחת וקריאת שמע היא הייתה יושבת לידי ומלטפת את ראשי עד שנפלה שינה על עיניי ותנומה על עפעפיי. איני יודע מתי הייתה עוזבת את מיטתי, אבל פעמים רבות הייתי מתעורר לרגע או סתם מתנודד מצד לצד, והיא עדיין ישבה שם, על הכיסא לידי, וידה בתוך ידי.

עכשיו כשהגעתי לגיל שבו אני יוצא לדייטים זה היה פשוט נורא. כשנתנו את הפרטים שלי לאיזו עלמת חן היא נרתעה מייד. המחשבה של להיות כלה יחידה לחמות לא עשתה חשק יותר גדול, ואחרי ששמעו את השם היססו עוד יותר

קשה לי לשים את האצבע על נקודת הזמן שבה שמתי לב שהמשפחה שלנו שונה, אחרת. מתי בדיוק התחלתי להבין שלרוב חבריי יש במשפחה יותר מאבא, אימא וילד אחד.

כל כך אהבתי את קרבתם של הוריי, שמחתי בארוחות שלנו, בטיולים שלנו, בשבתות שלנו. כל תשומת הלב הופנתה רק אליי. ראיתי במיוחד הזה את הטוב בלבד. בעצם רק בסוף כיתה א', כשיוני נכנס לכיתה עם חבילת טופי לחלק לחברים כי נולדה לו אחות קטנה (האמת, הוא אמר שאימא שלו הכריחה אותו להביא את הטופי, הוא בכלל רצה אח), פתאום חלחלה בי המחשבה שאף פעם אחת לא נולדו לי אח או אחות. אף פעם אחת אימא לא הביאה הביתה תינוק חדש מבית החולים. אף פעם אחת לא הכינו לנו ארוחה כזאת כמו שאימא שלי הייתה מכינה לכל שכנה יולדת (והשכנות שלנו היו יולדות הרבה, שיהיו בריאות).

ראש השנה היה החג האהוב על אימא שלי, למרות שאצלנו בבית הרגיש ראש השנה כל השנה. לכל מקום שהייתי מפנה את מבטי היו רימונים: על המזוזות, על המפות, על התמונות התלויות, על כריות הספה, אפילו על המלחיות. אבא היה צוחק ואומר שהבית שלנו הוא בבחינת "שירבו רימונינו כרימון".

אני עצמי נולדתי בראש השנה. אימא התעקשה ללכת לבית הכנסת למרות שכבר התחילה להרגיש משהו, "לא יכולה ללדת בלי לשמוע את קולה של רחל בהפטרה", ורק לאחר התפילה ביקשה שיקראו לאבא כי היא הרגישה שכבר צריך לנסוע ואין מנוס.

ביום הרת עולם בלידה קלה ומהירה הגחתי לעולם והפכתי את שני האנשים שאני הכי אוהב בעולם לאבא ואימא. אחת האחיות חזרה ממשמרת בבית החולים ובישרה לכולם על הלידה, ומספרים שאת ראש השנה הזה חגגו אצלנו בקהילה כמו את שמחת תורה. כולם ידעו על השנים הרבות ועל הציפייה. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד והשמחה הייתה עד לב השמיים.

כשאמרו בברית המילה: "וייקרא שמו בישראל רימון", השתרר שקט בקהל. כולם היו מופתעים. אהבתה של אמי לרימונים הייתה מן המפורסמות, אבל לקרוא ככה לילד… בכל זאת. גבות הורמו, אנשים הסתודדו ביניהם בהבעות פנים מלאות תמיהה. דודה פנינה, שתמיד הייתה דוגרית, לחשה לאימא: "את לא נורמלית", אבל אימי זרחה באור יקרות. היא אהבה את השם הזה בכל נפשה, ולכולם סיפרה שהייתה לה הרגשה לאורך כל תשעת ירחי לידתה שתלד בראש השנה בדיוק, ואז השם רימון יהיה הכי מתאים שיש!

היא תמיד הלכה עם מה שהרגישה ולא היה לה אכפת מה חושבים מסביב. ואבא? הוא ראה את אימי באושרה, בתפילות ובדמעות שירדו כדי להגיע לרגע הנכסף, והסכים לקרוא בשם המיוחד הזה, אף שהיה מעדיף שם של איזו דמות תנ"כית או משהו בסגנון.

והיום, היום אני הולך להגיד להם את שהחלטתי. זהו. אני משנה את השם.

דפדפתי בין מדורי הלב כמה שנים קדימה, אחרי התום של הילדות, אל שנות הכיתות הגבוהות יותר. אז התחילו ההצקות. ילדים לא התרגלו לשם המיוחד שלי והיו מחפשים לי כינויים לא מחמיאים. רציתי שם פשוט, לא מתבלט, סטנדרטי, שם כמו של יוני למשל (שבינתיים נולדו לו עוד אחיות תאומות. הוא לא הגיע שבוע לבית הספר מהבושה, ואני כל כך קינאתי בו ולא הבנתי).

עכשיו כשהגעתי לגיל שבו אני יוצא לדייטים זה היה פשוט נורא. כשנתנו את הפרטים שלי לאיזו עלמת חן היא נרתעה מייד. המחשבה של להיות כלה יחידה לחמות לא עשתה חשק יותר גדול, ואחרי ששמעו את השם היססו עוד יותר.

החודש כשקמתי לסליחות מדי בוקר ושמעתי את קול השופר התפללתי על שתי היקרות לי. על אימא שלי האהובה, שתבין אותי, שתחבק ולא תיפגע, ועל האבדה שלי, שנמצאת אי-שם, שתתקרב. המלך אומנם בשדה, אבל הלוואי שיבנה לי בית.

ההסעה הגיעה, ואני רואה את האוטובוס מתחיל לחנות. לקחתי את התיק שלי. הוא הכביד על הכתפיים. איזה מזל שמצאתי את המקום הזה, בדיוק מה שהייתי צריך. החיוך של הילדים פה ממס לי את כל השכבות. איתם אני יכול להיות קצת כמו אח גדול.

שמעתי שקוראים לי: "רימון, הילדים הגיעו, יאללה מתחילים. אתה נראה קצת גזור היום, מה יש'ך?"

ואז ראיתי אותה. בהתחלה מרחוק, הבחנתי בחן וברכות שלה כשעברה בין כל ילד וילד. נראה שהיא חדשה פה. לא היה לי אומץ לגשת, לא היה לי אומץ להתחיל שיחה, והכי לא התחשק לי להגיד איך קוראים לי, אבל משהו גרם לי לחשוב שזה הדבר הנכון. פתאום מצאתי את עצמי לוחש תפילה. מרגיש תקיעת שופר מפנים. אבל עדינה כזו, מלטפת. בלי שברים ובלי תרועה.

היא התקרבה לעברי, מסיעה ילדה בכיסא גלגלים, אוחזת בשקית. שמעתי אותה אומרת: "בואי נחלק את סוכריות הדבש לשאר הילדים". לפתע נשמטה השקית מידה, הסוכריות התגלגלו על הארץ. בהתחלה עמדתי קפוא, אבל אחרי כמה שניות שמעתי איך קולו של השופר מתחלף בנזיפה: נו, גולם, תעזור לה. התכופפתי ואספתי כמה סוכריות והכנסתי אותן לשקית של הילדה, שהספיקה קצת לדמוע.

"תודה רבה לך", היא פנתה אליי. ליבי החסיר פעימה. "ב…שמחה", גמגמתי. "את חדשה כאן, נכון?" "כן", היא ענתה. "ואו, את ממש תאהבי את המקום, התחלתי בקטנה, אבל מאוד נקשרתי לילדים". "בעזרת השם, ישר מרגישים שיש כאן משהו מיוחד באוויר", היא אמרה, "אבל עכשיו כבר צריך להיכנס. המסיבה מתחילה".

היא הפנתה את גבה והחלה להסיע את הילדה אל עבר האולם. בלעתי את הרוק ושאלתי בקול חלש: "אה, ואיך קוראים לך?" היא הסתובבה אליי. עלה נשר מן העץ הסמוך ונחת ממש לידי, רוח קלילה של בין ערביים נשבה בינינו. היא ליטפה את צמתה, הרכינה ראשה, האדימה בקצות לחייה ולחשה: "קוראים לי תאנה".