למי קראת פרימיטיבי?

הרב דני לביא

כל הזמן האחרון יש קמפיין הפחדה בלתי פוסק שעוד רגע תקום כאן מדינת הלכה פרימיטיבית שתדרדר את מדינת ישראל. בתוך כך עוררה הדים רבים גם סערת ההפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי. זו הזדמנות לדיון עקרוני: מה באמת מקומן של נשים במרחב הציבורי באווירה התרבותית כיום? כיצד עלינו להתייחס להתנגשות ערכית עם היהדות?

בואו נדבר רגע על אירוע שהיה כאן עשרות שנים ונשים היו מאוד מרכזיות בו במרחב הציבורי: תחרות מלכת היופי. לאחרונה התבשרנו על ביטול התחרות, שנערכה בארץ מאז שנות החמישים. הרקע לביטול הוא ביקורת ציבורית נוקבת שהיו שותפים לה ארגוני נשים, שטענו שהתחרות מעודדת החפצת נשים ומציבה סטנדרטים שנויים במחלוקת של יופי, שעלולים לפגוע בדימוי של נשים אחרות.

עוד בזמן המנדט הבריטי נערכו בארץ התחרויות הראשונות, שנקראו 'אסתר המלכה העברייה', תזכורת לארמונו של המלך אחשוורוש ולאופן שבחר למצוא את המלכה החדשה. בעקבות תחרות זו כתב הרב קוק לראש עיריית תל אביב דאז, מאיר דיזנגוף, את הדברים האלה: "אנחנו מכירים את העניין שהנהיגו חלק מהצעירים לעשות בחירות בשם 'מלכת היופי' בימי הפורים שהוא לגמרי נגד רוח ישראל, תורתו ומוסרו, והוא מביא עלבון גדול על כללות הישוב בארץ ישראל בעיני כל ישראל ובעיני הטובים שבאומות העולם, ועושה אותנו לבוז ולקלסה".

כפי שציין הרב קוק, אין כאן רק פגיעה בערכי היהדות, יש כאן גם פגיעה במוסריות האנושית הבסיסית וביחס הראוי לנשים, ולכן זה פוגע גם במעמדנו המוסרי בעיני אומות העולם. מציאות שבה נשים נמדדות רק על פי מראן החיצוני, בהתאם לסטנדרטים שקבעה ועדה כלשהי, וצועדות על במה לעיני השופטים והעולם כולו, בהחלט משדרת מסר בעייתי בכל הנוגע לתפקידן של נשים ולציפיות מהן. דיזנגוף נענה לדרישתו של הרב וביטל את הטקס. אבל כפי שאנו יודעים, ניצחונו של הרב היה זמני, ואחר כך ניצחו 'נאורים' את ה'חשוכים', וטקס זה התקיים שנים רבות.

על מזבח השוויון והחירות

זו השאלה: איך דברים ברורים כל כך נעלמים מעיניהם של אנשים חכמים הפועלים בשם ערכי המוסר? איך מי שרוממות מעמד האישה והעצמתה בפיהם היו שותפים שנים רבות בנתינת יד לאירוע מביש כל כך? מדוע לא צעקו הכול שהמלך (והמלכה) עירומים?

אך לא מדובר כאן רק באירועי עבר; האבסורד נמשך בעוצמה רבה גם כיום. כיצד אפשר למחות על הפרדה בין גברים לנשים באירועים למיניהם ולא לשים לב להחפצה המטורפת שמתרחשת כל העת בפרסומות ובשלטי החוצות, שבהם משתמשים בגוף האישה כבכלי למשיכת תשומת לב כדי למכור מוצרים?

אלא שבלי משים יש סיסמאות 'מוסריות' שעשויות להכשיר כמעט כל תופעה. בשם השוויון המגדרי במרחב הציבורי משתמשים שימוש מוטה ולא שוויוני בעיקר בגופן של נשים על מנת למכור מוצרים. בשם החירות מאפשרים לגופים בעלי אינטרס כלכלי מובהק להתחבא מאחורי השיח הערכי ולצחוק כל הדרך אל הבנק אגב החפצת נשים בראש כל חוצות. האם כך אנו רוצים לראות נשים במרחב הציבורי? היכן המאבק החריף והלא מתפשר של שוחרי זכויות הנשים נגד קלקול מוסרי זה?

פרימיטיביות וקדמה

מתברר שיש תופעה חוזרת ונשנית במהלך ההיסטוריה: גישות בועטות בתפיסת היהדות ונתפסות בזמנן שיא הקדמה והמוסר, ולאחר שנים מתברר שהן פגומות ולא ראויות.

זה קרה כבר ביוון, שבה לעגו היוונים ליהדות בנוגע לקדושת החיים של תינוקות בעלי מומים, זאת על פי הפילוסוף אריסטו שקבע בספרו 'פוליטיקה': "חייב להיות חוק לפיו אסור לגדל ילד לא מושלם או בעל מום". גם הרומאים בזו ליום השבת, והפילוסוף הרומי סנקה טען נגד היהודים: "על ידי הנהגת יום מנוחה אחד כל שבעה ימים, הם מפסידים בבטלנות כמעט שביעית מחייהם". דורות רבים חלפו עד שערכי היהדות בנושאים אלו היו לנחלת העולם כולו.

אבל אין צורך ללכת רחוק: רק לפני כמה עשרות שנים לעגו הקיבוצים למבנה המשפחה המסורתי, שנראה להם מיושן, ובשל כך הפרידו בין ילדים למשפחותיהם ועודדו לינה ורחצה משותפת בין שני המינים. רק כעבור שנים התוודעו לנזקים הנפשיים ולצלקות שגרמו הרעיונות ה'מתקדמים' של גידול ילדים בבתי ילדים אגב ניתוק מהוריהם והעירוב בין המינים (ראו ספרה של תמה חלפין, 'היה רע לתפארת').

כיום זה קרה בנוגע לביטול תחרות מלכת היופי, וגם קמפיין me-too נתן משמעות מחודשת להלכות ייחוד ה'מיושנות', המונעות מצבים בעייתיים של הטרדות, האשמות וחשדות. השכל הישר (גם על פי ההשקפה החילונית) זועק שכך חייב לקרות גם בנוגע לשלטי החוצות והפרסומות המשתמשות בגוף האישה כבכלי שיווקי.

בלי רגשי נחיתות

ב"ה העולם מתפתח ומתקדם, ושינויים מבורכים מתרחשים בו. אך לא כל מוסכמה חברתית המקובלת בימינו מקודשת ונכונה באופן אוטומטי גם אם יצעקו ויהדהדו אותה ללא הרף בכלי התקשורת. נשים כיום ממלאות תפקיד מרכזי וחשוב בתחומים רבים, והיהדות אינה מתנגדת לכך. אדרבה, סוגיית ההפרדה באירועים מאפשרת מרחב חופשי ומשוחרר לשמחה נשית אותנטית, ולכן נשים רבות בוחרות ורוצות בכך. לעומת זאת היהדות מתנגדת לשימוש משפיל באדם, כאשר גופו מובלט ומוחצן לעין כול.

בכל מפגש עם תרבויות אחרות היו יהודים שחשו מבוכה למראה הערכים של התרבות הסובבת וניסו להתאים את היהדות אליהם. ואולם איך הייתה נראית היהדות היום אילו הייתה מוותרת על הערכים המיוחדים לה ומיישרת קו עם היחס האכזרי לתינוקות בעלי מום, עם שבוע עבודה של שבעה ימים, עם דגם החינוך הקיבוצי או עם תחרויות שמחצינות את גופן של נשים? ואיך היה נראה העולם כולו אילו לא קיבל מהיהדות בהדרגה את ערכיה בתחומים אלו?

כאשר בסוגיות רבות ערכי היהדות מותקפים (וזה הולך לקרות הרבה בזמן הקרוב), אנו צריכים לזכור את השינויים שהעולם עובר וכיצד דבר שלפני כמה שנים נראה שיא הקדמה, נחשב פתאום פרימיטיבי ולא מוסרי. עלינו להשתחרר מרגשי הנחיתות כלפי מה שמקובל כיום בעולם. "איך יכולנו להחזיק מעמד ואיך נוכל להמשיך ולהתקיים אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות מיעוט?" שואל הרש"ר הירש. ואיך יכלו החשמונאים להילחם על עצמאותם המדינית אם לא היו מעיזים להיות "מעטים מול רבים" גם מבחינה תרבותית?

האומץ להיות במיעוט אין משמעותו אטימות כלפי כל טענה. חוכמה בגויים תאמין, וגם את יופיו של יפת הכנסנו לאוהלי שם, אך אומץ זה מאפשר לנו שלא לכרוע ברך לפני כל אופנה מוסרית, שבמהירות שבאה ייתכן שגם תחלוף ותעבור מן העולם. מוסר הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

הרב דני לביא הוא ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה וראש מכון ידעיה והאתר 'לדעת להאמין'