מפעל הנקניקיות

"פוליטיקה ונקניקיות הם שני דברים שלא מומלץ לדעת איך מכינים". על פי האמרה המפורסמת הזאת המיוחסת לביסמרק, הקנצלר של פרוסיה, מתברר שכדאי שנכניס עוד תחום שעדיף, לכאורה, לא לדעת איך מכינים אותו  – משפט וצדק.

לפני 13 שנה נאם הח"כ הצעיר יריב לוין בכנסת נאום מפתיע ובו פירט את תחלואי מערכת המשפט וכיצד היא מנכסת לעצמה עוד ועוד תחומים לא לה. לוין דיבר בעיקר על הפגיעה במדינת ישראל כמדינה יהודית. כשירד מהבמה שאלוהו עיתונאים: "מדוע דיברת דווקא על מערכת המשפט? את מי זה מעניין?" היום נראה שכל אדם בוגר וישר מבין שזהו הנושא הבוער ביותר לטיפול. התקדמנו.

בשנים האחרונות נחשף הציבור עוד ועוד למחדלי מערכת המשפט, לשיטות פעולתה ולאופן המאוד לא ראוי שבו עוסקים ב'צדק'. לא פעם נוהגים להזכיר שבית המשפט דומה יותר לקזינו, שבו אין לך שום מושג איך תצא ממנו. הרי בעולם פוסט־מודרני מושג 'האמת' הוא לא בדיוק המושג הכי מלוטש, אלא אם כן אתה נתפס כחלש, מדוכא וקורבן.

כדאי לזהות תהליכים, אבל ברצינות

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה של הספר המכונן 'שיבת ציון נס לעמים' בשם חדש – 'הסוד הישראלי'. את הספר כתב הרב ד"ר אברהם לבני שהיה נוצרי אדוק, סטודנט שלמד פילוסופיה ותיאולוגיה בסורבון. מלחמת העולם השנייה והשואה הביאוהו לחקור את שורשי משבר התרבות המערבית עד שמסעו הרוחני הביאו בסופו של דבר אל עם ישראל, ארצו ותורתו.

ייחודיותו של הספר היא בסקירה המקיפה של אלפי שנות היסטוריה, דרך הוגים רבים, גויים ויהודים, והצבעה על עלילתו המופלאה של עם ישראל כבעל חזון בממדים כלל־אנושיים וקוסמיים. ככה מזהים תהליכים ברצינות.

בתחילתו של הספר עוסק המחבר בצורך לזהות את מאפייני העידן שאנו חיים בו ולהתאים את מושגי האמונה לתקופה. כך בין היתר הוא מסביר את הקושי של איוב להבין את צרותיו משום ש"ישרותו מונעת ממנו לראות עד כמה אמונתו קטנה ומצומצמת".

״בעייתו של איוב הייתה לפי זה שאמונתו לא הגיעה לממדי ההווה, היא נשארה תפוסה בתבניות שעבר זמנן, בלי שיוכל לשים לב לכך שהעולם השתנה. איוב עמד בשלב המעבר בין שתי תקופות היסטוריות, ועל כן הוא צדיק לפי ההגדרות של המחזור הקודם, אך אינו מותאם להגדרות של המחזור המתחיל עתה״.

 

״בעייתו של איוב הייתה לפי זה שאמונתו לא הגיעה לממדי ההווה, היא נשארה תפוסה בתבניות שעבר זמנן, בלי שיוכל לשים לב לכך שהעולם השתנה. איוב עמד בשלב המעבר בין שתי תקופות היסטוריות, ועל כן הוא צדיק לפי ההגדרות של המחזור הקודם, אך אינו מותאם להגדרות של המחזור המתחיל עתה״.

כך, לפני שנרד לפרטים ואולי נלך לאיבוד, כדאי שנעסוק ביער ורק אחר כך בעצים. ללא הבנת התמונה הכוללת יהיה קשה למצוא פשר בכל חלק מחלקי הפאזל.

אז איך הגענו למצב הזה?

את הנקודה הראשונה נדגים באמצעות הדו־שיח הדמיוני הבא:

כולם שמאלנים בבית המשפט, בתקשורת ובצבא? זה לא מוגזם לחשוב כך? תגידו, אתם בפרנויה מטורפת?

אז קודם נענה בפשטות. באופן כללי, התשובה היא כן! באליטות לחלוטין כן.

שאלה: ואיך זה יכול להיות? לא נשמע קצת מופרך?

תשובה: ממש לא. היות שכל 'מנגנוני עיצוב התודעה' בעולם המערבי ובמדינת ישראל קשורים לתפיסות עולם של שמאל, ככה זה נראה. פשוט מאוד. לא?

שאלה: 'מנגנוני עיצוב התודעה' – מה הכוונה?

תשובה: אדם, קהילה, עם, תרבות – כל אלו פועלים באופן שהם פועלים היות שתפיסת עולמם (הגם שאינם יודעים להרצות אותה באופן סדור) היא תפיסה כזו ולא אחרת.

עכשיו, בואו נראה כיצד נראית מערכת החינוך שלנו, התקשורת, מכוני המחקר, האקדמיה (שמייצרת את מערכת החינוך) עולם המשפט, התרבות, הצבא וכיוצא באלו, כלומר כל הגופים שעסוקים בעיצוב תודעה.

האם אלו גופים המדגישים לאום? מסורת? פטריוטיות? צדקת הדרך שזוהי ארצנו ונחלת אבותינו או של הערבים שגזלנו מהם את ארצם?

אחרי שהבנו זאת, הדרך פשוטה להבין הכול.

שאלה: אם זה פשוט כל כך להבנה, מדוע רבים לא מבינים זאת?

תשובה: משום שהאדם רואה את הפעולה ולא את תפיסת העולם העומדת מאחוריה. היא עלומה, נסתרת ולא ברורה, אבל היא זאת שמחוללת את הכול.

ככה גם הגוף עובד: הראש נותן פקודות והידיים פועלות. את הראש לא רואים, אף שהוא הקובע, רואים רק את הידיים, ומכאן הטעות מתחילה.

שאלה: זה די מדכא. מה עושים?

תשובה: יש דרך קצרה שהיא ארוכה, ויש דרך ארוכה שהיא קצרה, ועליה אנחנו ממליצים:

מייצרים אלטרנטיבות תרבותיות אותנטיות, אין ברירה.

מנחילים תודעה להמון הרחב שחש בטבעו הבריא שזו ארצנו, והמדינה שלנו אחלה, שצה"ל צריך לנצח, שמשפחה היא אבא ואימא ועוד.

כותבים, יוצרים, חוקרים, מלמדים ומייצרים רעיונות שייתנו גושפנקא מקצועית הגותית לתחושה הטבעית והבריאה של המון העם היקר שלנו.

אומנם גם ביתו, קהילתו ומשפחתו של אדם מעצבים תודעה, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שמכל עבר אנו מוקפים במסרים ההפוכים מתחושותינו הבריאות.

הדבר הנוסף שיש לזכור הוא, שבמקומות שבהם מעוצבת מדיניות ולא רק תרבות כללית, שם יש רוב מוחלט לתפיסות עולם פרוגרסיביות.

שאלו את עצמכם כיצד ייראו, למשל, תוצאות הבחירות אם הן היו מבוצעות באקדמיה, במערכת המשפט ובתקשורת. בן גביר כנראה לא היה עובר את אחוז החסימה שם.

כך, לפני שנרד לפרטים ואולי נלך לאיבוד, כדאי שנעסוק ביער ורק אחר כך בעצים. ללא הבנת התמונה הכוללת יהיה קשה למצוא פשר בכל חלק מחלקי הפאזל

 

תיאום הדוק בלי צורך לדבר

נקודה שנייה שיש לזכור: כל המנגנונים הללו עובדים בתיאום הדוק. ואם זה נשמע לכם קונספירטיבי, הקשיבו לדבריו של פרופ' מני מאוטנר, איש שמאל ליברלי הטוען שמחנה השמאל פשוט העביר את ההכרעה בסוגיות לאומיות מהכרעת העם, שבה הוא מפסיד שוב ושוב, לבית המשפט העליון המשתף פעולה עם המעשה האנטי־דמוקרטי הזה. למעשה, יש ברית בין מחנה השמאל לבית המשפט העליון. ואז מאוטנר מטיל את הפצצה:

"אל תטעו בי, אני לא אומר שמישהו ישב בחדר סגור והחליט מה הוא עושה הלאה, הדברים שקרו כאן הם הרבה יותר עמוקים וחזקים מזה, הדברים הלא מפורשים, ההבנות הסמויות התרבותיות של אנשים בעלי זהות תרבותית ותפיסת עולם זהה הם הרבה יותר חזקות. על הדברים הכי חשובים אין צורך לדבר, כולם פועלים בסינכרוניזציה מוחלטת".

תקראו את הדברים שוב. הם מצריכים הפנמה. הם מושמעים מפיו של אדם שאינו איש ימין, הוא לא גדל במצודת זאב, ישיבת מרכז הרב או גוש אמונים.

מהי המסקנה הכואבת?

המסקנה המתבקשת מהדברים שעלו עד כאן היא שכל נבחר ציבור שירצה להביא לידי מימוש מדיניות לאומית, יהודית וציונית, ייחשב כאויב!

הממסד, מקום המדינה, שהיה מושתת ברובו המוחלט על אנשי מפא"י, חלם על מדינה אחרת מזו שיש לנו היום, למרות כל החסרונות והפגמים. מדינה בעלת ערכים אוניברסליים, רב־לאומיים וסוציאליסטיים. הממסד לא חלם על בית מקדש או על מסורת ותרבות יהודית כמרכיב בזהות שלנו; הוא ראה אותם רק כפולקלור נחמד. הוא רוצה פרוגרס על אקסטרים, לא זהות יהודית. מבחינתו זוהי גזענות.

הדברים בולטים במיוחד לאחר הבחירות האחרונות. העם הצביע בעד זהות יהודית אך מייד הותקף מכיוון האליטות בפראות, בשחצנות ובאגרסיביות. מכיוון מי שתופס את עצמו כבעל הבית במדינה ומאיים בחוסר אחריות לאומית שמא תמומש מדיניות כזאת.

גם אם נדבר באופן מנומס ורהוט, אך נבטא את רצוננו בעיצוב פניה של המדינה כיהודית וציונית, תיגדע ידינו, כלשונו של השופט בדימוס מישאל חשין באשר לשינויים שרצה לחולל השר דניאל פרידמן בבית המשפט.

חובה עלינו להפנים: הפרוגרס לא מעוניין בשיח ופשרה, הוא רוצה הכרעה.

כאויב, אומנם, לא יוציאו אותך לכיתת יורים, אך למערכת יש דרכים רבות "לטפל בך". היא כבר הוכיחה זאת אינספור פעמים.

אינני מדבר רק על נבחרי ציבור חרדים, דתיים או נערי גבעות לעומתיים. גם אם תהיה ליברל גדול כמו נתניהו למשל, אך תפעל כמוהו ותהיה 'אבן הראשה' של קואליציית 'ישראל השנייה' המבטאת ערכים לאומיים וציוניים, תירדף. "נתניהו סיכן את הדמוקרטיה, ניצלנו בחסדי שמיים", הרי כך צוטט מנדלבליט.

כל המנגנונים הללו עובדים בתיאום הדוק. ואם זה נשמע לכם קונספירטיבי, הקשיבו לדבריו של פרופ' מני מאוטנר, איש שמאל ליברלי הטוען שמחנה השמאל פשוט העביר את ההכרעה בסוגיות לאומיות מהכרעת העם, שבה הוא מפסיד שוב ושוב, לבית המשפט העליון המשתף פעולה עם המעשה האנטי־דמוקרטי הזה

עם אויב מתנהגים כאויב

בואו נמשיך באומץ עוד צעד קדימה עם מה שנאמר עד כה. אם ההבנות הסמויות הללו באליטה עוצמתיות וחזקות כל כך כדבריו של מאוטנר, המשמעות היא ש'האויב' המסומן ראוי ליחס השמור אך ורק לאויבים.

לדוגמה: לאויב לא מתייחסים בכפפות של משי, מאפשרים לחוקריו מרחב פעולה גדול וגמיש; התעללות בעדים להרשעתו תיחשב כראויה ואף הכרחית, ואפילו הבאתן של קשישות, אימהות של נחקרים כמנוף לחץ לחדרי חקירות כדי לעצור "פצצות מתקתקות" כנתניהו, זה בסדר.

איום בפירוק משפחות, התעללות פיסית, לחץ פסיכולוגי לא מתון – הכול ייתפס כסביר כאשר פועלים לנטרל 'אויב'.

אל תיתנו לאף אחד להנדס לכם את התודעה בנושא הזה, התרשמו באופן עצמאי. זהו נושא קריטי בחיינו, בעל השלכות מרחיקות לכת, שלא ניתן להזניחו. המציאות הציבורית והמשפטית במדינת ישראל לא יכולה להימשך כך.

ואם הדברים שנאמרו פה נשמעים לכם הגיוניים, אל תעצרו פה. שדה הקרב התרבותי תובע מאיתנו עצבים של ברזל, יושרה אינטלקטואלית, אנשים קשוחים ואומץ לשדרג את תפיסותינו. זה לא קל, אבל אין לנו ברירה.

ולסיום: כצעד מתבקש, מן הראוי שכל מי ששייך למחנה הנתפס כאויב, יבחן באומץ כל מיני סוגיות ודמויות מן העבר שהואשמו או שהוקעו בתקשורת או בבית המשפט. ייתכן שבאמת פשעו, וייתכן גם שהם סתם לא היו שייכים למחנה הנכון. אני יכול לחשוב על כמה כאלה…