עמוד האש של היומיום
רחל שרמן, שבט אורות, קומונרית לשעבר במושב יכיני
אילו רק יכולתי להסביר מה אתה בשבילי. כמה גדול החלק שלך בחיי. "הלך לעולמו זקן רבני הציונות הדתית הרב חיים דרוקמן". בחדשות אומרים את זה ממקום כל כך רשמי ומרוחק. והנה אני פשוט מדברת?
הגענו לרגע הכי מואר בחג החנוכה. שמונה נרות דולקים, מאירים. ודווקא עכשיו חושך גדול. דממה. אין מילים, רק תחושות מרסקות. התחושה הזאת, של אובדן שלא יתמלא לעולם, מבהירה לי דווקא בחושך הזה כמה אור היית בחיים שלי. פעם כל זה היה לי מובן מאליו. ככל שגדלתי הבנתי מה יש לי בידיים ועד כמה זה מטורף שאלו הם הדברים שרגילים לי. ואולי בגלל זה "זקן רבני הציונות הדתית" היה כמו לא שייך אליי. כי אני מכירה יומיום
החוויות איתך אינן חרוטות בי כחוויה של פעם בחיים, כי הן פשוט לא היו פעם בחיים. לא היו דבר חד-פעמי ומרגש. היית לי חיים עצמם. זה היה כל כך פשוט ורגיל. עוד מילדות תמיד התרגשנו לעבור ליד הבית שלך, ובכל מוצ"ש ארגון, בתהלוכה, היינו מגיעים אליך כל החניכים, עומדים מסביבך צפוף צפוף. והיית מדבר אלינו, ילדים צרודי גרון בקפוצ'ונים של הסניף, על הנושא של החודש ועל בני עקיבא ועל כמה אור וטוב אנחנו מוסיפים בעולם. לא היית צריך רמקול ובמה. דממה. 250 חניכים עומדים ומקשיבים, שותים את המילים שלך.
ואז גם בהופעות – כמה התרגשנו לרקוד לך מהכניסה לאולם הספורט. ואיך זה שבשבט מעלות את הארוחה השבטית של שבת ארגון אכלנו אצלך בסלון. ככה פשוט, כי לא מצאנו בית אחר לאכול בו. איך פעם היה לי כל כך ברור ומובן שככה גדלתי, ככה קרוב. שבשבתות באים אליך הביתה להתפלל, ואני בטבעיות פותחת את דלת הבית, עוברת במסדרון בין כל החדרים עד שמגיעה ללשכה, ושם יושבת סמוך לרבנית ומתפללת קבלת שבת. וזה כל כך לגיטימי וברור לי. מייד אחרי התפילה הייתי הולכת עם אבא לומר לך שבת שלום, ובכל פעם כשהיית מסתכל עליי ובמבט מואר מחזיר לי "שבת שלום", הנשימה הייתה נעתקת.
וימים נוראים. התפילות בישיבה, שמעולם לא ויתרתי עליהן. אני זוכרת אותך מתפלל לאט לאט, בדבקות, ומדי פעם נשמע הקול שלך נשבר ובוכה. ותפילת יום העצמאות, שאיתך הייתה משהו אחר. לא סתם ברחתי מהאולפנה ארבע שנים ביום הזה. שאני לא אתפלל עם הרב דרוקמן ביום העצמאות?!
ובקייטנות איל"ן, שתמיד בסעודה השלישית היית מגיע, והחניכים היו משתוללים מהתרגשות, ואז הייתי מדבר אליהם ואלינו, על כמה שהנוער של היישוב מדהים וכמה שאנחנו טובים. והיינו מחכים לזה כל כך. אמרת לנו שאתה מקנא בנו שאנחנו עושים דבר גדול.
היית היומיום. ללבן איתך ויכוח מהותי שיש בצוות הסניף, ואתה מתייחס אליו כאילו זאת הסוגיה הכי מסובכת וחיונית שיש. לשבת אצלך בבית ללימוד מדריכים בשבת או בפעולת חב"ב של סוכות, בבת המצווה שלי, בהנחות תפילין, בחלאקה. בהכול, פשוט היית חלק מנוף חיי.
והיום החלק הזה מאיר לי. כמה שאני צריכה להודות על שכל הדברים המופלאים האלה היו לי ברורים מאליהם. שחייתי כך שזה הרגיל, הפשוט. כמה אור זה.
אני זוכרת במיוחד שכשהתחלתי את הקומונה באתי לקבל ברכה. אבא רצה לספר עליי קצת ועל הסניף שבחרתי, אבל לא הספיק. הוא רק אמר: "הרב, רחל עכשיו התחילה קומונה", ואתה לא נתת לו לסיים את המשפט. מייד כששמעת את המילה קומונה עצרת את אבא שלי: "או! קומונה! איזה דבר גדול ועצום!" והמשכת לשבח ולברך אותי על שאני עושה שליחות עצומה בעם ישראל, וכמה משמעותי התפקיד שבחרתי, ובוודאי זה אומר עליי כך וכך וכך. אני עוד יכולה לשמוע את זה באוזניים שלי. זוכרת אותי עומדת שם נבוכה, ועם זאת מנסה לזכור ולבלוע כל מילה. הרגע הזה ליווה אותי בשנתיים האלה.
ביום כיפור האחרון שלך היה בך משהו אחר. בכל תפילת נעילה הייתי מסתכלת עליך, שומעת איך התלמידים הרבים שאתה מעמיד רוקדים מסביבך. אבל השנה היה שונה. דיברנו על זה כבר אז. שהיה לך אור אחר. התלמידים שרו "אורך ימים אשביעהו", ואתה פשוט זהרת. מין אור יצא ממך, אור של המלכת ה', אור של תורה, אור של חסד, אור של ענווה. אור של אדם שאילו רק היה מבקש, היה נקבר גם בהר הבית, אבל נקבר כאן במשואות יצחק.
אנחנו בוכים עלינו, לא עליך. נשארים כאן יתומים, בלי עמוד האש לפני המחנה. אני נשארת דוממת. קל לי יותר להאמין שעוד יהיה נס מלהאמין לעובדה שאתה אינך עוד. אינך עוד במובן הפיזי. כי בדברים שעשית במהלך חייך קנית עולמות שלמים, והם חיים ובועטים.
ואני נותר לי רק לכאוב ולהשתדל להדליק את האור בתוך החושך הזה. כי חושך מגרשים בעזרת אור. והלוואי שאזכה לקחת ממך מהתכונות שלך, ואזכה גם אני שיהא שם שמיים מתאהב על ידי.
רב של עם
נטע אראלי, קומונרית בני עקיבא בכרמי צור
לצערי לא הכרתי את הרב באופן אישי, רק שמעתי הרבה סיפורים עליו. בהלוויה התחבר לי משהו שבאמת חיפשתי הרבה זמן את התשובה עליו. כל המספידים עלו ודיברו מול עשרות אלפים מעם ישראל שבאו לחלוק כבוד לרב שהיה רב של עם, רב שמסתכל על כל פרט ופרט בעם אבל גם על העם ככלל ועל מה עוד יש לשפר ולהוסיף, רב של פרטים שמשלימים לעם אחד מאוחד. כל אחד ואחד שהיה שם הרגיש שהרב שלו ממש הלך באותו היום.
ועמדתי שם בגשם השוטף בחולצת תנועה לבנה, ושם הנקודה התחברה לי: שאני פה עומדת בגאווה בחולצה המייצגת משהו גדול יותר, ויודעת שמה שהרב התחיל אז לפני עשרות שנים, אני נשלחתי בדור הזה להמשיך אחריו. להמשיך בדרך שלו, באמונה הגדולה שבתהליך של קמעה קמעה, בהרבה השתדלות, הגאולה תגיע, זה בטוח, והדברים שצריכים תיקון יתוקנו.
אני רוצה לומר לרב תודה בשם תנועה גדולה, על ההקמה שלה, על האמונה בצִדקת הדרך, על האמונה בעם שלנו, בדור שלנו, למרות שהוא לא מושלם ואפילו רחוק מזה, על העיניים הטובות שיישארו בלב של כולנו הרבה מאוד זמן.
אני מודה על הזכות להיות חלק מהעם הזה, חלק מהדור הזה שמביא גאולה לעולם. הלוואי שניקח אפילו קצת מהרב, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שנאהב כמו שהוא אהב ונאמין כמו שהוא האמין. עלה נעלה בעז"ה.
להמשיך לחלום ולפעול
שרון אדלר, רכזת אזור עפולה בבני עקיבא
"אני לא חי כדי שיעשו לי יום הולדת; אני חי כדי לעשות טוב בעם ישראל", כך אמר הרב דרוקמן זצ"ל מול מאות אם לא אלפי אנשים באירוע לכבוד יום הולדתו ה-90. בזמנו היה נער מגיע לכיתה ח' וזורק את הקסקט (הכיפה) וכל מה שעומד מאחור האמירה הזו. זו הייתה המציאות! הרב ראה את המציאות הזו והחליט לפעול.
למרות המצב והקשיים הוא המשיך וזכה לראות לנגד עיניו איך המציאות משתנה, איך אנשים אוהבים את ה' עוד ועוד. ואיך כל זה קרה? בזכות תנועת בני עקיבא, ישיבות ואולפנות. בזמנו היו בבני עקיבא שבעה קומונרים בכל הארץ. היום יש 290 קומונריות בארץ.
הילד שהיה בשואה הפך למנהיג ששינה את המציאות, ומפעל חייו חי ובועט. למדתי הרבה דברים מהרב, אבל הדבר הכי חזק, שגרם לי להשראה ענקית, היה שהוא לא להפסיק לחלום ולפעול למען מטרה חזקה, פנימית וזועקת. ולא די בכך, הוא קורא לנו להמשיך, למצוא את היהודי שבנו, לפתח ולגדל אותו, לחלום ולפעול למען עם ישראל.
להאיר אור קטן
מוריה הורביץ, סגנית ראש מחלקת הדרכה בבני עקיבא
בכל מפגש עם הרב דרוקמן הרגשתי שאני פוגשת את המלאך שדופק על ראשי ואומר לי גדלי. המבט המאיר והחם, העיניים הכחולות הטובות. הענווה, אוי הענווה. האהבה הגדולה לכול, לכל מה שזז וגם למה שלא. מסירות הנפש, השכל הישר, האמת, הפשטות. המפגש איתו השאיר אותי תמיד בהתפעלות.
מרגע פרסום דבר מותו הלב שלי לא מפסיק לכאוב. נפער בו בור עצום, חלל. תהום. אני לא מאמינה שלא נראה אותו עוד. אני לא מאמינה שהחדר מלא הספרים יהיה ריק מהאיש-מלאך החי, המאיר והלבן שלמד בהם. אני לא מאמינה שאפשר בכלל להיפרד ממנו. הוא פשוט תמיד היה. איך יכול להיות בכלל אחרת.
בלוויה הרגשתי שהמלאך כבר לא רק דופק על ראשי אלא ממש מותח אותי כלפי מעלה ודורש ממני: תהיי טובה יותר. תאירי מעט שבמעט מהתכונות של הרב, תשתדלי, תגדלי. זו החובה הקטנה שלך.
הסתכלתי סביב, דרך הדמעות שהתערבבו עם טיפות הגשם, וחשבתי לעצמי שאולי אולי אם כל האנשים האלה ביחד, כל אחד יצליח להאיר משהו קטן ממנו, יהיה פה קצת אור בתוך החושך הזה. אולי משהו בתהום יצליח להיות קצת פחות תהומי בעולם.
להירתם למשימה
תהילה סויסה, רכזת אזור אשדוד בבני עקיבא
זה היה בערך לפני שנתיים: הגענו אל הרב כחלק מישב"ץ צוות מחוז יהודה, והרב התפנה מכל עיסוקיו כדי לפגוש אותנו, תשעה במספר. ישבנו שם בחדר במעגל סביב שולחנו, הצפנו שאלות, והרב הקשיב רוב קשב והכווין אותנו בתשובותיו.
אחת הרכזות שאלה את הרב כיצד אפשר לרתום את הנוער היום למלא תפקידים בסניפים, גם כאלו שאינם זוהרים במיוחד. הרב הביט בשואלת בפליאה: "מה הכוונה?" שאל, "הם רתומים ודאי! פשוט כי זו משימה!"
היה ברור לרב שאין אופציה אחרת, אם הנוער הבין שזו משימה, ודאי הם יהיו שם בכל כוחם. מלאכת הבירור היא אצלנו. הזעקה התמהה הזו בקולו הצרוד של הרב עוד מהדהדת בי. חשתי אז בבשרי את תחושת ה'הנני' של הרב: הרב ראה והרגיש שהיא שייכת לכל יהודי מאברהם אבינו ועד היום. הפשטות והכנות שבזעקתו הבהירו כמה האמונה הזו פנימית ואמיתית כל כך אצל הרב, ולכן מחייבת אותי לעמוד מול תחושת השליחות הזו בשליחותי שלי.
קטונתי, אך בהרגשתי שלי אצל הרב כל תורה הובילה למעשה, השמיים היו מחוברים לארץ, והארץ – לשמיים. כל דיבור עמוק שבעמוקים היה נהפך בקולו לפשוט כל כך, מדויק בתמצית האמת, ולכן רחב ושלם בשלום.
אותה פגישה
אמיתי כובשי, רכז הדרכה במחוז יהודה
כשנכנסנו אל החדר הענקי שספרים כיסו כל קיר שבו, הרב ישב ועיין במסמך כלשהו. מימינו כוס תה ותרופות, משמאלו ערמת ספרים וטלפון.
המבט הורם, החיוך חויך, הקול הצרוד הזמין אותנו לשבת. ישבנו באותו חדר עצום מהתמונות של חברי הכנסת שמגיעים להתייעץ על הקמות ממשלות חדשים לבקרים, שבו אותו כיסא גלגלים שהרב מתגלגל בו לכל מקום בכל זמן ובכל שעה, נעול באותן נעלי בית שמקשטות את רגליו בפשטות מחויכת, עם אותו הרב דרוקמן מההסכמות, החדשות, הסיפורים והתיאורים בורקי העיניים של כל מי שרק תיאר. צוות מחוז יהודה, ארבעה רכזים, ארבע רכזות, והרב דרוקמן.
אם תיקחו את כולנו ביחד, כל אחד עם הרוטט הזה שלו בטלפון ועם הלו"ז הזה קדימה של משך היום, תגיעו ליכולת קשב ממוצעת של שלוש עשרה דקות וחצי. תיקחו הרב דרוקמן אחד, ותקבלו אינסוף זמן הקשבה. אינסוף.
הטלפון שלידו לא מפסיק לצלצל, והוא הקשיב לנו, אפילו לא הסתכל עליו. כאילו בנימין נתניהו בא להתייעץ איתו עכשיו. כל שאלה, קלה כחמורה, נידונה ברצינות תהומית. כל הצדדים נשקלו, שום אבן לא נותרה במקום. הוא גמע כל מילה, ענה בלשון מדודה ומדויקת, בקול צרוד, בלב חם. הזמן טס. נאלצנו ללכת. הרב, שהיינו לכל עולמו ממש בשעה האחרונה, בירך אותנו ונפרד מאיתנו באהבה.
יצאנו. חזרתי. שאלתי מה ששאלתי. אותו חדר, אותן נעלי בית, אותו מבט תכול ועמוק ומקשיב ומקשיב ומקשיב בלי סוף. לא נותרה אבן אחת על מקומה. יד סדוקה נשלחה, קול צרוד בירך, לב חם וטהור חימם.
שתי עיניים עכשיו רטובות. מורנו ורבנו הרב חיים מאיר בן מלכה, מי ייתן חליפתך. לא נשכח את אותה פגישה באותו חדר, את נעלי הבית, הקול הצרוד והלב החם. לא נשכח. תנצב"ה.
להאמין בחיים
חן מלכיאל, קומונרית סניף רמות בבני עקיבא
כשהייתי בתחילת כיתה י׳ (הייתי אז רחוקה מהמקום הרוחני בו ברוך ה׳ אני עומדת עכשיו), ערב אחד הגעתי הביתה עם חברה. כשהגענו החברה שלי פתאום התיישבה ולא הפסיקה לבכות, וחששתי שחלילה קרה משהו במקום שהיינו בו. ניסיתי לשכנע אותה שתספר לי, אבל כל כך הרבה דמעות עמדו לה בגרון שהיא לא הצליחה לדבר. חיכיתי עד שתירגע, והיא התחילה לספר שקיבלה הודעה לטלפון שרב חשוב בעם שלנו נפטר (לא ידעתי בכלל מי הוא). הבטתי בה בעיני עגל שלא מבינות איך בוכים ככה על אדם שלא קשור אליי, שרחוק ממני שנות אור ולא מודע כל כך לקיומי.
אמרתי לה: באמת בגלל זה את בוכה? והיא אמרה לי משפט שהולך איתי עד עכשיו, במיוחד בקומונה: ״תביני, יש אדם קרוב שנותן לך, שזוכר, שמשקיע, ויש אדם שנותן לך את היכולת להאמין מחדש בחיים, במסוגלות שאפשר גבוה וטוב יותר, שממבט מרחוק, משאלה, מהתייעצות, בונה לך קומה אחרת בנפש שקושרת אותך לגודל אחר, וזו מתנה שלא כל אדם יכול לתת לך, והוא נתן לי את זה, גם אם לפעמים זה היה מרחוק״.
כשראיתי בטלפון את ההודעה שבישרה על מותו של מו״ר הרב דרוקמן זצ״ל הדמעות חנקו לי את הגרון, והצלחתי בפעם הראשונה להבין ולגעת באמת במילים שאמרה לי אז. תודה לך הרב על ספרים, על השראה, על מילים שחדרו ללב, והכי חשוב על היכולת להאמין מחדש בחיים ולדרוש מהם עוד הרבה!
להמשיך את המשולש
איתי נתן, שבט הנני, בני עקיבא בנימינה
בכיתה ט׳ עיקמתי את האף כשעליתי משבט הרא״ה לשבט החדש ובכתובת האש היה כתוב ׳הנני׳. היום, חמש שנים אחר כך, אני מתחיל להבין כמה אני לא מבין את גודל המושג שהיה מנגינת חייו של הרב דרוקמן זצ״ל.
את הרב לצערי לא זכיתי לפגוש מעולם, אבל יצא לי לדבר איתו. באתר של ישיבת אור עציון היה מצוין מספר טלפון לשאלות לרב. הייתי בטוח שאתקשר ואחד התלמידים יענה, ירשום את השאלה, ואקבל תשובה כמה ימים אחר כך. התקשרתי, והרב ענה. באותו רגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מי אני שאבזבז לרב דרוקמן את הזמן? אבל אז נשמע קולו האוהב של הרב, ״שלום״. שאלתי מה ששאלתי, הרב ענה מה שענה, אבל הנקודה שמלווה אותי עד היום היא חמש דקות השיחה שבהן הרב התייחס אליי כאילו אנחנו מכירים שנים. האהבה הזאת שהייתה לו לכל אחד מישראל יוצאת מגדר הנורמלי.
למרות שאני לא לומד בישיבת אור עציון וקטונתי מלכתוב על הרב, תורתו ומשנתו נמצאות במקומות רבים בחיי כל אחד מבני הציונות הדתית, ואי אפשר שלא להרגיש שייכים לרב דרוקמן. עצם זה שאישיותי עוצבה ברובה בבני עקיבא, שהרב הקדיש כל כך הרבה למענה, מעידה שבלי הרב דרוקמן רבים מאיתנו היינו חסרים.
הרב נתנאל אלישיב כתב: ״בשנים האחרונות הוא היה אולי היחיד שהצליח לחבר את כל המרכיבים ההולכים ומתגוונים של הציונות הדתית״. עכשיו שהרב הלך מאיתנו המשימה עוברת אלינו, להמשיך ללמוד את משנתו ולהמשיך את המשולש: אהבת עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, מה שהרב היה חי בכל רגע. כמו שהרב היה נוהג להגיד, "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". כל אחד בנקודה האישית שלו. ברוך דיין האמת.
"כבה אור החנוכייה" – לעילוי נשמתו של הרב דרוקמן זצ"ל
יצחק כהן, רכז אזור גולן
איך ממשיכים את האור הגדול לאחר שכבה?
בהרבה אורות קטנים אפשר להמשיך את האור הגדול.
כל איש ואישה יוסיפו אור אחד קטן.
זה יכול להיות בתוספת קטנה ללימוד היומי, זה יכול להיות בהנהגה טובה קטנה ובמעשה טוב.
כשביחד מתקבצים להם האורות הקטנים, אור גדול משפיע על העולם כולו.
עלה נעלה
יגאל קליין, מזכ"ל בני עקיבא
הרב,
"לב טהור ברא לי א-לוהים ורוח נכון חדש בקרבי", מתחנן דוד המלך בתהלים. דוד מבקש על הלב, על הטהרה ועל הרוח שייתנו לו כוח לשנות את המציאות, שייתנו לו להקים מלכות, אומה, ארץ.
דוד המלך ביקש, ואתה הרב, ילד אחד קטן שעלה מהתופת של השואה, זכית להיות בעל הלב הטהור הזה ומכוחו להקים עולם של תורה, עולם של התיישבות ונתינה, ומבחינתנו עולם של תנועת בני עקיבא, שאת דרכה הארת באורך המיוחד ובליבך הטהור, שבער בך והבעיר את לבבינו שלנו.
לאחר שהועלו כל נרות חנוכה עלית אתה לגנזי מרומים כאילו חיכית שכל הנרות יתאחדו בדיוק כפי שפעלת כל ימי חייך לאחד, לחבר. דקות אחדות לאחר שנדם הלב קיבלתי טלפון ממזכ"ל הנוער העובד והלומד, שביקש לחבק ולחזק, ואז התחדדה שוב ההבנה שהלב הבוער אינו שייך רק לתנועת בני עקיבא או רק לציבור שלנו. הלב הטהור שלך שייך לכל עם ישראל. לא עזבת אותנו ואת עולמנו עד שראית שכל הנרות מאירים ומתחברים, ואז עלית ונתעלית לגנזי מרומים.
הלב הטהור שברא לך א-לוהים היה שם בלילה האחרון, ברגעים הנוראים ביחידת הטיפול הנמרץ בבית חולים הדסה עין כרם, כאשר משפחתך המופלאה עומדת סביב מיטתך בבכי, בתפילה ובשירת "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". כאשר שומעים ורואים את המשפחה המיוחדת שהקמת עם הרבנית שרה תבדל"א, אנו רואים כמה הלב הטהור שלך ממשיך לפעום בכל משפחתך.
הרב,
המילים האחרונות שתועדו שאמרת לפני ציבור היו במוצאי שבת ארגון, כאשר הגיעו לביתך חניכי סניף מרכז שפירא: "חברי בני עקיבא היקרים מאוד: דעו לכם שאתם שייכים לתנועה גדולה וחשובה – בני עקיבא; בני עקיבא שינו את המציאות בעם ישראל ביחס לתורה, ביחס לארץ ישראל, את זה עשו בני עקיבא". והמשכת והסברת שכל מה שיש היום בלימוד התורה הוא רק בזכות בני עקיבא.
אבל דבר אחד לא הוספת בדברי החיתום האלה: כל ההתקדמות שיש היום בבני עקיבא היא רק בזכות הרב דרוקמן, רק בזכות הלב הטהור שהשקה אותנו בתורה, בשיחות, בוועידות, במליאות, בהתייעצויות ובכל דבר שרק היינו צריכים. היה לך לב טהור שגידל אותנו לאהבת תורה, לאהבת העם ולאהבת הארץ. הלב הטהור שלך גידל והוביל תנועה שלמה! התמונה הזו של הרב דרוקמן לבוש בחולצת תנועה, אוחז ספר תורה ושר שירי דבקות היא תמונה של הלב הטהור שחולל מהפכה בבני עקיבא. מהפכה של תורה – מהפכה של תנועה!
עלה נעלה היא אחת הברכות התנועתיות שהיו שגורות גם על לשונך, ואנחנו, הרב, עומדים עכשיו כואבים ונדהמים על שאתה עולה ומתעלה לגנזי מרומים, אבל גם עומדים ומבטיחים לך שבעז"ה באמת נמשיך, באמת עלה נעלה.
רק יש לנו בקשה אחת: כשאתה עולה ומתעלה שם לפני כיסא הכבוד, התפלל עלינו, צעק מלפני ריבון העולמים בקולך העז שייתן כוחות למשפחה, לאומה ולתנועת בני עקיבא שנמשיך כולנו בעז"ה לעלות ולקיים את בקשתך לחיות חיים משמעותיים למען עם ישראל. תתפלל שם בתחינה שעלה נעלה.
ועוד מילה אחת אישית שמבטאת את דמותך: בליל מותך בבית הפרטי שלנו החלה בתי הקטנה לבכות בכי תמרורים עליך. כששאלתי אותה על מה הבכי, היא ענתה שבניגוד לאחיה הגדולים, "הוא לא בירך אותי לבת המצווה". היא רק בת תשע, והיא ידעה שהרב הענק הזה, ששינה מציאות, הוא גם שיברך אותה לבת המצווה. היא לא נרגעה עד שהבטחתי שנעלה על קברך להתפלל ולהתברך. ילדה קטנה יודעת שלב טהור וענקי תמיד קשוב לכל אחד, לכל צורך ולכל ברכה.
הרב,
בשם תנועה שלמה שאהבת כל כך וקידמת כל כך אני רוצה לומר לך בפעם האחרונה את המילים שמקבלות משמעות עמוקה ועכשיו גם כואבת מאוד מבחינתנו: מורנו ורבנו, בשם כל תנועת בני עקיבא בישראל, ה' עימך! ואתה עכשיו עימו. תהא נשמתך צרור בצרור החיים.
