רשות הדיבור- שמות

מה שמאחורי הקיר

יעל

עשרה בטבת. לפני אלפי שנים התבשרנו על גלות ועל חורבן שעתידים להגיע. אני נכנסת לרחבת הכותל,

כל כך הרבה יהודים, ברוך ה', יושבים מתפללים מכל המגזרים, קבוצה של בנים שרים על בית המקדש, על החורבן, על הגלות, על הגאולה. אני מרגישה גאולה, הלב מתרחב, אבל לא נפתח. יוצאת מהרחבה, עוברת ליד הבידוק, ובום.

קבוצות של תיירים נוצרים עורכים טקס כמה מטרים ממקום המקדש, ערבים ועוד ערבים ועוד ערבים, וכמה יהודים הולכים במהירות, מביטים כל שנייה לאחור ולכל הכיוונים, מפחדים.

אני הולכת לשערים, רואה שועלים נכנסים להר ה', רואה את כיפת הזהב, יפה ונוצצת, מדמיינת איך בית המקדש נמצא שם במקומה.

מבחוץ שוטרים שומרים עליי שלא איכנס ולא אעלה מדרגה או אתקדם אפילו פחות מפסיעה. כל תנועה שלי מקפיצה אותם. כמעט בכל השערים מוצבים שוטרים יהודים עם שוטרים ערבים, בחלק גם שוטרות יהודיות צעירות עם שוטרים ערבים, והם מדברים ומספרים על האקסית ועל המסיבה, והם בודקים מי פנוי ומי פנויה, והם נמצאים בפתח הר ה'.

ואז נפתח לי הלב וגם העיניים, ואני בוכה על שכינה שגלתה ועל הטומאה שתפסה את מקומה, הגיעה רק בשביל לשמור על האבן, על ההר, ונשארה שם ונשארת כי אנחנו לא מסירים אותה מקרבנו. והערבים, הם מבסוטים, הם משפילים אותך, לועגים לך, ואתה לא יכול להגיב כי אולי יעצרו אותך.

אני כמעט מסיימת את הסיבוב, מגיעה לשער הרחמים, אך מקיפה אותו גדר קטנה, אסור לעבור. אני עומדת שם, לאט שוקעת השמש, הצום תכף יוצא, והשער עוד נעול.

אתה שם, עומד מאחורי השער הנעול, מקיים איתנו קשר מאחורי שער נעול, והשער הזה גומר אותנו, אתה שומע? שם מאחורי השער? אנחנו כבר לא יכולים עוד, תראה לאן הגענו, תפתח אותו, תפתח, אנחנו לא יכולים לבד, תאיר עלינו, תאיר.

אבל רק הולך ונעשה חשוך יותר מרגע לרגע, ואני ממשיכה ללכת, מגיעה בחזרה לרחבת הכותל. כל כך הרבה יהודים, ברוך ה', יושבים מתפללים, מכל המגזרים, קבוצה של בנים שרים על בית המקדש, על החורבן, על הגלות, על הגאולה. יושבת גם אני ורואה בדמיוני כמה מטרים משם את הגלות, את החורבן, ומי שכאן לא רואה, לא יודע, אולי מעטים בדרכם לכאן עברו משם.

אחים שלי, תעברו שם, בגלות ובחורבן, תרגישו את החסר, תכאבו אותו. כל פסיעה שלכם שם כל כך חשובה, מחזקת, מנחמת ואולי מקרבת גם בפסיעה את הגאולה השלמה בעזרת ה', במהרה בימינו אמן.

 

שיר אשיר לגשם

רות קופרמן

מאחרת הלילה, לא כוכב לא חמה

רק גשם ארץ ישראלי על רגבי נחלה.

בארץ חמה לי, קטנה ועגומה –

כך אומר לעצמי: איזה ערב נפלא.

 

כאן השמש הורגת אביב ופריחה.

בסתיו קצת שלכת, אבל החורף נגלה:

בפריחת השקד הלבנה הצחה.

אח, אומר בעברית: עולם כה נפלא!

 

עד יקום יום בהיר ויימח האופֵל,

אטעימה עצמי מדבש היורֶה.

זה הצוף שידעתי מקצה המקל,

הוא ישיב לי רוחי, רוחו של רודֶה.

 

הליל מתאחר, אני כאן משוררת

וקולו של הגשם נגינה עמומה.

כמילות אוהב אשר אין לו אחרת

מילותיי שלי לארצי החמה.

 

ילדה של אבא

נועם אודרברג

יַלְדָּה קְטַנָּה מְדַוֶּשֶׁת בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַחַיִּים

יוֹדַעַת שֶׁאִם תִּפֹּל לָבֶטַח (זֶה) לֹא יִהְיֶה נָעִים.

לְאָן יִקַּח אוֹתָהּ הַמַּסְלוּל שֶׁבָּחֲרָה

וְאִם זֶה יִהְיֶה טוֹב אוֹ חָלִילָה רַע.

יַלְדָּה קְטַנָּה קַסְדָּה חוֹבֶשֶׁת

לֹא יוֹדַעַת שֶׁאַבָּא מֵאָחוֹר מַחֲזִיקָהּ בְּאַהֲבָה עוֹטֶפֶת.

אִם בַּדֶּרֶךְ תִּפֹּל אוֹ תִּמְעַד

אַבָּא בִּשְׁבִילָהּ יִהְיֶה שָׁם לָעַד.

כְּבָר לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה אֶלָּא בּוֹגֶרֶת.

וּבְתוֹךְ מַסְלוּל חַיֶּיהָ כְּבָר דּוֹהֶרֶת.

זִכָּרוֹן קָטָן שֶׁל אַהֲבַת אָב חוֹבֶקֶת

אוֹתָהּ בְּדַרְכָּהּ הָעֲלוּמָה שׁוֹמֶרֶת.

אִם אֱמוּנִים לַדֶּרֶךְ אָבִיהָ תִּשְׁמֹר

כָּל רוּחַ סְעָרָה בְּנָקֵל תַּעֲבֹר.

כִּי אַבָּא אוֹתָהּ תָּמִיד אוֹהֵב

כִּי מָה לַעֲשׂוֹת, כֻּלּוֹ לֵב.

אָז יַלְדָּה קְטַנָּה תַּמְשִׁיכִי לְדַוֵּשׁ

וְתִזְכְּרִי לְעוֹלָם לֹא לְהִתְיָאֵשׁ.

תַּאֲמִינִי שֶׁעָלַיִךְ תָּמִיד מַשְׁגִּיחַ

וְאוֹתָךְ לְעוֹלָם לֹא יַזְנִיחַ.

רַק תִּזְכְּרִי לִפְעָמִים אֶת הָרֹאשׁ לְאָחוֹר לְסוֹבֵב

וְלִרְאוֹת בָּעֵינַיִם שֶׁל אַבָּא כַּמָּה אוֹתָךְ הוּא אוֹהֵב.

 

 

מה יש לגודל הכיפה לספר?

יהושע אודרברג

כְּלוּם.

וּבְכָל זֹאת?

הִיא תְּסַפֵּר רַק מָה שֶׁהַשֵּׁנִי קוֹרֵא בִּסְפָרָיו.

 

לִפְעָמִים הִיא תְּלַמֵּד עַל חֻלְשָׁה,

לִפְעָמִים חָזְקָה,

לִפְעָמִים רָצוֹן לִתְשׂוּמַת לֵב,

אַךְ בְּעִקָּר?

הִיא לֹא תְּסַפֵּר כְּלוּם.

 

לִפְעָמִים הִיא תְּסַפֵּר עַל מְרִיבָה,

לִפְעָמִים עַל בִּטָּחוֹן עַצְמִי,

לִפְעָמִים עַל חִפּוּשׂ,

אַךְ בְּעִקָּר?

הִיא לֹא תְּסַפֵּר כְּלוּם.

 

הַמֻּסְכָּמוֹת, הַחִיצוֹנִיּוּת,

מִשְׁתַּלֶּטֶת עַל עֵינֵינוּ,

מְבַקֶּשֶׁת לְהַפְגִּין בֵּינוֹנִיּוּת,

אַךְ חַד וְחָלָק אַגִּיד לְךָ –

שׁוּם כִּפָּה לֹא תַּפְרִיד בֵּינֵנוּ.

 

כדורי פלאפל קטנים

אורנה איילון

כְּשֶׁדוּגוֹ הָיָה נַעַר

לֹא הָיוּ לוֹ כַּדּוּרִים

לִירוֹת בַּחֲזָרָה עַל נָאצִים

רְשָׁעִים וַאֲרוּרִים

בְּנֵס נִצָּל מִמָּוֶת

וּבַאֲפִיסַת כּוֹחוֹת

מֵאֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת הִגִּיעַ

אֶל אֶרֶץ הָאָבוֹת

מֵאָז מַקְפִּיד הוּא כָּל שָׁנָה

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ יָצָא

מִבּוֹר דּוּמָה וָהֶרֶס

מִקֶּבֶר וּמִמַּאְפֵּלְיָה

לִירוֹת בְּיָד רָמָה

בְּעֹז וּבְגָאוֹן

כַּדּוּרֵי פָלָאפֶל

קְטַנְטַנִּים

בִּתְרוּעוֹת שֶׁל נִצָּחוֹן.

כִּי מָה שֶׁנָּתַן לוֹ כֹּחַ

הָיָה אוֹתוֹ חָזוֹן

שֶׁאִמָּא אָז סִפְּרָהּ לוֹ

בְּשַׁחַר יַלְדוּתוֹ

עַל כַּדּוּרִים שֶׁל לֶחֶם

מִין לַחְמָנִיּוֹת קְטַנּוֹת

צוֹמְחוֹת בְּאֹרַח פֶּלֶא

טְרִיּוֹת וַעֲגֻלּוֹת

גְּדֵלוֹת לָהֶן בְּאֶרֶץ אֵ-ל

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הֵרִים יָדוֹ אָז דּוּגוּ

וּלְעַצְמוֹ נִשְׁבַּע

שֶׁכַּאֲשֶׁר יָבוֹא לְשָׁם

יֹאכַל מֵהֶם בְּשֶׁפַע

יֹאכַל עַד שֶׁיִּשְׂבַּע

וְאָז יִרְאוּ

יִמַּח שְׁמָם

אֵיךְ דּוּגוּ

שֶׁהָיָה בְּאוֹשְׁוִיץ

עוֹדֶנּוּ וְנוֹתַר

חַי וְגַם קַיָּם

שֶׁכְּבָר יַפְנִימוּ זֹאת

כֻּלָּם לָנֶצַח, עַם יִשְׂרָאֵל חַי!

 

כמו כשהיינו חתן וכלה

יוסף סנדו

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים

אַתָּה גָּדוֹל, גִּבּוֹר וְנוֹרָא

תַּעֲזֹר לִי לִלְמֹד וּלְהָבִין

שֶׁאֵין טוֹבָה גְּדוֹלָה מֵהַתּוֹרָה

תּוֹרָה מְתוּקָה

שֶׁמְּאִירָה פָּנִים

תּוֹרָה עֲמֻקָּה שֶׁמְּתַקֶּנֶת

דְּבָרִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים

וְתַעֲזֹר לִי שֶׁעִם אִשְׁתִּי

נֵדַע לִבְחֹר אֶת הַשְּׁבִיל

לִבְנוֹת אֶת עַצְמֵנוּ

לִנְטֹעַ וְלִשְׁמֹר עַל הַשְּׁתִיל

חַזֵּק אֶת עֵינַי

לִרְאוֹת בְּזוּגָתִי רַק אוֹר

שֶׁלֹּא אֶמְעַד וְאֶפֹּל

בָּרְגָעִים הַקָּשִׁים בַּבּוֹר

תְּעַדֵּן אֶת דִּבּוּרִי בְּכָל רֶגַע

וּנְצֹר לְשׁוֹנִי מִכָּל פֶּגַע

שֶׁלֹּא יֵצֵא מִשְּׂפָתַי עֶלְבּוֹן

לֹא בְּשׁוֹגֵג וְלֹא בְּזָדוֹן

אֲנִי רוֹצֶה לְהַעֲרִיךְ

כָּל נְתִינָה, כָּל הַבָּעָה

כָּל דָּבָר קָטָן

שֶׁמְּחַזֵּק אֶת הָאַהֲבָה

אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹדוֹת לָהּ

עַל כָּל מַאֲמָץ וְכָל הִשְׁתַּדְּלוּת

וְעַד שֶׁאֶזְדַּכֵּךְ

גַּם עַל כָּל הַסַּבְלָנוּת

תְּבָרֵךְ אוֹתִי ה'

בְּאֶמְפַּתְיָה, הֲבָנָה וַהֲכָלָה

שֶׁאֵדַע לִשְׁמֹעַ וּלְקַבֵּל אוֹתָהּ

כְּמוֹ כְּשֶׁהָיִינוּ חָתָן וְכַלָּה.

 

שאלות באמונה

נועה כהן

מה עושים כשמגיעות השאלות? את חיה רגיל. מאמינה ומקיימת מצוות בפשטות, באמת ובתמימות אמיתית. ואז לאט לאט, לא בפתאומיות, באמת לאט, מגיע ה"למה". ומצד אחד את מדחיקה את השאלה הזאת, כי את מאמינה שזאת הדרך האמיתית והנכונה. ומצד שני, למה? למה אני שומרת שבת? שומרת כשרות? למה אני לובשת חצאית? למה שרוול ארוך? למה שש שעות בין בשר וחלב? למה להתפלל? למה ליטול ידיים? למה לברך?

ואין לזה סוף. ואת קרועה מבפנים. אולי לא לבדוק. אולי לא לברר ולחפש תשובות. אבל זה באמת יושב עלייך. ואת רוצה באמת לדעת ולהבין. והלוואי שיהיה איזה סימן שייתן לי את התשובה לאן ומה אני אמורה לעשות. כי אני רוצה להיות קרובה לה', אבל מהסיבות הנכונות. אני באמת רוצה. אבל לא מוכנה לקבל את זה ככה. אני רוצה תשובה.

ואולי אם אני אחפש, אברר ואבדוק אני אמצא באמת תשובות. ואני אמצא את הדרך המדויקת והנכונה שלי. אבל אולי אם אחפש תשובות, אמצא תשובות לא נכונות. ואולי אם קצת אשחרר ממנו, בחיים לא אצליח להתקרב אליו בחזרה. ואז מה יהיה?

וזה לא נגמר. זה בא והולך. וזה לופ שאין לו סוף. והלוואי שמישהו יעזור ויגיד לי מה עושים כשמגיעות השאלות.