פרט וכלל, וכלל ופרט
אפרים מאיר, תלמידו ויועצו של הרב דרוקמן בזמן כהונתו בכנסת
הביא לדפוס: איתמר סג"ל
את הרב דרוקמן פגשתי לראשונה כשהייתי ילד בבית כנסת בירושלים, והוא היה אדמוני עם יפה עיניים, אומר סליחות בכוונה כמו ששמענו ממנו אחר כך בישיבה. כשגדלתי הציעו לי ללכת לישיבת אור עציון. נפגשתי עם הרב בבית חמותו, וכך הגעתי כשנה לפני מלחמת ששת הימים לישיבה של הרב דרוקמן. חוויית מלחמת ששת הימים הייתה חוויה מכוננת בקשר בינינו ובין הרב: השיחות והטיולים איתו בחולצת בני עקיבא זכורים לי היטב וטבעו בי את חותמם.
אני מעדיף להגיד שהרב היה חבר כנסת, כי המילה פוליטיקאי מוזילה את ערכו. ידוע שהרב בכה כאשר הרב צבי יהודה שלח אותו לכנסת, אבל קיבל עליו את המשימה כמו עוד הרבה משימות שמילא בחייו למען העם הזה. הרב ראה בעבודת הכלל דבר עצום: מדינת ישראל בשבילו הייתה ההצלה והנקמה המתוקה מהשואה הנוראה באירופה.
כחבר כנסת הוא עבד את עבודת הכלל והשקיע מאוד גם בסיוע לפרט. בחלק הכלל הוא ראה את הזכות להיות חלק מהתהליך של כנסת ישראל, והיה חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת החינוך. כמו בהרבה מקומות, גם בוועדת החוץ והביטחון היה נוהל: מדליפים כל הזמן. אבל שום דבר אצל הרב לא התיישר עם נורמה לא נכונה, והייתי צריך להוציא לציבור הודעות רק חומרים שהיו מותרים בפרסום. זו הייתה התרבות של הרב: הייתה לו אחריות לכל מילה שיצאה מפיו, והוא לא רצה ולא הסכים לזייף ולמעול באמון. הוא עסק בדברים מאוד מאוד חסויים שעד היום אי אפשר לדבר עליהם.
אני מעדיף להגיד שהרב היה חבר כנסת, כי המילה פוליטיקאי מוזילה את ערכו. ידוע שהרב בכה כאשר הרב צבי יהודה שלח אותו לכנסת, אבל קיבל עליו את המשימה כמו עוד הרבה משימות שמילא בחייו למען העם הזה. הרב ראה בעבודת הכלל דבר עצום: מדינת ישראל בשבילו הייתה ההצלה והנקמה המתוקה מהשואה הנוראה באירופה
גם כחבר כנסת התגלתה אישיותו הגדולה: כשהייתי מנסח הודעות לתקשורת הוא היה מתקן אותן. הוא התייחס בכובד ראש לכל מילה, וכך היה עד יום מותו. זה היה חלק מהותי מנשמתו הגדולה. עד יומו האחרון מה שהחזיק אותו בחיים הוא היותו פעיל. הוא נשאר ראש הישיבה עד יומו האחרון, אחראי לכול, לא מתוך גאווה אלא מתוך אמונה פשוטה ורצון למצות את כל הכוחות שנתן לו ריבונו של עולם.
הרב דרוקמן לא אהב תרגילים עיתונאיים. היינו מנסחים הודעות מאוחר בלילה, לאחר שהוא סיים להעביר שיעורים. הוא היה חייב להוציא את הנוסח שהכי משקף את מה שאנחנו רוצים למסור לציבור, את השקפת העולם של הציבור שהוא מייצג. אבל גם לא כל דבר הוא הסכים לפרסם: אף שהרב הגיע להרבה הישגים, הוא תמיד חשב תהה מה יועיל הפרסום. כל דבר שביקשתי לפרסם היה נתקל אוטומטית בשאלה "בשביל מה?"
מעבר לטיפול בכלל היה הטיפול בפרט – אנשים פנו לרב בענייני מעצרים אישיים ומצוקות רבות. אם מישהו מתקשר, הרב היה חייב לדעת מי זה ומה אפשר לעשות בשבילו, אין דבר כזה שאדם מטלפן ולא זוכה ליחס. למדתי להתבטל בפניו בזכות הדרך ההשקפתית שלו ובזכות העוצמות והתעצומות שלו.
פעלנו למען אנשים שישבו במעצר ובכלא, כולל אנשי המחתרת היהודית. אבל זה לא הסתיים בדאגה מרחוק, הוא דרש שנתקשר, שנבדוק, שנעשה מה שאפשר. הוא היה מבקר אסירים בבתי הכלא, אנשים שנפלו נמוך מאוד. הוא הקפיד להיכנס לבתי הסוהר כדי לעודד אותם, ואלו היו ביקורים קבועים. זכורני אחד מאסירי המחתרת היהודית שבאנו לבקרו, והרב דרוקמן חגג לבתו בת השנתיים יום הולדת במגרש הרוסים.
כך הוא ראה גם את הפרט וגם את דברים הגדולים הכלליים. פעלנו יחד כדי שאחרים יקבלו פרסי ישראל, שהרי יש בה הרבה מאוד שתדלנות. וכשהוא קיבל את הפרס, אני יכול להגיד שבשבילו זה היה הישג. לא בשביל הפרס, הכסף או הכבוד, אלא סוג של הודעה: מדינת ישראל היא שניצחה.
אהבתי את הרב אהבת נפש. יהי זכרו ברוך.
