1.
קשה להיפרד מספר בראשית. אז הנה עוד כמה מחשבות לפני שמדפדפים השבוע לספר שמות:
- התורה מקדישה רק כ־30 פסוקים לתיאור בריאת העולם, בתחילת הספר. ואז היא מקדישה כ־1,500 פסוקים לנושא המרכזי – האדם, הנפש שלו, המשפחה, האמונה, המאבקים והערכים. בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – ואת האדם. האתגר המרכזי שלנו עד היום הוא להתנהג כמו מי שנבראו בצלם אלוקים.
- נהוג לומר שספר בראשית מסתיים ב'הפי אנד', בסוף שמח. האחים מתפייסים עם יוסף, יעקב אבינו מגיע למצרים, המשפחה מתאחדת. אבל זה לא נכון. בסוף הספר יעקב אבינו מבקש שיקברו אותו בעתיד בארץ ישראל ומזכיר לילדיו: הגלות היא זמנית, הכיוון העתידי שלנו הוא ארץ ישראל. זה יפה שהמשפחה התאחדה, אבל עלינו להתאחד גם עם המולדת שלנו. יש לנו בית, והוא לא במצרים.
- זה כנראה הספר המשפיע ביותר בהיסטוריה. אם היו עורכים מצעד, האנשים שהשפיעו יותר מכול על האנושות הם אברהם אבינו ושרה אימנו. לא בגלל הישגים כלכליים או צבאיים, הרי היו אימפריות חזקות יותר באותה תקופה. לא בגלל פרסום או כבוד, הרי הם היו די אלמוניים בזמן אמת. הם משפיעים על מיליארדים, עד היום, רק כי הם ייסדו משפחה של אמונה ושל חסד ושל הפצת אור.
2.
מהן לדעתכם המילים שנאמרות הכי הרבה בכנסת? זו השאלה ששאל אותי השבוע הכתב יונתן ריגר, כשהגשתי את תוכנית החדשות בשש בערב. התשובה הפתיעה אותי: במקום הראשון מופיעה המילה 'קריאה' (קריאה ראשונה, שנייה ושלישית) שנאמרה כמעט 55 אלף פעמים בשנה החולפת. במקום השני – המילה 'תודה', אחר כך המילה 'בבקשה' ואז המילה 'בעד'.
זה מעניין. אנחנו שומעים בעיקר על קללות וגידופים שנאמרים בכנסת, ולכן חושבים שזה מה שעושים שם כל הזמן. והנה מתברר שבסופו של דבר רוב חברי הכנסת, רוב הזמן, פשוט עובדים. עשרות אלפי פעמים נאמרות שם מילים מעשיות, חיוביות, אמיתיות, של עבודה פרלמנטרית, בצירוף המילים היפות 'תודה' ו'בבקשה'.
זה נכון לא רק לגבי הכנסת, כמובן, אלא לגבי אינספור תחומים לאומיים ואישיים שבהם אנחנו בוחרים להסתכל על הרועש והשלילי. כדאי לשם לב לכך: הקיצוני תמיד מושך את תשומת הלב, ואז אנחנו 'משדרים' את הקטעים המחלישים האלה שוב ושוב לא רק על המסך אלא גם במוח שלנו, לעצמנו.
אבל יש כלל שמופיע במקורותינו: "מידה טובה מרובה ממידת פורענות". הרוב טוב, והרוב קובע. לא רק כמותית אלא גם מהותית. הטוב הוא העיקר בעוד הרע הוא הטפל. הטוב הוא הפרי והרע הוא הקליפה. החטא הוא רק זמני, בעוד המצווה היא נצחית. הרב קוק כותב שהתורה מתחילה בסיפור גן עדן כדי להגיד לנו שזה המקום האמיתי שלנו. משם הגענו, לשם אנחנו שייכים.
3.
פועלי הבניין הפולנים בעיר לודז' לא האמינו למראה עיניהם: בשיפוץ של בניין, בעומק של כמטר וחצי מתחת לאדמה, הם מצאו בימים אלה אוצר היסטורי יוצא דופן: מאות פריטים יהודיים עטופים בעיתונים, שנשמרו כך יותר מ־80 שנה. פמוטים, כוסות, סכו"ם, ספרי קודש, חנוכיות ועוד.
העיתונאי עופר אדרת מספר שיהודים הטמינו את הפריטים האלה בבניין ברחוב פולנוצנה 23 בתחילת מלחמת העולם השנייה, בתקווה שישובו לקחת אותם בעתיד, אבל הם מעולם לא חזרו. שליש מתושבי לודז' לפני השואה היו יהודים, כרבע מיליון איש. רק כמה אלפים מהם שרדו.
דוד גורפינקל מהקהילה היהודית המקומית אמר בהתרגשות רבה שזה ממצא נדיר, גם בכמות וגם באיכות: "אני מרגיש שהפריטים האלה רוצים לומר לנו משהו".
הוא צודק. אתם מוזמנים להסתכל בתמונה ולחשוב מה מספרים לנו יותר מארבע מאות הפריטים שהתגלו. מה מספרת ערכת ההבדלה שבה הבדילו בין קודש לחול במוצאי שבת, או הכוסות הקטנות לילדים ששתו מגביע הקידוש של אבא, או פמוטי השבת היפים והמוכספים של אימא. הם מספרים לנו על ריח וטעם, על מסורת ומשפחה, על זהות וגעגוע, על ניסיון השמדה ועל ניצחון החיים.
עכשיו מנסים לאתר את היורשים החוקיים של החפצים, כי אולי לאותם יהודים מלודז' יש צאצאים חיים, אבל במובן מסוים כולנו, כל העם היהודי, יורשיהם.
4.
ספר בראשית שסיימנו בשבת שעברה מכונה 'ספר היצירה', כי בו נוצר העולם ונבראים כל היצורים, ואחר כך מופיעים האבות והאימהות של האומה. ספר שמות מכונה 'ספר הגלות והגאולה', כי בו יוצא העם מעבדות לחירות, ממצרים אל המדבר, בדרך לארץ.
הרב שלמה וולבה מנסח במשפט אחד נוקב מה אנחנו עתידים לפגוש בספר הזה. לדבריו, זה לא סיפור היסטורי אלא אקטואלי, והוא לא עוסק רק בעם כולו אלא בכל יחיד ויחיד. וכך הוא כותב: "גלות היא מצב שבו האדם אינו חי במקומו. גאולה היא החזרה של האדם אל מקומו הנכון". השבוע המסע הזה מתחיל. גאולה משמעותה שכל אחד מאיתנו נמצא במקומו הנכון.
יציאת מצרים לא נגמרה. רבי נחמן מברסלב אומר שכולנו נמצאים בגלות, גלות הנפש. וכדי לצאת ממנה צריך להגיע ל"יישוב הדעת". וכך הוא כותב: "כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים – עובר על כל אדם שרוצה לזכות לחיי עולם. ביציאת מצרים בא צדיק אמיתי, משה רבינו, ורוצה להוציא את האיש הישראלי מגלות נפשו, והסטרא אחרא מתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו עול העולם הזה, והתאוות, והפרנסה, עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב לה' יתברך… וכן ממש עובר על כל אדם בכל זמן, וכל אחד יכול להבין בעצמו את כל זה לפי בחינתו וערכו, איך שעוברים עליו כמה עליות וירידות כמה וכמה פעמים, בחינת גלות מצרים, כי עיקר הגלות הוא גלות הנפש… ומי ששם לב לזה, יכול לראות זאת בכל ההרפתקאות והתלאות וההצלות וההרחבות והישועות הנפלאות העוברים עליו כל ימי חייו, וכן הוא בכל אדם ובכל עת ובכל יום ויום".
5.
אישה אחרי לידה צריכה עזרה ותמיכה. זה נכון כיום, וזה היה נכון פי כמה בתקופת השעבוד אצל פרעה. הפרשנים מבקשים לשים לב גם לפרטים הקטנים:
המלך פרעה מצווה על המיילדות להרוג את התינוקות הזכרים. מול ההוראה המזעזעת הזו הן מסרבות פקודה. התורה מספרת כי הן היו יראות אלוקים ולכן: "וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים".
הרב משה צבי נריה מתעכב על ההתנהגות שלהן ולומד ממנה על תפקידן החשוב. קודם כול, לא כתוב "ותחיינה את הבנים" אלא "את הילדים". כלומר, הן דאגו גם לבנים (שהיו אמורים למות חלילה) אבל גם לבנות שנולדו. לכל הילדים. הן העניקו יחס וטיפול לכל הצאצאים של המשפחה בתקופה קשה של עבדות ומצוקה. הן חיבקו, חייכו, עשו "קוקו" לכל תינוק. אבל המדרש מוסיף שהמילה "את" מלמדת על ריבוי: "ותחיינה את הילדים – לרבות את האימהות". הרי גם אימא שילדה במצב מתוח כל כך צריכה שיקלו עליה, שיעזרו לה במטלות היומיום, שידברו איתה, שייתנו לה תקווה.
המיילדות, כותב הרב נריה, לא עסקו בתפקידן באופן טכני. הן לא באו לבית המשפחה רק כדי ליילד וללכת, אלא גילו אכפתיות ונתנו טיפול פסיכולוגי וסעד נפשי. הן הכניסו עידוד ושמחה לבתים של בני ישראל המשועבדים בדיוק ברגעים הכי מאתגרים, שבהם המשפחה כל כך נזקקה לסיוע.
שבת שלום.
