אחי הצעיר

חורף, גשם. לילה. עשרות אלפי יהודים צועדים שעות ארוכות בכבישים מתפתלים בין כפרים ערביים עוינים. עיניהם נשואות אל ההר שבמעלה הדרך, שרק כמה עצי ברוש ואורן מסתירים אותו. ביניהם אפשר להבחין במגדל מים ישן צבוע בכתום. חומש.

כל עשרות אלפי הצועדים הולכים בדרכו של אדם שרובם המוחלט לא הכירו כלל עד לפני שבוע. יהודה דימנטמן ה' ייקום דמו. בראש הצועדים הולכת האלמנה הטרייה אתיה. רק לפני שעות אחדות היא קמה מהשבעה על בעלה. אחריה צועדים המונים בשתיקה ובכאב.

אבל כשמביטים סביב על ההמון העצום שמכסה את הדרך וההר, הלב מתרחב. עשרות אלפי יהודים מצביעים ברגליהם ואומרים ללא מילים: עם ישראל חוזר לארצו, ואנחנו כאן כדי להישאר. באוזניי מהדהדות מילותיו של הפייטן רבי שמואל אבן עבאס מפיוט של תפילת ראש השנה: "עין במר בוכה ולב שמח".

היינו חבורה מגובשת של נערי גבעות מכל הגבעות שבסביבה. בבוקר היינו יוצאים מהגבעה ללימודים בישיבה, ובשעות אחר הצהריים והערב היינו חוזרים לבנות ולשמור בגבעה. בשביל יהודה זאת הייתה דרך המלך. גם אחרי ימים מתישים של פינויים או מעצרים בגבעה יהודה היה אומר שאנחנו צריכים ללמוד כמו בכל ישיבה אחרת, ואולי אפילו יותר. אין הנחות, הוא חזר והדגיש לעצמו ולנו

החבר הכי טוב של כולם

עוד לפני שהתיישבתי לכתוב את הטור ידעתי והרגשתי: זאת הולכת להיות הכתיבה הקשה והמרגשת ביותר שהייתה לי עד כה. בכל זאת, לכתוב על חבר אהוב שרצחו בני עוולה, עכשיו, שנה אחרי הרצח המזעזע, זאת משימה לא קלה. מעבר לקושי הנפשי קשה לסכם את יהודה במילים, ובכל מה שאכתוב כאן בוודאי לא יהיה די. ובכל זאת נכתוב קצת כדי להתרשם מהאישיות וממסע החיים של אדם מיוחד. רק בן 25 במותו, והספיק לגעת בכל כך הרבה אנשים.

פגשתי אותו בפעם הראשונה בישיבת בני צבי שבבית אל. היינו שני נערים בני 15 שבאו לישיבה ללמוד תורה מתוך קדושה ואמונה. היה בו משהו שלא היה אפשר לפספס בכל התמונות מאותה תקופה ובכלל: החיוך. חיוך רחב, מאוזן לאוזן. צחוק מתגלגל ושמחת חיים.

התחברנו די בקלות, בעיקר בזכותו. בשבעה שלו היה אפשר לשמוע כמעט כל חבר שבא לבקר אומר: "הוא היה החבר הכי טוב שלי, והייתי החבר הכי טוב שלו". איש לא שיקר, יהודה היה חבר טוב של כולם. תמיד נתן לכל אחד את ההרגשה שהוא חשוב, תמיד היה פונה לכל אחד בגובה העיניים, בפשטות, בקלילות, באהבה אמיתית.

למדנו יחד בבני צבי כמה חברים שהרגישו שהמצב בארץ בוער בהם. האהבה והכמיהה לארץ הקודש, לחזור ולבנות וליישב אותה, לא נתנו לנו מנוח. כולנו עזבנו את הישיבה והצטרפנו לגבעות. יהודה הלך ליישב במסירות את גבעת קומי אורי שביצהר בימיה הראשונים.

נוסף על האהבה הגדולה לארץ, גם לימוד התורה הקדושה היה בעיניו משימה גדולה. יישוב הארץ צריך לבוא מתוך התורה, הוא היה אומר. אנחנו לא יכולים לתת לעצמנו הנחות. אנחנו חייבים להמשיך וללמוד ולא לוותר על דף גמרא אחד, על משנה אחת או על סעיף אחד בשולחן ערוך.

כבני 17 הצטרפנו יחד לישיבת שירו למלך בחוות גלעד. היינו חבורה מגובשת של נערי גבעות מכל הגבעות שבסביבה. בבוקר היינו יוצאים מהגבעה ללימודים בישיבה, ובשעות אחר הצהריים והערב היינו חוזרים לבנות ולשמור בגבעה. בשביל יהודה זאת הייתה דרך המלך. גם אחרי ימים מתישים של פינויים או מעצרים בגבעה יהודה היה אומר שאנחנו צריכים ללמוד כמו בכל ישיבה אחרת, ואולי אפילו יותר. אין הנחות, הוא חזר והדגיש לעצמו ולנו.

איתנו בישיבה למד זמן מה גם הרב רזיאל שבח הי"ד, תושב חוות גלעד. ללא ספק היחס האוהב של הרב רזיאל ללימוד התורה, השקידה וההתמדה בלימוד, נחרתו עמוק בליבנו, ובמיוחד בליבו של יהודה. באזכרה שנערכה ביום השנה להירצחו פרסמה משפחת דימנטמן כמה קטעים מחברת שכתב יהודה, ודמותו של הרב רזיאל עולה שם שוב ושוב, דגם לחיקוי באהבת התורה ובאהבת הארץ.

הייתה ליהודה יכולת לזהות את הצורך של הזולת עוד לפני שמישהו דיבר בכלל. תלמיד חדש שהיה מגיע לישיבה או בחור חדש שהיה מגיע לגבעה היה זוכה ממנו ליחס מפרגן. יהודה היה בודק אם הוא צריך משהו, מתעניין בשלומו ודואג לרווחתו. כל הילדים של השכנים בגבעה הסמוכה ביצהר עוד זוכרים בגעגוע את הבחור הגדול עם הזקן הג'ינג'י שמדבר איתם ומשתולל איתם כאילו הוא חברם לכיתה ולא כאילו מפרידות ביניהם עשר שנים.

הכישרון המיוחד לדאוג לרווחתו של האחר לא פסח גם עלינו, חבריו הקרובים. כמובן, גם לי יש כמה וכמה סיפורים כאלה. יום אחד אחרי שהתארסתי בשעה טובה, בן 19, פנה אליי יהודה ושאל: "דנינו, מה עם רישיון נהיגה?" "עדיין לא הגעתי לזה", עניתי לו. "כרגע אין לי כסף להוציא על לימודי נהיגה. כנראה אלמד אחרי החתונה".

"לא חבל?" אמר, "אחרי החתונה יהיו לך כל כך הרבה דברים לעשות. בוא, אני אלווה לך את הכסף ללימודי הנהיגה, ותחזיר לי אחרי החתונה", ספק הציע, ספק קבע עובדה. "מאיפה יש לך סכום כזה?" תהיתי. יהודה אמר לי בפשטות: "בעיקרון חסכתי אותו בשביל לימודי הנהיגה שלי, אבל אני עוד לא התארסתי, ולא יקרה כלום אם בינתיים אסע בטרמפים. יהיה בסדר".

סיפורים כאלה חזרו ונשמעו שוב ושוב במהלך ימי השבעה והאזכרות מפי כל החברים בכל המקומות שעבר בהם יהודה ובכל הישיבות שלמד בהן. אחרי ישיבת שירו למלך בחוות גלעד עבר יהודה ללמוד בישיבה במגדל העמק, בישיבת חומש, בישיבת מרכז הרב ובישיבת רועה ישראל ביצהר. בכל מקום בתוך ימים אחדים הכירה כל הישיבה את הבחור הגדול עם הפאות והחיוך התמידי, וכולם הרגישו שהם החברים הכי טובים שלו, לא משנה מה היה פער הגילים ביניהם.

אחרי כמה שנים של לימוד מעמיק בישיבה התחתן יהודה עם אתיה, ונולד להם בנם הבכור דוד. גם אחרי החתונה הקדיש יהודה את חייו ללימוד התורה בישיבת חומש, שילוב מופלא בין לימוד תורה ליישוב הארץ, שהתאים לו כל כך.

ישיבת חומש הוקמה מחדש לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון בקריאה לבטל את החטא הנורא של ההתנתקות ולחזור ליישב את ארץ ישראל. התנאים בישיבה שם אינם דומים לתנאים בשום ישיבה אחרת: אין חשמל ואין מים זורמים, וגם קליטה סלולרית כמעט שאין. המבנים של היישוב חומש נהרסו מייד לאחר גירוש היהודים משם בקיץ תשס"ה, והמבנים שבנו תלמידי הישיבה כדי ללמוד בהם נהרסו שוב ושוב.

בקיץ, בחורף, בגשם ובבוץ התלמידים והאברכים המסורים עולים לחומש ללמוד תורה. המשנה במסכת אבות כאילו נכתבה על תלמידי הישיבה: "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן… ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". אבל יהודה ושאר התלמידים היו שמחים ומאושרים. זכינו לחיות בדור של גאולה, בדור של יישוב הארץ. בדור של לימוד תורה ותיקון חטא המרגלים. אין דבר טוב מזה.

ואז, בלילה חשוך אחד, בי"ג בטבת תשפ"ב, ירדו יהודה והחברים מחומש בחזרה לביתם שבשבי שומרון. בצומת הכניסה לחומש ארבו להם מחבלים בני עוולה ופתחו עליהם באש. יהודה נרצח.

"לא חבל?" אמר יהודה, "אחרי החתונה יהיו לך כל כך הרבה דברים לעשות. בוא, אני אלווה לך את הכסף ללימודי הנהיגה, ותחזיר לי אחרי החתונה", ספק הציע, ספק קבע עובדה. "מאיפה יש לך סכום כזה?" תהיתי. יהודה אמר לי בפשטות: "בעיקרון חסכתי אותו בשביל לימודי הנהיגה שלי, אבל אני עוד לא התארסתי, ולא יקרה כלום אם בינתיים אסע בטרמפים. יהיה בסדר"

חלל, פעולה ונחמה

ביום שישי שעבר עלינו לקברו של יהודה ביום השנה לרצח. נפגשנו שוב תלמידי הישיבה בחוות גלעד, ואחר כך נסענו להעביר את השבת יחד, החברים מישיבת שירו למלך, בביתו של אחד החברים, בגבעת עדי עד שליד שילה.

אומנם שנים רבות עברו מאז ימי הלימוד בישיבה, וכל אחד מאיתנו גדל וצמח לכיוון אחר, אבל הקשר נשאר חזק ואמיץ כמו אז, בימים שהיינו מחלקים את זמננו בין יישוב הארץ בגבעות ללימוד תורה בישיבה. דומה שדרישתו הבלתי מתפשרת של יהודה ליישב את הארץ מתוך התורה פועמת בליבנו עד היום. כל אחד מאיתנו, לכל מקום שפנה אליו, ממשיך לשאת בליבו ובמעשיו את החשיבות של יישוב הארץ ופועל למען המטרה הזאת.

לפני שבועיים כתבתי כאן על אהוביה סנדק, שנהרג במרדף משטרתי לפני שנתיים. גם אחרי שנהרג אהוביה וגם אחרי שנרצח יהודה, הכאב העצום והחלל שנוצרו בלב של כולנו עוררו תנועה עצומה וחיובית של חזרה לארץ, של חיבור לנוער הגבעות, לישיבת חומש וללימוד התורה.

את הטור פתחתי בסיפור העלייה ההמונית לחומש בסיום השבעה, אך מאז היו עוד כמה עליות ציבוריות גדולות שקראו לממשלה לבטל את חוק ההתנתקות ולפעול למען חזרה לחומש ולכל צפון השומרון. כמו כן הכניסו ספר תורה חדש לעילוי נשמתו של יהודה הי"ד, וממש לפני כמה ימים הודיעה המדינה בתשובה לבג"ץ שתוסדר ההימצאות של הישיבה בחומש.

יש עוד המון לאן להתקדם, ויש עוד הרבה על מה להתעורר. מיליוני פסיעות רגליים בדרך העולה לחומש נספרות כמו יהלומים יקרים אצל הקב"ה.

גם במהלך השבת האחרונה השתדלנו מתוך הכאב לאמץ את העין הטובה של יהודה בהתבוננות על המציאות סביבנו למרות הקשיים, הפינויים וההשתלטות הערבית, והתבוננו מסביב בפריחה של יישובי גוש שילה וכוכב השחר, בבתים היהודיים החדשים ההולכים ונבנים על ההרים, בילדים הרבים שנולדו ומתרוצצים בבוץ של הגבעות החדשות שהוקמו ובציבורים הענקיים שהצטרפו ברוחם ובגופם ליישוב הארץ. ובלי מילים ענינו לתמונה המחייכת של יהודה: "עקיבא ניחמתנו. יהודה ניחמתנו".

: