הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של רשת מוסדות בני עקיבא ולשעבר מזכ"ל תנועת בני עקיבא
הרב צבי יהודה המליץ למנות את מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל לשר החינוך של מדינת ישראל, ולא בכדי. כשנשאל הרב דרוקמן נוכח פועלו הציבורי המגוון במה היה רוצה להיזכר, השיב במילה אחת: מחנך. אך מה הייתה גישתו החינוכית? קטונתי מלנתחה, אך קווים חלקיים למשנתו אפשר להעלות כדי ללמוד ממנה לדרכנו.
הקשבה: הרב היה מקשיב. באמת. הוא היה מקשיב לנער או למחנך ומנסה להבין אותו ואת עולמו. הוא לא פעל מתחושות בטן אלא ניסה להבין באופן עמוק את פועלו של הצעיר שעליו מדברים, ורק אז ניסה להציע כיצד לסייע לו. ואנו? עד כמה אנו באמת מנסים להקשיב ולהבין?
קמעה קמעה: הרב היה בעל פרספקטיבה רחבה. לא רק בגלל גילו אלא בגלל השקפתו. הוא ביקש שנזכור היכן היינו לפני שנים, להיכן הגענו ולאן אנו עוד עתידים להגיע. כך ביחס למדינה, כך ביחס לציבור הציוני-דתי וכך ביחס לכל נער או נערה. לתפיסתו אין משיגים תוצאות חינוכית בבת אחת, ויש לעמול מתוך התמדה ואמונה, וסוף תורת החיים להתגלות. ואנו? האם אנו מחפשים פתרונות מיידיים או מוכנים לצאת לדרך ארוכה?
"לכל אדם יִשְנֶה": הרב היה חד-משמעי: לא נכון לבנות מוסדות אליטיסטיים. הוא עודד ותמך בקליטה של מגוון סוגי תלמידים ממגוון רקעים, וראה בכך ברכה לכולם. הוא בוודאי ראה ברכה ועניין בהקמת מסלול תורני בתוך מוסד מגוון, כדי לתת מענה לחפצים בתוספת לימוד תורה והתגדלות בתורה. אך לא מתוך התבדלות אלא מתוך שותפות בפנימייה ובטיולים כדי שכולם ישפיעו טוב אלו על אלו.
הנני! פעמים רבות באתי לרב עם קבוצות של ר"מים או מחנכות לדיון חינוכי. לעיתים נשאל הרב כיצד יש לפעול עם תלמידים שהתנהגותם אינה נאותה ואימצו תרבות פסולה. הרב היה מתחיל להסביר על גדולתו של עם ישראל; על גודל דורנו שזכה לשוב לציון ועל תפקידנו להשתלב בתקומתו. בפעמים הראשונות הייתי ניגש לרב בסוף ושואל אותו, מתוך כבוד, מדוע לא השיב כיצד לפעול עם נוער מתרחק ובמקום זאת בחר לדבר תחילה על גדולתו של עם ישראל והצורך לפעול עימו.
הרב היה מחייך ומסביר בנחת שלדעתו הוא השיב ישירות על השאלה. זאת מתוך אמונה כי "מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך". להבנתו, ככל שהנער או הנערה יבינו את גדולתו של עם ישראל ואת גודל השעה והדור; ככל שהם ירגישו זכות ומחויבות לתרום לעם השב לארצו ולעצמיותו, כך ממילא תקטן הפזילה לעולמות רחוקים. לדבריו: "צריך להוסיף אור, להרבות בעין טובה, לחבר למשימות גדולות, וממילא תראה כיצד הם יוזמים ומקבלים אחריות למען מטרות נעלות". ואנחנו?
כולם גדולים! הרב היה מסוגל לשבת בנחת עם קומונרית בת 18 ולייעץ לה על בעיה עם כמה חניכים בסניף, ולאחר מכן לשבת עם הרמטכ"ל לדיון ברומו של עולם, לאחר מכן לשוחח עם קבוצת תלמידי כיתות ט', ולאחר מכן לשוחח עם שר בכיר בממשלה על סוגיה גדולה, ואחר כך לייעץ לשליח עלייה שמתקשר ממדינה רחוקה ותוהה כיצד לפעול עם יהודים מתבוללים, ובסוף לשבת עם שני תלמידים מכיתה י"א כדי לדון איתם על קשיים שיש להם בהדרכה. הוא לא חשב שהוא מתייחס גם לגדולים וגם לקטנים, כי בעיניו כולם גדולים וכולם חשובים. כל אחד פועל בתחומו, וכל אחד צריך לסייע לפי יכולתו.
כמו במשפחה: הרב הביע בבהירות את עמדתו התורנית והמוסרית במגוון סוגיות שעל סדר יומה של הציונות הדתית או של המדינה, אך תמיד מתוך כבוד לבעלי עמדות אחרות, שלדבריו "בוודאי חושבים שעמדתם נכונה ותועיל לאומה". הדימוי שלו היה עקבי: "מותר לחלוק, מותר לחשוב הפוך, אך כמו במשפחה – מתוך אהבה. הרי כולנו משפחה". בזה עוד יש לנו עבודה בשני חלקי המשפט: הן לחנך לעמדה שתיאמר ללא מורא, הן לחנך לאומרה מתוך הערכה וכבוד לבעלי דעות אחרות.
אור: כשמו השני, כך הרב היה מאיר לכולם. ולנו נותרו שיעורי בית: לאמץ לעצמנו משהו מהנהגותיו, להוסיף אפילו קצת אור באומר חיינו, כדי שיחדיו נמשיך להאיר ממאורות הרב.
