לזהות תהליכים

הרב ארלה הראל, ראש ישיבת מוריה, גבעת הקטורת

השבוע לצערנו שוב צמנו בצום העשירי, ביום העשירי בחודש העשירי, הוא חודש טבת. הרמב"ם מנמק את קביעת התענית כך: "בו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלם והביאה במצור ובמצוק" (הלכות תעניות ה, ב).

אם נדייק נראה שב'חיי אדם' נוספו כמה מילים על לשון הרמב"ם: "שבו סמך נבוכדנצר על ירושלם והביאה במצור, ומאז נמשך החורבן" (כלל קלג סעיף ג). לימדנו החיי אדם שלא עצם הטלת המצור היא המחייבת קביעת יום תענית, ורק מפני שהמצור של נבוכדנצר הסתיים בחורבן ראו חכמים לקבוע ביום זה תענית. ממילא נמצאנו למדים שמהותו של יום זה איננה נעוצה בו כשלעצמו אלא בתוצאתו. יום צום העשירי אמור לעורר בנו רגשות של התבוננות בתהליכים, של הבנה מה יוצא מתחילת הקריסה, לראות לאן הרוחות נושבות.

זו מיומנות למידה חשובה ביותר, אבל אנחנו, עם ישראל, סובלים מקשיי למידה. אלפיים שנות גלות לא לימדו אותנו את הלקח שאין לנו מה לעשות שם, ועלינו לעלות לארץ ישראל אם רק נוכל. שעבוד ועוד שעבוד, פוגרום ועוד פוגרום, ואנחנו? כלום, המשכנו לשבת על רבצנו, מי על סיר הבשר המפנק, ומי על גחלים עוממות של צרות חוזרות ונשנות שלא הצליחו לנער את אהבת הגלות מרבצה.

הנה, רק עשרים שנה לפני השואה הנוראה שציינו השבוע ביום הקדיש הכללי התרחשו באוקראינה (המוכרת לנו כל כך היום בחדשות), פרעות פֶּטְליוּרָה ימ"ש. סימון פטליורה היה נשיא אוקראינה, אנטישמי מובהק מן הגרועים שבהם, אשר הנהיג גל של פוגרומים בשנים תרע"ז–תר"ף, שנטבחו בהם באכזריות שאין כדוגמתה לפחות חמישים אלף יהודים (אך ההערכות הסבירות יותר מדברות על כמאתיים אלף יהודים), נוסף על רבבות שאיבדו את כל אשר להם ונותרו נכים לכל חייהם.

הפרעות הללו היו חלק ממלחמת האזרחים שהשתוללה אז בסביבה, וכמובן, הקורבנות הראשיים שלה היו, איך לא, היהודים. ערי אוקראינה נשטפו בנהרות דם, נשים נאנסו וילדים רוטשו, קהילות שלמות נחרבו.

רגע אחרי תום הפרעות הללו שב הכול על מקומו. כל אחד חזר לעיירתו המדממת, התיישב מחדש בין חורבות בתיו וניסה לבנות את חייו מחדש. במקום להבין סוף סוף שאין לנו מקום בגלות, נדבקנו למקום ולא ניסינו אפילו לזוז. גם בתקופות שבהן העלייה לארץ הייתה אפשרית (אם כי קשה, כמובן), לא טרח איש לחשוב אפילו צעד אחד קדימה, לראות בקטסטרופה הזאת איתות א-לוהי, לזהות תהליכים, לצפות לקראת מה אנחנו הולכים ולראות את הנולד.

כל זה קרה גם אי-אז בימים עת הוטל המצור על ירושלים. במקום להתעורר מתרדמת ריקבון האומה שטרם החורבן המשיכה ירושלים להתנהל באותה דרך, ואם כבר מישהו צעק געוואלד, כמו הנביא ירמיהו, זרקו אותו לבור, כמתואר בקינתו: "צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי" (איכה ג, נג).

רגע אחרי תום הפרעות הללו שב הכול על מקומו. כל אחד חזר לעיירתו המדממת, התיישב מחדש בין חורבות בתיו וניסה לבנות את חייו מחדש. במקום להבין סוף סוף שאין לנו מקום בגלות, נדבקנו למקום ולא ניסינו אפילו לזוז גם בתקופות שבהן העלייה לארץ הייתה אפשרית

כך קרה לפני כמאה שנה, אחרי אותה סופת פרעות נוראה שהייתה שיא של חמישים שנות זוועת שפך דם על פני כל אירופה, כאשר שב העם לתרדמתו, ולא נותרה ביד ההשגחה העליונה כל ברירה כי אם לשלח בהם את חמת זעם חרון אף ה' כדי לנתקם מעל מוסרות חשקת הגלות ואהבת טומאת ארץ העמים. כפי שלימדנו הגה"ק ר' יששכר שלמה טייכטל זצ"ל הי"ד בספרו המופלא 'אם הבנים שמחה', על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עינינו, כי עיוורים היינו, כמגששים באפלה, ורק כאשר בערה האש וכילתה עד תומה את הגלות ננערנו מרבצנו.

עשרה בטבת, שציינו השבוע, הוא יום ההתעוררות הלאומי שלנו, היום שבו ההשגחה הא-לוהית שבה ומציבה לפינו בכל שנה מחדש את הקריאה: ראו לאן הדברים הולכים ועצרו אותם בעודם באיבם!

גם בתחום ההתיישבות: שנים נגסו בנו אויבינו, ביס פה וביס שם, ואנחנו לא התעוררנו. רק כשנחשפנו לתוכנית פיאד ולשאר תוכניות הכיבוש התעוררנו. כעת אנחנו מבינים כמה חשוב לגדוע את התהליך הזה, כעת או לעולם לא. כשפנו אליי לפני כשנתיים בקריאה להקים את ישיבת מוריה בגבעת הקטורת שבין שילה לעלי, לא הבנתי בעצמי כמה זה חשוב. עוד גבעה, פחות גבעה, מה זה משנה? עד שנוכחתי לדעת שכך הם מנצחים אותנו, בכובשם יעד אחרי יעד, ולכן קמנו ונתעודד. הבה נקום כולנו, נקום ונחיה!

הדברים הללו יפים תמיד, אך השבוע, עת מלאו שבעת ימי האבל על פטירת מורי ורבי הרב חיים דרוקמן זצ"ל הכ"מ, יפים הם שבעתיים. הרב זצ"ל עורר רבות על עניין זה. ראה זה פלא, היה אומר הרב: בעבר שלוש גלויות של אימפריות רשע קמו עלינו לכלותנו: גלות בבל, גלות פרס ומדי וגלות יוון. הבבלים הגלנו אותנו מארצנו; הפרסים והמן בראשם רצו להורגנו; ואילו היוונים ביקשו להשכיחנו תורתנו. ממלכות אלו כלו ועברו מן העולם, ועם ישראל חי וקיים.

והנה במאה השנים האחרונות שוב קמו על עם ישראל שלוש מלכויות רשע צוררות: גרמניה הנאצית, רוסיה הקומוניסטית ובריטניה המנדטורית, יימח שמן. כל אחת מהן לחמה בעיקר בצלע אחת מן המשולש הנ"ל: הנאצים ימ"ש נלחמו בעיקר בעם ישראל; הקומוניסטים ימ"ש נלחמו בעיקר בתורת ישראל; הבריטים ימ"ש נלחמו בעיקר בארץ ישראל. גם שלוש אימפריות רשע אלו עברו וכלו מן העולם.

אבל, וכאן מגיעה החוכמה של ההתבוננות הפנימית הצופה פני עתיד ורואה את הדברים העדינים לעומקם, כעת יש לנו אויבת אחת מרכזית המאגדת את שלוש החזיתות, הרי היא התרבות האמריקאית. לא בכוח ולא בחיל, לא בחרבות ורובים, לא במחנות ריכוז, גולאגים והגליות לקפריסין, אלא בדרכי נועם, בשקט בשקט, התרבות האמריקאית מכלה אותנו בכל הצלעות. היא שגורמת להתבוללות ולכילוי של עם ישראל, היא ששוטפת את מוחם של צעירנו בתרבות לא לנו, חלופה לתורת ישראל ח"ו, והיא שבצורה מתוחכמת מונעת מאיתנו ליישב את כל מרחבי ארץ ישראל.

וכאן נדרש המבט העמוק, המזהה תהליכים בהיווצרותם ואינו מאפשר לעצמו להישאר בכאן ובעכשיו. מבט כזה אפיין מאוד את רבנו הרב דרוקמן זצ"ל, שהיה 'רץ למרחקים ארוכים' ולימדנו לראות נכוחה את המציאות כמות שהיא: לראות את הטוב באשר הוא טוב, אבל לזהות את הזרמים התת-קרקעיים הסמויים המסוכנים המאיימים להטביע אותנו ביום מן הימים. ננצור את חוכמתו הזאת ונתבונן תמיד קדימה אל האופק גם אם הוא נראה מטושטש (וראו עוד בספרו, 'לזמן הזה', חודש טבת, עמ' 158). יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים את ה'.