מבואר שיעקב אבינו בירך את בניו לפי הברכה השייכת לכל אחד, כאומרו "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח), כי כל אחד נברא בסגולת נשמה מיוחדת לו, ועניין הברכה הוא שתהיה סגולה אישית זו מרכיב התורם להצלחה הכללית של עם ישראל, שכל אחד ואחד יתרום את חלקו לברכת האומה כולה, כך שסגולת נפשו הייחודית תהיה מרכבה לשכינה, לאור ה' הכללי של ישראל, שתופיע דרכה.
השונות שיש בישראל מבורכת, כי דווקא בכך תהיה השלמות בכל הדרה ויפי גווניה, כמו תזמורת מרובת נגנים המנגנים מנגינה נפלאה. זוהי תכלית הכול שיהיו ישראל מרכבה לשכינה, ועל ידי שכל אחד יופיע בבחינתו המיוחדת ויתכללו יחדיו, תשרה השכינה עליהם ותופיע בכל הדרה.
אנו רואים שהייתה גם שונות בין יצק וישמעאל ובין יעקב ועשו. אלא שיש הבדל, אצל האבות השלמות הופיעה באדם אחד, ואילו השני היה קליפה שנדחתה. כך הופיעה השלמות ביצחק לבדו ויעקב לבדו, וישמעאל ועשו נדחו, כמו הקליפה של הפרי.
ואומנם הופעת השבטים היא מדרגה חדשה, של התפרטות כלל ישראל לבחינות שונות. לפיכך הייתה שונות בין השבטים. ואולם בתחילה הם לא ידעו שהם קומה חדשה, שבה השונות היא דווקא טובה, שבכך השלמות מתגלה מתוך הפרטים המרובים. הם לא ידעו זאת, לכן ראו את השונות בינם ליוסף כמו הבירור שקדם להם, בין יעקב לעשו ובין יצחק לישמעאל, בשאלת הממשיך – מי הקליפה ומי הפרי – ומכאן באה מכירת יוסף, כדברי האריז"ל. ואולם באמת הוויכוח נובע מכך שהם צריכים לגלות את האור בהופעות שונות, וזוהי מדרגה חדשה, כמו ההבדל בין שורש העץ ובין הענפים, שהם כבר מתפצלים.
כך צריך להתייחס לשורשי המחלוקות בעם ישראל, שהם הופעת החיים בגוונים שונים, ואין לקצוץ ולעשות פירודים בעם ישראל, אלא למצוא את נקודת הברכה הייחודית של כל גוון וליצור הרמוניה והפריה הדדית. וחס ושלום לעשות פירוד, כי קליפה אפשר להסיר, והפרי ייוותר שלם, אך פירוד בין גווני חיים הרי הוא כקריעת אברים חיים, והוא כטענת 'גזורו', שאין לשום נפש חיה שיש בה קדושת ישראל אפשרות לשמוע טענה זו.
את הגוונים השונים של השבטים אנו מוצאים בכך שנמשלו לחיות, שהן ביטוי לכוחות הנפש. ואף שלא כל השבטים הוזכרו בהם חיות, לכל אחד יש שייכות לחיות. דבר זה עולה מדברי חכמים במדרש שלכאורה יש סתירה בין יעקב למשה, שיעקב אמר שדן נחש, ואילו משה בירכו "דָּן גּוּר אַרְיֵה" (דברים לג, כב).
וחכמים במדרש אומרים שמשה רבנו הראה בכך שכולם כלולים בכולם, וכך אמרו חכמים (בראשית רבה צט ד): "'כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וגו" (בראשית מט, כח), כבר כתיב 'וַיְבָרֶךְ אוֹתָם' (שם) – ומה תלמוד לומר 'אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם' (שם)? אלא לפי שבירכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, בנימין בזאב, חזר וכללן כולן כאחד, ועשאן אריות, ועשאן נחשים. תדע שהוא כן – 'יְהִי דָן נָחָשׁ' (בראשית מט, יז) והוא קורא אותו אריה, הדא הוא דכתיב 'דָּן גּוּר אַרְיֵה' (דברים לג, כב). לקיים מה שנאמר 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ' (שיר השירים ד, ז).
המדרש מלמד שכל השבטים הם אריות, ודבר זה בא לקיים מה שנאמר "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד, ז). יש להבין מדוע ייחשב הדבר למום אם רק שבט יהודה ייקרא אריה? ונראה לומר שעומק העניין בא להורות את התכללות עם ישראל זה בזה, בסוד כל ישראל ערבין זה לזה, היינו שהם מעורבים זה בזה, וכל אחד כולל בקרבו את כללות ישראל.
כמו ה-DNA, שיש בו המידע הגנטי של כל הגוף, כך כל אחד ואחד מישראל, ובוודאי כל שבט ושבט, כולל בקרבו בצורה נעלמת את כללות ישראל. לכן כל הברכות שניתנו לכל שבט באמת מצויות בצורה נעלמת בכל אחד ואחד מישראל. ואף שכל אחד מתייחד בחלקו העיקרי, באמת במעמקים כולם נקשרים ביחד מצד השייכות של כולם לתכונות כולם, ועל ידי כך מופיעה השלמות המופלאה של כלל הכוחות של עם ישראל.
שנזכה להכיר את האור הייחודי של כל אחד מאיתנו, ויחדיו להאיר את אור קדושת ה' בעולם. אמן!
