כאבים בנפש

 

כלפי חוץ הם נראים אנשים רגילים לחלוטין, אך בתוכם מתחוללת סערה. עולמם הכואב של מתמודדי הנפש הוא עולם מתעתע, לא מדובר ונסתר מן העין, שלפעמים מעורר בושה או הכחשה, בא והולך בגלים שלפעמים עוצמתם חלשה ולפעמים עוצמתם מאיימת על חיי המתמודדים, מאיימת לבלוע אותם כליל.

בשנים האחרונות הנושא הולך ונעשה מדובר. תרמו לכך מקרים קשים כמו החלטתו של הלום הקרב איציק סעידיאן להצית עצמו מול אגף השיקום, וכן מעורבות של שליחי ציבור כמו ח"כ מיכל וולדיגר ואחרים, שיח פתוח ברשתות החברתיות ומודעות גדולה יותר בקהילה לקושי, לפעמים הבלתי נסבל, שעובר מתמודד נפש, אדם בעל גוף בריא ונפש פצועה.

הדרך עוד רבה: פעמים רבות המחלקות הפסיכיאטריות למתמודדים שנאלצים להתאשפז אינן מקום מזמין. העלות של טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי עלולה להיות גבוהה ביותר, וחסם הבושה עדיין קיים. לפני שנים מספר הוקמה קואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש כדי לקדם את הנושא במגזר הדתי-לאומי, וביום ראשון הקרוב ייערך במלון רמדה ירושלים כינוס בנושא ביוזמת אתר החדשות כיפה.

סוג התמודדות הנפש שונה מאדם לאדם, ואין מתמודד דומה לרעהו, וממילא גם הטיפול משתנה. בחרנו כאן להביא את סיפורם של שלושה שהסכימו לספר, לשתף ובעיקר לתרום לאחרים מהניסיון שצברו בעל כורחם.

הודיה: "הרגשתי שהקו נחצה, שאני עוברת לצד השני. שוב זה מתחיל, חרדה מאוד גדולה, נמלולים, קור, לפתע אני לא זוכרת איפה אני. הייתי בחדר כמה ימים, שעות ארוכות הייתי בחדר בוכה, לא מבינה מה קורה איתי ומה אני רוצה מעצמי"

"לכל אדם יש מקום בעולם"

הודיה פתוחי חותם, נשואה ואם לארבעה, היא תושבת היישוב כרמי צור ועוסקת בעיצוב פנים. בתופעה שהיא סובלת ממנה היא נתקלה בפעם הראשונה אחרי הלידה הראשונה שלה. "זה קרה שלושה חודשים אחר הלידה של בתנו הבכורה, בת 10", היא מספרת. "כמו אחרי כל לידה ראשונה היו לי החרדות הרגילות, אם היא אוכלת מספיק, ישנה מספיק. אבל יום אחד חוויתי חרדה אחרת, גדולה מאוד, והיא גרמה לי תחושה שקשה להסביר – תחושה של ניתוק".

הודיה מתאמצת להסביר את התחושה: "ניתוק הוא מנגנון הגנה של הנפש מפני עוצמות גבוהות של חרדה וכאב נפשי שאינם ניתנים לעיכול בדרך פשוטה, הרגשה שלגוף קשה להתמודד עם הסיטואציה והוא פשוט מנתק את עצמו, וזה בעצמו גורם לחרדה יותר גדולה. יש הרבה אנשים שמתנתקים ולא זוכרים מה היה להם בזמן הניתוק. אני זוכרת הכול. זו הרגשה שאני לא על הקרקע, הרגשה של חרדה שמציפה אותי".

הודיה מסבירה: "בדרך כלל לכל אדם נורמלי יש חרדות מסוימות, פרפרים בבטן, והוא מצליח לשלוט על זה וחוזר לשפיות. אבל אני הבנתי שיש מין קו דמיוני שאם חוצים אותו, מאוד קשה לחזור, וזה דורש הרבה כוחות.

"זה היה קושי מאוד גדול", היא נזכרת. "היה חג, ובעלי חזר מהתפילה. הגוף שלי ממש התחיל להיות על רטט יום שלם. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי דבר כזה. אני אדם חיובי בסך הכול, ולא הבנתי מה אני עוברת. אני כאילו נמצאת פה, נוגעת בדברים, אבל מרגישה שזה לא עד הסוף, כמו מחיצה כזו שמפרידה ביני ובין המציאות, אני לא נוכחת באמת, מרגישה כמו בסוג של בועה, סוג של מגננה עצמית מהגוף, כאילו הנפש לא רוצה להיפגע עוד והיא מתנתקת מהגוף".

לדבריה, לא היה לה שום רצון לפגוע פיזית בעצמה, בתינוקת או במשפחה. זה משהו כואב הרבה יותר, "זה כאב של הנפש, כמו כאב פיזי, רק שמרגישים את הנפש, שכואב לה.

"בכיתי לילות שלמים", היא משתפת במעט מהקושי. "אני בוכה, ולא יודעת על מה. יש לי בעל אוהב וילדים מדהימים, אבל יש שם כאב שאני לא מצליחה להכיל. היו תקופות שהיה לי קשה לנסוע רחוק מהבית. אני אוהבת לנהוג, אוהבת את השליטה על ההגה, אבל להתרחק עשר או חמש דקות מהבית היה בשבילי משהו שלא יכולתי לעשות.

"עוד קושי היה מטלות הבית הכי פשוטות. כביסה או שטיפת כלים היו בשבילי כמו הר, לא ידעתי אפילו איך להתחיל. בפעם השנייה שזה קרה כבר ידעתי, וכל היישוב היה שם ותמך בי. אבל בפעם הראשונה לא ידעתי בדיוק מה יש לי ואיזו עזרה אני צריכה. היה קשה לי ולבעלי, זוג צעיר עם ילדה שלא בדיוק מבינים מה קורה פה. גרנו בדירות של הישיבה, ולא ידענו איך להכיל את זה.

"מצאתי מטפל, פסיכולוג מקסים, והייתי במעקב פסיכיאטרי. הכדורים בסך הכול עזרו, הם עוזרים לאיזון, אבל גורמים לתלותיות. מאז יצאנו לשליחות בוונצואלה ובקנדה. הפסקתי לקחת את הכדורים כשהיינו בחו"ל, וכשחזרנו זה התפרץ שוב, ובפעם השנייה היה הרבה יותר חזק.

"ילדתי ביום כיפור. הלידה הייתה טובה, והחודשיים וחצי הראשונים היו טובים מאוד. לפעמים צריך איזה טריגר קטן שפתאום מפוצץ הכול. לא הרגשתי חרדה אחרי הלידה, ולא ידעתי מאיפה זה בא. הטריגר אצלי היה כשהילדה בת השנתיים שפכה על עצמה אבקת כביסה, ונלחצתי. מפה הכול התגלגל.

"הייתי מאוד לחוצה שזה יהיה בלתי הפיך, אבל הרופא אמר שהכול בסדר. חזרתי לבד עם הילדים לכרמי צור, כי בעלי נשאר ברכב אחר, שנתקע. היינו אחרי שש שנים של שליחות בחו"ל, והכול היה די טרי. באמצע הדרך התקשרתי לאביעד בעלי ואמרתי לו שאני מרגישה שאני נכנסת לחרדה; ידעתי לזהות את זה. קצת הרגיע אותי שאני יכולה להישען עליו והוא יודע מה קורה לי, והצלחתי בקושי לנהוג את שארית הדרך.

"הרגשתי שהקו נחצה, שאני עוברת לצד השני. שוב זה מתחיל, חרדה מאוד גדולה, נמלולים, קור, לפתע אני לא זוכרת איפה אני. הייתי בחדר כמה ימים, שעות ארוכות הייתי בחדר בוכה, לא מבינה מה קורה איתי ומה אני רוצה מעצמי. רק אחרי כמה ימים הצלחתי לצאת מהבית, והמצב היה שברירי, התחלתי לבכות בלי סיבה, בהרגשה של ניתוק גדול, כאילו שאני לא נמצאת פה.

"בשלב מסוים החלטנו שאנחנו נוסעים להורים שלי, שגרים בחשמונאים. באמצע הדרך אמרתי לבעלי: קח את הילדים לאחים שלך, כולל התינוקת היונקת. אנחנו נוסעים עכשיו למיון בשערי צדק. אמרתי במיון שאני צריכה שיטפלו בי. נתנו לי משהו מרגיע, ואמרתי שאני רוצה ללכת לבית חולים איתנים בכפר שאול, למחלקה הפסיכיאטרית. אבל בבית החולים שכנעו אותי לקבל תמיכה רפואית בבית. אז הגענו להחלטה שאנחנו פותחים הכול, וכל מי שהיה צריך ביישוב כדי לעזור ידע".

הודיה: "אני רואה זכות לעצמי ולבעלי שהיינו מודעים למתרחש והוצאנו ולא שמרנו. חשוב להדגיש את זה: המקום להיפתח לא אומר שצריך לספר לכל אחד, אבל מי שיכול לתת תמיכה וחוט של חסד במקום שבו אנחנו שרויים, זה מאוד חשוב"

איך הייתה התחושה פתאום לפתוח הכול לכולם?

"אני לא בן אדם מופנם, זה בא לי מהצד השיתופי. היה חשוב לי לשתף, ושיתפתי את כל מי שרק יכולתי, וזה מאוד עזר. יצרתי קשרים עם אנשים שחוו דברים דומים, יצרתי לעצמי מעגלי עזרה ומעגלי תמיכה, הבנתי שאני לא לבד. יצרתי פתאום חברויות עם נשים ושמעתי מהן דברים אישיים, רעיונות ועצות. כמובן, קיבלתי עזרה באוכל ועזרה בבית. זה עזר גרם לאיזו נחת. לא היינו נזקקים כספית, אבל קיבלנו עזרה מהקהילה בזרועות פתוחות.

"אני רואה זכות לעצמי ולבעלי שהיינו מודעים למתרחש והוצאנו ולא שמרנו", אומרת הודיה. "חשוב להדגיש את זה: המקום להיפתח לא אומר שצריך לספר לכל אחד, אבל מי שיכול לתת תמיכה וחוט של חסד במקום שבו אנחנו שרויים, זה מאוד חשוב".

את המקרה הפרטי שלה הודיה מנסה למנף, ובאמצעותו לתת ולתרום גם מניסיונה וגם מכישרונה המקצועי כמעצבת פנים. לכן היא הצטרפה לקואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש ונפגשה בין השאר עם ח"כ מיכל וולדיגר. הודיה מדגישה: "אני מאמינה בכוח לריפוי הנפש על ידי עיצוב הסביבה שלנו. אחרי איזו שנה שלקחתי תרופות והייתי בטיפול, קיבלתי את עצמי איך שאני. היה לי מאוד חשוב להיכנס לנישה הזו של בתי חולים פסיכיאטריים ועיצוב.

"המקום של העיצוב פותח את הנפש, כמו שכשנכנסים לבית יפה זה נותן מרגוע לנפש. ורד מזומן-אביעד הקימה את הקואליציה של הארגונים למען בריאות הנפש. בעקבות פוסט שהיא כתבה בנושא יצרתי איתה קשר ונכנסתי לשם כחברה ופעילה. נפגשתי עם מנהל מחלקה בתל השומר.

"המטרה הקטנה שלי היא ליצור חדרי בידוד, שהם חדרי הרגעה, חדר סגור שבו מזרנים, ולהפוך אותם לנעימים ומזמינים. יצא לי לדבר עם לא מעט מתמודדים. הם רואים בחדר הבידוד עונש. הם יוצאים ממנו עם פחות כוחות משהיו להם כשנכנסו. אני חולמת שזה יהיה חדר שמאפשר רגע של ריסטרט בנפש, חדר מרגיע. אולי תהיה בו טלוויזיה שתקרין דגים, יהיה ריח נעים ומוזיקה. מקום קטן במחלקה פסיכיאטרית שמישהו שסובל מקריז חסר שליטה ייכנס אליו ויירגע.

"אני חצויה בין העבודה והמשפחה, הבית והשגרה, ובין המקום של איך אני יכולה לצאת מההתמודדות", היא מעידה על עצמה. "אני רוצה לצאת מזה ולעזור לאחרים, אם בשיחה שעשינו על זה ביישוב ועוררה גלים, אם בייעוץ לאנשים שמתקשרים כדי להתייעץ בצורה פרטית. אני חושבת שכל אדם עובר משהו, כל אדם הוא מיוחד, ולכל אחד יש מקום בעולם. אני שמחה שאני מצליחה לתת מענה לאחרים ממה שחוויתי ומזכירה תמיד לאחרים: לא צריך להיות אובדניים כדי להבין שאנחנו במקום טיפולי ולבקש עזרה".

איך את מגדירה את מצבך היום?

"אני חשה את אותו ניתוק, זה לא עוזב אותי. זה תלוי בשעות. בלילה או כשאני לבד עם הילדים הרבה יותר קשה. כולנו לפעמים עובדים על אוטומט כדי שדברים יתנהלו כמו שצריך, ואצלי זה חזק. אני על כדורים ומאוד רוצה לרדת במינון. יש משהו שלוחש לי, מין חשש שזה יחזור בגדול. הרבה משווים את זה לסרטן, כי זה נגע פעם אחת, לכי תדעי מתי זה יחזור. אני מקווה שלא יחזור, אבל אם זה יהיה, אני מוכנה ויש לי כוחות, אני מקווה".

מרים: "אני חושבת שיכולים להרגיש שיש משהו, אבל לרוב כשסיפרתי לאנשים הם היו מופתעים. אני חושבת בכל זאת שאפשר להרגיש שיש בי סגירות יותר משיש באחרים"

"היצירה נותנת לי טעם בחיים"

מרים (33) נושאת על שכמה התמודדות של שמונה עשרה שנים. "זה התחיל כשהייתי בת 15, בתיכון", היא פותחת. "בסביבות חנוכה הייתה החלפת חדרים בפנימייה, והרגשתי לא נוח במקום שלי. לא יודעת להסביר מה בדיוק היה. לפתע פשוט התרחקתי מכולן והסתגרתי, הפסקתי להגיע לשיעורים. הייתי לפני כן בכיתה תלמידה טובה, והפסקתי להכין שיעורי בית, הידרדרתי, התרחקתי מכולם.

"הייתי מסתגרת בבית המדרש ולומדת, וכך נכנסתי לדיכאון שהתחיל להתפתח. זה הגיע למצב שאני בקושי ישנה. עברתי טלטלה והתחלתי לחשוב מחשבות מוזרות עד שהמשפחה שלי וגם הצוות באולפנה הבינו שצריך טיפול פסיכיאטרי, ומאז אני מטופלת כבר שמונה עשרה שנים".

מרים מסבירה שהאבחנה שלה היא סיכיזואפקטיב, שדומה למאניה דיפרסיה ויש לה אלמנטים של סכיזופרניה.

מה בעצם את חווה?

"אצל כל אחד זה שונה, אבל בעיקרון יש לי חרדה חברתית. קשה לי לקשור קשרים מחוץ למשפחה שלי, יש לי פחד לעבוד או ללמוד. למדתי שנתיים אומנות ועיצוב מדיה, אבל לא סיימתי את הלימודים בגלל הקושי הנפשי".

מרים משתפת: "אני מבלה הרבה במיטה, אין לי מוטיבציה כל כך לעשות דברים, גם דברים פשוטים כמו מטלות של הבית ובעיקר דברים גדולים יותר, כמו לעבוד. תחושה של חוסר הנעה. גם שמנתי מאז שזה התחיל".

זה קבוע או בא והולך?

"בדרך כלל זה פחות או יותר באותו מקום, אבל יש גלים. לפני שנתיים היה זמן ארוך של כמה חודשים שהייתי אחרת, הייתי יותר שמחה ופתוחה ואפילו יצרתי קשרים עם אנשים, מה שאני לא מצליחה לעשות בדרך כלל. היו אנשים זרים ברחוב שהתחלתי לדבר איתם, וברגיל אני לא מסוגלת לשאול אפילו מה השעה. ויש פעמים שאני יותר בדיכאון, יותר מסתגרת ובמיטה. החלק של הדיכאון אצלי פחות חזק, אני לא כל הזמן ברגשות של עצב ודיכאון.

"יש לי גם תרופות. אני נפגשת עם פסיכיאטר פעם בשלושה חודשים וגם מטופלת רגשית אצל פסיכולוגית או תרפיסטית".

מה את בעצם עושה ביומיום?

"אני גרה עם ההורים", היא אומרת. "עכשיו אני לא עובדת. אני עוזרת קצת בבית, לפעמים מציירת כשיש חשק. אני כותבת שירה ומלחינה, ובשנה האחרונה חזרתי לעבוד על אלבום הבכורה שלי, ואני לקראת סיום".

זה עוזר להתמודדות?

"לא, אבל זה נותן עניין", היא אומרת בגילוי לב. "בזמנים שאני ממש בדיכאון אין לי חשק ליצור. בכל מקרה זה לא מוציא אותי מהמצבים הנפשיים, זה נותן יותר טעם בחיים".

אנשים סביבך יכולים להרגיש כלפי חוץ שיש משהו מורכב בפנים?

"אני חושבת שיכולים להרגיש שיש משהו, אבל לרוב כשסיפרתי לאנשים הם היו מופתעים. אני חושבת בכל זאת שאפשר להרגיש שיש בי סגירות יותר משיש באחרים. היום כבר כולם סביבי יודעים, הסביבה יודעת. בפייסבוק אני כותבת על דברים מאוד אישיים. סיפרתי שם על ההתמודדות שלי.

:הרבה שנים אני בפייסבוק, קיבלתי השראה מאחרים, וזה הקל עליי. זה דרש רגע של אומץ, ואז היה קל. לא אהבתי את זה שהייתי צריכה להסתיר, אימא שלי מנסה קצת להסתיר את זה. נגיד אני צריכה לקחת כדור, היא יכולה להסתיר את זה ולהזכיר בשקט, שאף אחד לא ישמע".

היית רוצה להקים משפחה?

"כן. זה הרצון הכי גדול שלי, להיות בזוגיות. אבל יש בי משהו שנמנע מזה. אני לא יכולה ליצור קשרים ולהעמיק אותם. אני חולמת על זה, אבל לא מסוגלת לבצע".

 

להקצות משאבים ותשומת לב

משה, תושב יישוב בבנימין, אב לילדים וסב לנכדים, סובל מתופעה המכונה פוסט-טראומה קרבית מורכבת. "זהו אבחון שלראשונה הביאה לעולם פרופ' ג'ודית הרמן, בת לניצולי שואה, פסיכיאטרית מארצות הברית. היא כתבה על זה בספר שלה, שיצא לעולם בשנת 1992 ותורגם בהמשך לעברית".

מה אתה חווה?

"זה נקרא עוררות יתר. זה ממש פגיעה במערכת העצבים הסימפתטית. סוג של דריכות לקראת סכנה, שיבושים במערכות חשיבה, חושים ורגש שיוצרים קשיים בוויסות הרגשי וביחסים – איבוד תפיסה קוהרנטית של עצמי ושל החיים – קריאת תיגר על האמונות הבסיסיות שלי על עצמי ועל העולם.

"יש לזה קצוות יותר רציניים – עיסוק כרוני בהתאבדות, התפרצויות זעם מול הדחקת כעס, מיניות כפייתית או דיכויה, שימוש כפייתי באלכוהול וחוסר יכולת לזהות מצבים מסוכנים ולהימנע מהם. זה אומר שבעצם יש כאן השפעה גם על האדם עצמו, גם על המשפחה שלו וגם על הקהילה שלו".

איך זה התחיל?

"אצלי זה התחיל מאובדן הדרגתי הולך ומסלים של אנשים יקרים לי. זה התחיל מעפרה פליקס, שהכרתיה טוב כשהיא נרצחה, אחר כך חיים מזרחי, שהיה חבר יקר קרוב וחברותא ונרצח באכזריות על ידי מחבלים. בהמשך היה רצח קשה של בני משפחה מהיישוב שבו אני גר, שחווינו אותו קשה בקהילה, וניסיון לינץ' נגדי ב-1998, שבו נלחמתי בהמון זועם בדרכי הביתה, ובאמצעות אקדח פגעתי באחד המחבלים וחילצתי לאחור.

"פגשתי את המציאות אחרת, ומה שהתאים עד ההתפרצות לא מתאים מאז. החיים השתנו לגמרי, הייתי צריך לבנות מחדש את מערכות היחסים שלי ואת האישיות שלי. השתתפתי בניסויים בתחום, כמו CBT, שזה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ידוע שקיבלתי במרכז חוסן, אבל רוב הטיפולים לא מסייעים. מה שבעיקר עוזר זה כל מה שנותן העצמה ומשמעות לחיים. ככל שהתקווה מתחזקת והאדם מקבל תמיכה מהקהילה ומהזוגיות וחווה טיפול יעיל, ככה הסיכוי שלו לצאת כאדם מנצח גבוהים יותר.

"אני בתהליך של התקדמות. צריך לחקור את הנושא הזה של השפעה של טרור מתמשך על קהילות. המערך הציבורי לא מכיר לעומק את התופעה, ולכן הטיפול לוקה בחסר. יש אבחון שגוי של האדם, וזה עלול להגביר את הסבל שלו ושל המשפחה שלו. ככל שמטפלים בתופעות הללו קרוב להתרחשות שלהן, ככה היעילות של השיקום והריפוי גדולה. יש לי הכרת הטוב לקהילה שלי, שמצאתי בה אנשים טובים ואנשי מקצוע טובים, אבל זה עדיין רחוק ממה שצריך להיות: צריך להקצות לזה משאבים ותשומת לב גדולה".

מרים: "אימא שלי מנסה קצת להסתיר את זה. נגיד אני צריכה לקחת כדור, היא יכולה להסתיר את זה ולהזכיר בשקט, שאף אחד לא ישמע"

להתמודד עם הנפש

כאמור, ביום ראשון הקרוב ייערך כינוס גדול בנושא ביוזמת חדשות כיפה. בכינוס ישתתפו בין השאר הרב שמואל אליהו, ח"כ מיכל וולדיגר והשרים איתמר בן גביר ועידית סילמן, וכן מנכ"ל מפעל הפיס ומנהלת קואליציית הארגונים הדתיים לקידום בריאת הנפש ורד מזומן-אביעד.

עדי מאמו שוורץ, מבעלי אתר כיפה, מסבירה: "החלטנו בכיפה להרים את הכפפה ולדבר באומץ על הנושאים שבמגזר הדתי פעמים רבות בוחרים להדחיק ולא להתמודד עימם. התמודדות הנפש מושתקת פעמים רבות בגלל הבושה החברתית. אני מקווה שהכינוס הקרוב יהיה קו פרשת מים במגזר הדתי בכל הנוגע להתמודדות נפש. הגיע הזמן שיהיה לנו אומץ לדבר על זה. דיכאון קליני לא שונה במובן הזה מסרטן, ומשפחה שמתמודדת עם סיפור מורכב כזה צריכה לקבל עזרה מהקהילה לא פחות ממשפחה שמתמודדת לא עלינו עם סרטן".

משה: "מה שבעיקר עוזר זה כל מה שנותן העצמה ומשמעות לחיים. ככל שהתקווה מתחזקת והאדם מקבל תמיכה מהקהילה ומהזוגיות וחווה טיפול יעיל, ככה הסיכוי שלו לצאת כאדם מנצח גבוהים יותר"

מאיפה באו הרעיון והיוזמה לעסוק בזה?

"רצינו לעסוק בנושא מורכב מעט יותר מהנושאים הרגילים שבדרך כלל מדברים עליהם במגזר שלנו. בעבר היינו הראשונים לדבר על נושאים כמו טיפולי פוריות, רווקות מאוחרת, התמודדויות של זוגות גרושים, הרבנות הראשית ועוד לא מעט נושאים שהיה צריך אומץ לדבר עליהם".

האם מתוכננת המשכיות בעיסוק בנושא באתר?

"כמובן. בסופו של דבר כדי לעסוק בנושא מסוים בכינוס צריך שהוא יהיה חשוב לנו באמת. מדובר בנושא שאנחנו חורתים על דגלנו כבר זמן רב, ואנחנו מקווים שיהיו לו השלכות חיוביות מאוד על המגזר. נמשיך לפעול למען העלאת המודעות למתמודדי הנפש המגזר הדתי. זו חובתנו".