רשות הדיבור ויחי

 

הנני

יהודה שטרית

וכשהיה הרב דרוקמן בן עשרים

אז באו לביתו החניכים האיתנים

עמדו סביב המדריך ובפיהם בקשה

ישיבה גדולה לעלות בקדושה

 

וכך ענה הרב דרוקמן בדיוק:

הנני, רבותיי! לעולם איני עסוק,

הנה בכרם ביבנה יש מבנה בנוי,

ובבני ברק ראש ישיבה בוודאי אמצא פנוי.

 

ובקול צרוד הלך למשימה בקור ובשרב

ופה מתן בסתר ושמה דבר תורה

פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה

ולכל היהודים שמחה וגאווה

וכל הכבוד לרב, וכל הכבוד לרב!

 

וכשהיה הרב דרוקמן בן שלושים

קראו בהערכה רבו הגדול,

באור עציון ישבה תיכונית יש להקים

ובחורים ונוער לחנך ולא לחדול.

 

הנני, אמר הרב בחדווה,

ומייד הלך, פעל ובנה,

וכבר כשעבר את גיל הארבעים,

המשיכו תלמידיו לישיבת ההסדר שהקים

 

ובקול צרוד…

 

וכשהיה הרב דרוקמן בן ארבעים

אמרו לו: (חיים) בימית עכשיו בונים,

וכמו במלון פארק שהיה סדר לערוך,

מפעל ההתיישבות בעמלך כרוך!

 

הלא צריך ללכת לשר הזה,

ל'גיד לו: תתבייש, איך לא מרשים דבר כזה

הכול בחיוך ובמאור פנים נצחי,

מין אהבה גדולה, שאין איש שלא ירגיש

אז מי אם לא אני לשר הזה יגיד?

 

ובקול צרוד…

 

וכשהיה הרב דרוקמן בן שישים,

עוד מקריאת רבו – שר החינוך האמיתי,

המשיך בכנסת להוסיף עוד יראה,

חבר כנסת או סגן שר, הנני בענווה.

 

ובהילוכו בנחת עם הבריות ועם בוראו

קנה שם טוב גם עם החולקים עימו,

ומייד בגיל שיבה בהובלה חדשה,

ראש מערך הגיור בעוז ועוצמה.

 

ובקול צרוד…

 

וכשהיה הרב דרוקמן בן שמונים

אמר: לעולם לא מספיק, הנשמה עוד רעבה,

יש עוד להוביל תנועה בתורה ועבודה,

לרומם את איגוד הישיבות במעלה.

 

אמרו לו: "כבודו, רק יבוא ויסתכל

צריך לבנות עוד איזה יישוב וישיבה

לדבר עם שר לשלום ולשלווה

ולתלמיד צעיר לייעץ איזו עצה

ומי אם לא אתה, יא מורי, יא לבבי?"

 

ובקול צרוד…

 

וכשהיה השר בן תשעים ועוד מעט

נִשקוהו מלאכים בנשיקה האחרונה

וכך את העיניים עצם הוא בבקשו

רק מחנך אמיתי לזוכרו במותו

 

מוקף ברבבות עם דואב בחיסרון

גמר הרב דרוקמן את מסעו האחרון

אך יש עוד אנשים המוכנים להיִשבע

שלפעמים בלילה כשחושך בסביבה

שמעו את קולו הצרוד יוצא למשימה.

 

ובקול צרוד…

 

 

משיב הרוח

סנדרה רובין

אולי הייתה זו הרוח

שגרמה לקולו הצרוד

אולי הרוחות הסוערות

שמולן נלחם בילדותו

הן שהעניקו לו כוחות נפש

 

לעטוף תמיד

ברוח חמימה

ובעיניים טובות

כל אדם באשר הוא

 

לחזק ולחבק את הנוער

דרך אהבת התורה ועשיית חסד

מכל הלב ובענווה לפרט ולכלל

כי רוח הבריות נוחה הימנו

 

ולחבר את העם

לארץ הטובה

בכל חלקיה

כי רוח המקום נוחה הימנו

 

וכאשר הדליקו נר שמיני

נר הגאולה ושעת הרצון

נתמלאו שערי שמיים באורו הגדול

וביקשו להכניסו

 

תחת גשמי הברכה

זלגו גם הדמעות

של רבבות התלמידים שהעמיד

וביקשו שייתן להם, משם, רוח גבית

 

זכותו תגן על כל עם ישראל, אמן

 

על לכתו של הרב

 שרה גרגי

בְּאַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים

עוֹלוֹת לֶהָבוֹת מִשְּׁמוֹנַת הַקָּנִים –

הִנֵּה אָז, מִתּוֹךְ הָאוֹר הַגָּדוֹל, נָדַם

לִבּוֹ שֶׁל הָרַב

שֶׁכֻּלָּנוּ – יְתוֹמָיו.

 

מֵאֵימַת הַמִּסְתּוֹר וּמִבֵּית יְתוֹמִים,

זָכָה לְהַפְלִיג לְאֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים –

הִנֵּה כָּאן, בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, הֵפִיץ

אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל

לְכָל פִּנָּה.

 

בֶּעָרִים, בַּקִּבּוּצִים וּבְיִשּׁוּבִים,

זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת, וְאַף הַשָּׁמַיִם בּוֹכִים –

עַל לֶכְתּוֹ שֶׁל הָרַב.

הָבָה נִתְאַחֵד לְאוֹרוֹ, שֶׁיֵּלֵךְ וְיוֹסִיף,

וְאָנוּ – בְּעִקְבוֹתָיו.

זיכרון קטן

ידידיה כהן

זיכרון קטן
אחר עלות רוחו
ניתן
איש המעלה
אשר מכאן עלה
פגשתיו מעט אומנם
וגם אני נפעם
עיניו העמוקות
ליטוף ידו החם
אהב לישראל
כאהוב אב בניו
הגענו לביתו
כיתה של תלמידים
לכל מי שפנה
ענה במאור פנים
ידעתי מיוחד
האיש אדם גדול
אך לא הבנתי כלל
שלא, זה לא הכול
האיש אשר קיבלני
עתה כאן בביתו
גדולי הרבנים
באים לפקוד ביתו
שרים, ראשי ממשלה
גדולים ומכובדים
ואיך מוצא הוא זמן
לדבר עם תלמידים
אך כך הייתה דרכו
עם צעירי הצאן
מלמד וגם סומך
מורה ומחנך
האיש אשר הלך
בכל אשר פנה
נטע בלבבות
שמחה ואמונה
אז תלמידיו הרבים
וכל באי כוחו
אנא המשיכו נא
ללכת בדרכו
בחריצות אין קץ
ונחישות בלי די
ועין כה טובה
על ישראל אחיי
הן מי לנו כמותו
מתי מעט ישנם
אז בואו נקרב
בין כל קצוות העם
נאירה את השביל
ונפנה מכשול
אל זמן שבו יאמר
לכו ונעלה
ועד לזמן ההוא
אל כל שנידרש
במים ובאש
בלב כמו לוחש
הד של נחישות
ושל רצון פלדה
שמחה ואהבה
ומען ותשובה
הנני

 

ראיתי המוני אדם

אורנה איילון

בְּעֵת הַלְוָיָתוֹ שֶׁל הַמַּלְאָךְ, אָדָם פָּשׁוּט, בָּשָׂר וָדָם, רָאִיתִי הֲמוֹנֵי אָדָם סוֹכְכִים רָאשֵׁיהֶם בְּמִטְרִיּוֹת מִפְּנֵי טִפּוֹת דְּמָעוֹת גְּדוֹלוֹת. דָּרֵי שָׁמַיִם מַלְאָכִים, אֲשֶׁר הָיוּ מָרָה בּוֹכִים לְקוֹל דִּבְרֵי הַמַּסְפִּידִים.

הַרְבֵּה רָאִיתִי אוֹחֲזִין בִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה יְרִיעָה קְטַנָּה כְּמִטְרִיָּה, נוֹתְנִים מָקוֹם, עוֹמְדִים יַחְדָּו כְּהוֹרָאַת אוֹתוֹ מַלְאָךְ – לְצָרֵף וּלְחַבֵּר מֵאַרְבָּעָה קַצְווֹת תֵּבֵל אֶת כָּל מִי שֶׁיִּקָּרֵא יְהוּדִי בֶּן יִשְׂרָאֵל. עַם אֶחָד וּמְאֻחָד לְאֵ-ל אֶחָד וּמְיֻחָד, עַם יִשְׂרָאֵל חַי!

עוֹד רָאִיתִי אֵיךְ מֵעַל כִּפַּת מַלְאַךְ, כִּפַּת צַדִּיק, כִּסְּתָה כִּפַּת שָׁמַיִם. וּבָהּ בָּעֵת הֵנֵצוּ פֶּתַע כִּפּוֹת רַבּוֹת, כִּפּוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּפּוֹת שֶׁל מִטְרִיּוֹת. כִּסּוּ כִּפּוֹת יָפוֹת לָרֹאשׁ, כִּפּוֹת סַסְגּוֹנִיּוֹת. הַכֹּל כֻּסָּה, הַכֹּל נִלְבַּשׁ בְּאוֹר יִרְאַת שָׁמַיִם. בְּאוֹר תּוֹרָה חֶמְדַּת הָרַב, אֲשֶׁר דָּבַק בָּהּ בַּחֲרָדָה, אוֹתָהּ לָמַד, אוֹתָהּ לִמֵּד, בַּיּוֹם בַּלַּיִל, לֹא וִתֵּר. כֹּה נִזְהָר בָּהּ וְשָׁמַר וְשָׂמַח בָּהּ וְעָשָׂה, הִתְאַמֵּץ בָּהּ בְּכָל לֵב וְאֵלֶיהָ כֹּה קֵרֵב.

וְעוֹד רָאִיתִי בְּעֵת פְּרֵדָה אֵיךְ מִשָּׁמַיִם הֻרְעַף מָטָר אֶל אֲדָמָה שֶׁאוֹתוֹ מַלְאָךְ דָּבַק בָּהּ כָּל חַיָּיו. תָּמִיד הִדְגִּישׁ, תָּמִיד אָמַר, שֶׁזּוֹהִי אֶרֶץ כֹּה קְדוֹשָׁה, וּבָהּ שׁוֹכֶנֶת הַשְּׁכִינָה. עֵינֵי ה' בָּהּ בְּכָל עֵת, אַךְ רַק כָּאן, בְּזֹאת הָאָרֶץ, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הִנֵּה כִּי כָּךְ, בְּהַעְרִיב שִׁמְשׁוֹ זָרַח אוֹרוֹ עַל פְּנֵי תֵּבֵל, וּמַלְאָכִים כְּבָר אֵינָם בּוֹכִים, כִּי הַמַּלְאָךְ בָּשָׂר וָדָם דָּר הוּא בֵּינֵיהֶם. וּלְכָל שְׁלִיחוּת כְּמוֹ בְּחַיָּיו מַצְדִּיעַ וְאוֹמֵר: הִנֵּנִי כָּאן, הִנֵּנִי אֵ-ל, הִנֵּנִי לְמַעַן יִשְׂרָאֵל!

 

 

 

נשמה שנתת בי

יעל לוין

 

נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי כְּמֵהָה לִלְמֹד תּוֹרָה

דַּעַת חֲנַנְתַּנִי לַהֲגוֹת בְּאִמְרֵי תּוֹרָתֶךָ

עֵינַיִם יָצַרְתָּ לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה

אָזְנַיִם לְהַאֲזִין לָהֶם

פֶּה לְדַבֵּר וּלְהָשִׂיחַ בָּם

יָדַיִם בָּרָאתָ לִכְתֹּב בָּהֶן דִבְרֵי תוֹרָה

לֵב נָתַתָּ בִּי לְהִתְלַהֵב מֵעָמְקָהּ שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה

רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת

מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ.

 

אימא, אנחנו ספרדים או אשכנזים?

אדווה כהן (שמילה), נוב

מה? תדהמה. הילד הפתיע אותי בשאלה… מה בדיוק אני אמורה לענות אם מצד אבא שלנו הוא כאן שמונה דורות ומהצד שלי הוא דור שני? מה בדיוק אני אמורה לענות אם גם אני וגם בעלי נולדנו פה ואין לנו שמץ איך נראית הגלות שבה סבלו אבותינו?

ומה עניתי? שאנחנו יהודים ישראלים. דור הגאולה. כאלה שחיכו להם בערך אלפיים שנה. שהמשפחות שלנו הגיעו (מי מוקדם ומי מאוחר) מגלויות קשות ורעות, וששם חלמו כולם להגיע לארץ האבות.

אמרתי לו שהוא לא צריך לבחור צד, כי כולנו בצד אחד, כולנו יהודים על אמת, בלי קלישאות. ואם שואלים אותו שאלות, שיענה שהוא יהודי ישראלי של דור הגאולה. ואם ממש ממש מתעקשים איתו, הוא יכול לומר שבבית נוהגים לפי השולחן ערוך או הרמ"א, אבל העדה והמוצא שלו הם ירושלים – עיר הבירה.

אני בעד מסורות, מאכלים, מנהגים, שילובים, גיוונים, ניגונים (במלעיל), פיוטים ועוד המון דברים טובים שבאמת יכולים לחבור יחד להגשמת הנבואה של קיבוץ גלויות פה בארץ הקדושה. אז אפשר פשוט להפסיק לתת לזה יד, וכששואלים אותי מה העדה פשוט לומר: אני יהודייה ישראלית גאה.

 

 

 

אספת הורים

יהושע אודרברג

אַחֲרֵי פְּגִישַׁת הָעֵינַיִם
מַרְגִּישׁ שֶׁהָאַהֲבָה
גָּדְלָה לָהּ שִׁבְעָתַיִם.
יָד לוֹחֶצֶת יָד,
לְהָבִין אֶת הַתַּהֲלִיךְ יַחְדָּיו
וְלֹא לְצַפּוֹת לְמִיָּד.

לְחַפֵּשׂ אֶת הָעֶרְכִּיּוּת,
מִדָּתִיּוּת,
וְלֹא מַד-דָּתִיּוּת
וְצִיּוּנִים, כַּמּוּתִיּוּת.

לְגַלּוֹת אֶת הַשָּׁלָב הַבָּא
מִמָּקוֹם שֶׁל גַּאֲוָה,
אֱמוּנָה,
לֹא שֶׁל אַכְזָבָה,
לְעוֹרֵר תִּקְוָה
אוֹחֶזֶת בַּמְּצִיאוּת,
לֹא עַל בְּלִי מָה.

וַאֲנִי מֵבִין
שֶׁמִּדֵּי פַּעַם שֻׁתָּפִים צְרִיכִים לְהִפָּגֵשׁ,
לְהַדְלִיק אוֹר וְאֵשׁ
וּלְהַמְשִׁיךְ לִצְעֹד יַחַד
אֶל עֵבֶר הַיַּעַד,
וְהַנַּעַר אִתָּנוּ,
עָרֵב בִּמְתִיקוּת לָנוּ,
וְאָנוּ עֲרֵבִים לוֹ.