כסלו-טבת: מתחממים על הקווים
חודש קשה עובר על יהודי ארץ ישראל. חזיתות מקומיות בתל אביב, בירושלים ובפתח תקווה וגם בגוש עציון. המחתרות משיבות אש באומץ רב, אבל השינוי התודעתי טרם נוצר * וגם קטעי יומן נדירים ומרגשים
ארנון סגל
חלקה הראשון של מלחמת השחרור, זה שנמשך מסוף הסתיו ועד סוף החורף, היה מדכדך למדי. ביישוב היהודי הקטן בארץ בעיקר ספגו אבדות בסיטונאות, אולם בשלב ההוא הסתפקו ככלל בהגנה סבילה. התפיסה בהנהגת המדינה שבדרך עדיין גרסה שהמטרה דומה לזו של מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו–תרצ"ט: שמירת השגרה ככל האפשר בכל נקודות היישוב שהצליח המפעל הציוני להשיג עד אז בשבעים שנות התיישבות ובצירים המחברים ביניהן.
המלחמה פרצה כבר למחרת החלטת האו"ם. בבוקרו של י"ז בכסלו תש"ח (30.11.1947) נפתחה אש לעבר אוטובוס אגד בעל לוחית רישוי 2094 במקום שכיום הוא הכניסה למושב נחלים, וחמישה מנוסעי האוטובוס נהרגו. זו הייתה יריית הפתיחה שהבהירה לראשי היישוב היהודי בארץ שערבייה לא ישלימו עם הקמת מדינה יהודית.
המצב בכל החזיתות הלך והידרדר במהירות בשבועות הבאים. ועדיין, גם בסוף טבת תש"ח עוד ניצבו על עומדם גוש עציון, הרובע היהודי בירושלים העתיקה וקיבוץ בית הערבה שמצפון לים המלח. להר הצופים, שבהמשך שנת תש"ח הפך למובלעת ישראלית בעומק שטח האויב והשיירות אליו היו למלכודות מוות, עוד היה אפשר בפרק הזמן הזה להגיע די בחופשיות. טבריה וצפת עוד היו אז ערים שאוכלוסייתן מעורבת, יהודים וערבים. אשדוד ואשקלון היו בעידן ההוא כפרים ערביים לא גדולים, ועל אחיזה יהודית במפרץ אילת איש אפילו לא חלם.
סבתי ז"ל אביבה הייתה אז צעירה ציונית נלהבת בת 18. שבועיים לפני החלטת האו"ם היא באה מאנגלייה לשנת לימודים בשכונת בית הכרם הירושלמית, ופתאום מצאה את עצמה חווה את כל מוראות המלחמה והמצור רק שנים אחדות אחרי שעברה את ההפצצות של הנאצים על עיר הולדתה לונדון.
"אני חייבת להודות כי אני תמיד מתרגשת יותר ממקומות בעלי משמעות היסטורית מאשר מן העבודה שנעשתה על ידי החלוצים שלנו. זאת, כמובן, אינה עמדה נכונה. מוזר היה לי שמותר לטלטל בשבת מפני שיש עירוב. אבל ממש כאב לי לראות מכוניות נוסעות וחילול שבת במקום שבו, שדווקא בו, הכרחי לשמור אותה. עלי להיזהר מאוד אם ארצה לחזור עם אותם עקרונות שעמם באתי"
במוצאי שבת ההיסטורי ההוא של כ"ט בנובמבר כתבה סבתא ביומנה דיווח יבש למדי: "היום היה שבת. הראו לנו כל המקומות ההיסטוריים סביב לבית הכרם. אני חייבת להודות כי אני תמיד מתרגשת יותר ממקומות בעלי משמעות היסטורית מאשר מן העבודה שנעשתה על ידי החלוצים שלנו. זאת, כמובן, אינה עמדה נכונה. מוזר היה לי שמותר לטלטל בשבת מפני שיש עירוב. אבל ממש כאב לי לראות מכוניות נוסעות וחילול שבת במקום שבו, שדווקא בו, הכרחי לשמור אותה. עלי להיזהר מאוד אם ארצה לחזור עם אותם עקרונות שעמם באתי.
"כעת תוצאות ה'חלוקה' נקראות ברדיו. מחר אדע, אך אין זה משנה הרבה. זה תיאורטי בלבד, כפי שהיתה גם הצהרת בלפור. יצביעו עבור דבר אחד ויעשו את ההפך. אשר פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר'".
ביום ראשון בערב הרחיבה: "מסתבר שלא היה עלי לחכות עד למחרת. אך גמרתי לכתוב את המילים הנ"ל וצלצול פעמון ושריקה, תרועות וצעקות פרצו לתוך דממת הבית. מספר חברים נשארו ערים כדי לשמוע את החדשות והתקבלה תכנית החלוקה! לא הבנתי מדוע השמחה הזאת. לא יכולתי לשמוח על פשרה. למה להשפיל את עצמנו ולהיות אסירי תודה עבור מתנה של משהו שהיה גם קודם שלנו? ולמרות זאת, היה דבר מה מרגש בחדשות. כהרף עין התלבשנו ורקדנו ושרנו ברחובות בית הכרם. הערנו את כל הישנים והם במהרה הצטרפו אלינו.
"הלכנו לפנסיון 'רביב' ושתינו יותר ממה שהיה טוב עבורנו. כל אותה עת חשתי את עצמי מחוץ להתרגשות. זה המחיר שעלי לשלם עבור חינוך ציוני כמו שקיבלתי. לו אך קיבלנו מדינה על שתי גדות הירדן, או אז היתה סיבה לשמוח".
בשלב ההוא של המלחמה עוד נשמרה שגרת החיים בחלק הזה של ירושלים, כפי שאפשר לראות ביומן. כך היא כתבה בי' בטבת (23.12.1947): "עשרה בטבת בארץ ישראל! כל היום הזכרתי לעצמי שאני נמצאת ממש במקום בו אירע האירוע ההיסטורי ההוא. לא שררה אווירה מיוחדת אופיינית לארץ ישראל. וכמו בכל נושאי הדת פה, התאכזבתי. רק עוד שני חברים צמו ואיש לא הזכיר את הצום במשך כל היום. 'אנוכי נטעתיך שורק, כולו זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נוכריה?'.
"לא הבנתי מדוע השמחה הזאת. לא יכולתי לשמוח על פשרה. למה להשפיל את עצמנו ולהיות אסירי תודה עבור מתנה של משהו שהיה גם קודם שלנו? ולמרות זאת, היה דבר מה מרגש בחדשות. כהרף עין התלבשנו ורקדנו ושרנו ברחובות בית הכרם. הערנו את כל הישנים והם במהרה הצטרפו אלינו"
"נסעתי אל בית החולים הדסה. הנוף מהר הצופים יפה באמת וניתן להתגאות בבניין עצמו. זה היה ביקור חטוף בלבד ולא התרשמתי לעומקו. 'יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב'".
אבל מעבר לשמורה הירושלמית הרדומה משהו בנקודת הזמן ההיא שעליה דיווחה סבתי, המצב הלך והחמיר. ביום שלאחר החלטת האו"ם פורסם צו התייצבות ראשון ביישוב לשירות צבאי, והבריטים עודם בארץ. אירעו עוד ועוד התקפות של ערביי הארץ על יישובים ועל נוסעים בדרכים. בחיפה התנהלה מלחמת אזרחים של ממש בין יהודים לערבים. בדרכים הצרות שבין נקודות היישוב העבריות לערים למיניהן עברו בשלב ההוא לנסיעה בשיירות, ובפרט בדרך לירושלים.
ההתקפות על התנועה היהודית לעיר הנצח הלכו וגברו לכל אורך הדרך, ובייחוד בשער הגיא, שנקרא אז באב אל ואד. בי"ט בכסלו נערכה התקפה ערבית על המרכז המסחרי בממילא שליד חומות העיר העתיקה. בעלי החנויות היהודים שהיו במקום הותקפו במוטות ברזל ובגרזינים בסיוע הכוחות הבריטיים, שבחרו להתנכל רק ליהודים שניסו להתגונן. ארבעים חנויות הועלו באש, ועשרים יהודים נפצעו, מקצתם פצעים קשים. בכ"ט בכסלו ובט"ז בטבת הטיל אצ"ל פצצות חבית בשער שכם.
גם בגבול תל אביב–יפו נרשמו התנגשויות הולכות ומתרבות. הקרב הגדול הראשון במלחמת העצמאות התרחש בשכונת התקווה. בכ"ו בכסלו, נר שני של חנוכה, התקיף את השכונה כוח של ארבע מאות לוחמים ערבים. בשבע בערב נפתחה אש רובים ומקלעים עזה, ובעשר בלילה הסתיים הקרב בתבוסה ערבית ובמחיר כבד של שבעים הרוגים לכוחותיו.
כל הלילה עסקו השוטרים הבריטיים ואנשי הסהר האדום באיסוף פצועים והרוגים. מהצד היהודי הסתכמו האבדות בשני הרוגים – זוג תושבים שסירבו להתפנות מהשכונה ערב ההתקפה ונשרפו בצריפם. ואולם הנזקים לרכוש היו ניכרים: שלושים ושניים צריפים נשרפו, ושישים משפחות נשארו ללא קורת גג.
ובינתיים בגוש עציון: אחרי כמה התקפות קלות למדי על שיירות בדרך לגוש בכ"ג בכסלו ובכ"ה בו, החל הנתיב הזה לגבות מחיר דמים כבד: שיירה של ארבע מכוניות שיצאה מירושלים בכ"ח בכסלו ספגה התקפה קשה: עשרה מעשרים ושישה נוסעיה נהרגו, ובהם חמישה חברי כפר עציון, חבר משואות יצחק וחבר עין צורים. בתגובה פגע כוח שיצא מן הגוש באוטובוס ערבי על כביש חברון–ירושלים.
בסוף כסלו נפלו שישה עשר אנשי פלמ"ח בשלוש תקריות במהלך אבטחת קווי אספקת המים לקיבוצי מערב הנגב. כיתה של הפלמ"ח נכנסה בטעות לכפר הבדווי שועוט, הותקפה, ורוב חבריה נהרגו. בי"ג בטבת התחולל קרב גדול ליד משטרת עימארה, כיום קיבוץ אורים, ושלושה מלוחמינו נהרגו. בעקבות המצב הרעוע באזור הציע יועצו הצבאי של בן-גוריון לפנות את כל ארבעה עשר היישובים שמדרום לקו עזה–באר שבע ולהעביר את כל ארבע מאות החברים ליישובים הצפוניים, אולם בן-גוריון סירב והתעקש: "בלי הנגב לא תתקיים גם תל אביב".
ערבים צלפו בקביעות מקטמון על מקור חיים ועל מכוניות של יהודים שעברו בסביבה. היהודים המעטים שהתגוררו בשכונה נמלטו ממנה. במאמץ להבריח את תושבי השכונה הערבים פוצצה ההגנה שמונה בתים נטושים בשולי השכונה. מעשה זה ואש הרובים מדי לילה גרמו לחלק מעשירי השכונה הערבים לנטוש אותה בהפקידם שומרים בשכר על בתיהם
שיירה שיצאה מפתח תקווה לכפר הנוער בן שמן בא' בטבת הותקפה בידי חיילי הלגיון הירדני, שהיה נתון אז בפיקוד בריטי. שלושה עשר לוחמים נהרגו, ובהם מפקד השיירה. בה' בטבת נכתב בעיתון 'המשקיף' שהוחלט לסגור את מלון קליה, היכן שניצב כיום קיבוץ קליה לחוף ים המלח, בשל המצב ההולך ומחמיר, שהבריח את האורחים.
בי"ז בטבת תש"ח (30.12.1947) נקט האצ"ל בחיפה פעולת תגמול על ההתקפות הערביות ברחבי הארץ. בשעת בוקר מוקדמת השליכו לוחמיו קופסאות שימורים מלאות חומר נפץ מתוך מכונית חולפת לעבר קבוצה גדולה של פועלים ערבים בכניסה לבתי הזיקוק. מהפיצוץ נהרגו שישה פועלים ונפצעו ארבעים ושניים. מייד לאחר מכן פרץ המון ערבי זועם לשטח בתי הזיקוק, הרג במקלות, בסכינים ובמוטות ברזל שלושים ותשעה פועלים יהודים שעבדו במקום ופצע עוד ארבעים ותשעה.
פיקוד ההגנה זעם על האצ"ל וחטף את הלוחמים שביצעו את הפעולה בבתי הזיקוק, ובכך נפתחה סדרת חטיפות וחטיפות גומלין שהסתיימה באסון – שנספר עליו בחודש הבא – אבל לצד זאת שוגרו בלילה האחרון של 1947 מאה ועשרים לוחמי פלמ"ח וחטיבת לבנוני לפעולת תגמול בשני כפרים ערביים במקום שבו ניצבת כיום העיר נשר: בלד א-שיח' וחוואסה, כפרים שהתגוררו בהם רבים מהמשתתפים בטבח בבתי הזיקוק. בפעולה חוסלו כשמונים מתושבי הכפרים, ולכוחותינו נרשמו שלושה חללים.
בכ"ב בטבת פוצץ ארגון לח"י משאית תופת בבית הסראיה ששכן בכיכר השעון ביפו, שהתמקמה בו מפקדת הכוחות הערביים בסביבה. בפיצוץ נהרגו עשרים ושמונה ערבים ונפצעו יותר ממאה, ובהם חברי הוועדה הלאומית הערבית, ובתושבים הערבים שבעיר החוף אחזה בהלה ופגיעה מורלית קשה. בהודעה שפרסם מטה הלח"י נכתב: "לפי ההוכחות אשר בידינו נערכו כל ההתקפות על תל אביב ושכנותיה לפי ההוראות שניתנו על ידי הוועדה הלאומית הנ"ל".
בכ"ג בטבת פוצצה ההגנה מלון של שלוש קומות בשכונת קטמון בירושלים, מלון סמירמיס, שהיה נתון בבעלות משפחה ערבית נוצרית, עקב זיהויו – השגוי ככל הנראה – כמפקדה ערבית. בפיצוץ נהרגו עשרים ושישה איש וכשישים נפצעו, מרביתם אזרחים. בניגוד למצב היום, בשכונת קטמון התגוררו אז בעיקר ערבים, והיא נחשבה נכס אסטרטגי חשוב לערבים בלב מערב העיר, בהיותה גבוהה מסביבתה וחוצצת בין השכונות היהודיות מקור חיים וקריית שמואל.
ערבים צלפו בקביעות מקטמון על מקור חיים ועל מכוניות של יהודים שעברו בסביבה. היהודים המעטים שהתגוררו בשכונה נמלטו ממנה. במאמץ להבריח את תושבי השכונה הערבים פוצצה ההגנה שמונה בתים נטושים בשולי השכונה. מעשה זה ואש הרובים מדי לילה גרמו לחלק מעשירי השכונה הערבים לנטוש אותה בהפקידם שומרים בשכר על בתיהם.
בימים הראשונים של 1948, אמצע טבת תש"ח, קרא למישאל שחם יעקב דורי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה ולימים הרמטכ"ל הראשון, והורה לו לעשות מה שצריך כדי לבלום את הנטישה היהודית של השכונות המעורבות בדרום עיר הקודש.
שחם עלה לירושלים וגילה שהמצב קשה יותר מזה שדווח לו. אנשי המודיעין של ההגנה גרסו שהדרך המהירה היחידה לשינוי המצב היא על ידי הנחתת מהלומה צבאית בלב קטמון הערבית, פעולה שתפגע מורלית בתושבי השכונה הערביים ותשפר את המצב המורלי הירוד של התושבים היהודים.
שחם החליט שהמטרה בקטמון תהיה המפקדה של הערבים בשכונה, וביקש לברר היכן היא. בה בעת חרדו גם הערבים לגורלה של קטמון, ולכן ממש באותו יום שהגיע שחם לירושלים סיירו בשכונה שלושה ממנהיגיהם הצבאיים, ובהם עבד אל-קאדר אל-חוסייני. השלושה עצרו לשתות קפה במלון סמירמיס בקטמון, ולכן חשבו תצפיתני ההגנה שבו שוכנת המפקדה הראשית של הערבים בסביבה והוחלט לפוצצו.
זה קרה בלילה גשום במיוחד. הנפץ האדיר העיר את רוב תושבי קטמון. המלון התרומם באוויר, ואז קרס והפך לעיי חורבות. תנאי מזג האוויר הקשים והשעה המאוחרת הקשו את פינוי הנפגעים והגדילו את מספר ההרוגים. בהנהגת הסוכנות היהודית רתחו על מבצעי הפעולה מטעם ההגנה, שפגעו – כך לפחות סברו – ביעד שגוי, וגם הבריטים זעמו על הפעולה וזימנו את בן-גוריון לשיחת נזיפה. ואולם ייתכן שבמבט לאחר הונחתה המכה המורלית הדרושה. עובדה: קטמון של ימינו היא שכונה יהודית, וכמותה כל סביבותיה.
בכ"ו בטבת נכנס לארץ גדוד ראשון של 'צבא ההצלה הערבי' של קאוקג'י הלבנוני והתמקם בגליל. בהמשך הוא עתיד להוות כאב ראש רציני למנהיגי המדינה שבדרך, אבל על כך נספר בחודשים הבאים.
בכ"ז בטבת נפלו אחד עשר חיילי חטיבת גבעתי ליד גן יבנה בקרב עם ערבים משבט ערב סוכריר שבאו מהכפר אבו סווירה. כעבור שעות השיבו הבריטים אחת עשרה גופות מושחתות ועשרה ראשים כרותי אוזניים. "כדי לטשטש מעט את הזוועה או לשם הפרוטוקול המתוקן הניחו השוטרים ראש אצל גופה, אלא שגולגולת של זה דבוקה הייתה בגוף לא-לה". בנקמה התקיף כוח של החטיבה את הכפר אבו סווירה במטרה להרוג את גבריו ולפוצץ את בתיו, אך הסתפק בפיצוץ בתים, משום שהבריטים הזהירו את התושבים, והם נטשו את הכפר מבעוד מועד. על אדמותיו הוקמו היישובים ניר גלים ובני דרום.
באווירה עגומה משהו, כשלוויות נערכות בכל פינה בארץ, ננעל חודש טבת תש"ח. החודשים הבאים היו קשים ואדומים עוד יותר ממנו, עד שהבשילה במרומי הנהגת היישוב ההכרה שנדרש שינוי כיוון, שלא מדובר בעוד אירוע פרעות שבו כל שבכוחנו לעשות הוא להחזיק ראש מעל למים עד יעבור זעם, שיש לעבור מהגנה להתקפה, שיש לנהוג כמדינה.
