יו"ר הציונות הדתית, ח"כ בצלאל סמוטריץ'
קולמוסים רבים נשברו בעשורים האחרונים בחיפוש אחר מודל היחסים הנכון בין רבנים לפוליטיקה בציונות הדתית, מה מקומם ומעורבותם של הרבנים בהנהגה הפוליטית ובקבלת ההחלטות במגרש המעשי.
כשהחיבור בין הרבנים לפוליטיקאים מלאכותי, נוצר מתח מתמיד בנוגע לשאלה עד היכן מגיעה מעורבותם של הרבנים ומה סמכותם של אנשי המעשה במגרש הפוליטי: מה משמעותה של התייעצות עם תלמידי חכמים, היכן עוברים קווי המתאר המבחינים בין שאלות רוחניות הכרעות ערכיות להחלטות מעשיות שצריכים להחליט אנשי המעשה הבקיאים בחוכמת המעשה הפוליטי ואמונים על תרגום עולם הערכים למציאות המעשית המורכבת.
זכיתי בשנים האחרונות, והשאלה הזו נפתרה אצלי בטבעיות בקשר התלמידוּת העמוק שזכיתי והיה לי עם מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל בענייני ציבור. מערכת יחסים של תלמידות בנויה על אמון הדדי בין הרב לתלמיד, ונוצרים בה שפה משותפת ונשיאה משותפת בעול.
לתלמיד יש אמון מלא ברב, בחוכמתו, בניסיונו, ברוחב ראייתו וברצונו בהצלחת התלמיד בשליחותו, וממילא הוא נכון לקבל את הדרכותיו ולפעול למימושן, ולרב יש אמון מלא בתלמיד, ברצונו הטוב ובכנות כוונותיו ומאמציו לממש עד היכן שאפשר את כוונת רבו בחוכמת המעשה ובכלי המעשה.
הרבה נאמר ונכתב על אהבתו הרבה של הרב לריבונו של עולם ולבריותיו כולן, על עינו הטובה ועל מסירותו ואחריותו ונכונותו לשאת בעול ולקבל אחריות בכל נושא. אבל הרב דרוקמן זצ"ל לא ראה בעצמו בעל סמכות שעלינו לציית לה. הוא ראה בעצמו שותף, נושא בעול עימנו יחדיו. שמח בשמחותינו וכואב בכאבינו, מדריך ומאציל, מאיר את הטוב, מעודד, מרגיע ומכניס לפרופורציות.
הביקורים התכופים בחדר הלימוד הגדול בביתו ודיוני העומק שנערכו בשעת לילה מאוחרת סביב שולחנו הגדוש ספרים ומסמכים, כשהרב מביט בנו ומקשיב לנו בסבלנות, מאיר פנים, שואל ומשיב, מתעניין, מביע את דעתו ומציב את שאיפותיו, הם חוויה שלא תישכח. תחושה עמוקה שנוסכת רוגע וביטחון שיש מי שנושא עימנו בעול בסוגיות שהכתפיים הציבוריות שלנו צרות מלשאת לבדן. אילן גדול שאפשר להיתלות בו לא רק כלפי חוץ, במשמעות הציבורית של הדברים, אלא יותר כלפי פנים, כלפינו עצמנו וכלפי ריבונו של עולם.
הרב מעולם לא התרעם כשלא הצלחנו לממש את הדרכותיו במלואן בשל אילוצי המציאות המורכבת. היה לו אמון מלא שהשתדלנו והתאמצנו עד היכן שידנו מגעת, ואנו שמחנו לקבל את הערותיו ותוכחותיו שבאו במאור פנים מעומק הלב וממקום אוהב של שותף מלא הרוצה בטובתנו בישרות וללא שום נגיעה אישית.
עם הזמן, הרגילות וההעמקה למדנו זה את הלך המחשבה של זה, את דרך ההתבוננות על המציאות המורכבת, ופיתחנו שפה משותפת שאפשרה לרדת לעומקם של דברים ולהגיע לבירור האמת בכנות, בפתיחות, בזרימה טבעית שלא היה בה כל מתח או צורך לשרטט גבולות מלאכותיים. זה פשוט עבד. וזה חוסר גדול שיהיה קשה למלא. כשלעצמי אני חש בימים האחרונים חרדה של ממש מכובד האחריות ומתחושת הבדידות שבצורך שנכפה עליי לקבל החלטות הרות גורל ללא הרב.
זכיתי ברוך השם לשורה של תלמידי חכמים שמלווה אותי בשנים האחרונות בעשייה הציבורית באינטנסיביות בדרך של תלמידות ונשיאה משותפת בעול, אולם גם הם חשו צורך עמוק להסתופף סביב שולחנו ותחת כנפיו של הרב דרוקמן זצ"ל כל אימת ששאלה הרת גורל עומדת על הפרק.
אני תקווה ותפילה שיאיר השם דרכנו ויתקננו בעצה טובה מלפניו להמשיך ללכת לאור הדרכותיו של הרב, ויהיו הדברים לנחת רוח לפניו, ויתקיים גם דרכנו ברב "צדיקים במיתתם קרויים חיים".
