הרב שמעון לפיד
מו"ח הרב דרוקמן הכ"מ היה הרוח החיה בהרבה מפעלים למען עם ישראל וארץ ישראל, אולם תמיד היה חוזר ומשנן לנו שהכול בא מתוך תורה. התורה היא הבסיס לכל הדברים, וצריך לגדול בתורה, בתלמוד תורה, בהשקעה גדולה.
אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב הרב דרוקמן את התורה, בוז יבוזו לו. עוד בגיל צעיר הייתה לו אהבת תורה מיוחדת: כשהיה כבן שלוש שנים, בעיירה קוטי שבפולין, הוא עצמו בחר ללכת לחדר ולא לגן, כי בחדר לומדים תורה. ברגע של גילוי לב הוא הוסיף ואמר לנו שהוא מרגיש שקיבל מתנה מיוחדת מהקב"ה שכל הזמן הוא אהב ללמוד תורה. וזה נמשך עד זקנה ושיבה.
הרב אהב ספרי קודש. בחדרו הגדול יש ספרים מקיר לקיר, וכן בחדרו הקטן, ויותר פנימה יש עוד חדר שכולו ספרים בארונות מתגלגלים. הוא הכיר כל ספר וספר ואת מקומו. כל שיעור שהעביר היה בנוי לתלפיות, מלווה במקורות ממרחבי התורה ומברר נושא בירור יסודי. כך הוא בנה בתלמידיו בניין רוחני מבוסס ומבורר.
בעבר, לפני עידן דפי המקורות, הוא היה נוהג לקחת ספרים מספרייתו הענפה ולהקריא את כל המקורות מתוך הספרים עצמם. הייתה לו לשם כך מזוודה קטנה מלאה ספרים, והוא לקח אותה משיעור לשיעור, ובכל ערב היה צריך להחליף ספרים לצורך השיעורים של מחר. עד היום בהרבה מספריו יש סימניות רבות, לציין היכן נמצא כל מקור.
כל שיעור הוא היה נוהג להכין מראש גם אם העביר אותו פעמים רבות, ואפילו אם הזמן שנותר לו לשם הכנת השיעור היה בשעה שתיים לפנות בוקר. כל שיעור הוא לימד בהוראה חיה כאילו הוא מעביר אותו בפעם הראשונה.
בכל מקום בארץ שהזמינו אותו אליו הוא העביר שיעורי תורה, עד שהגאון הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל כינה אותו כמה פעמים "גדול מרביצי התורה בדורנו". גולת הכותרת של הרבצת התורה הייתה בתוך הישיבה הגבוהה אור עציון, שבה העביר יותר מחמישה עשר שיעורים בשבוע. כאן צמחו תלמידיו, שינקו שנים מתורתו הגדולה. במשך ארבעים וחמש שנים העמיד תלמידים רבים שתורתו מלווה אותם בכל חייהם, והם מפיצים אותה הלאה.
בן שמונים התחיל הרב להוציא את ספריו, שנלקחו מסיכומי השיעורים הרבים שלימד בישיבה אחרי עריכה או שכתוב שעשה תלמידו המסור עומר פדור. הרב עבר על כל מילה ומילה עד שיצא דבר מתוקן. כך יצאו עשרים ושלושה ספרים.
בישיבה הגבוהה אור עציון הדגיש הרב את חשיבות זמן הלימוד. זמן חורף מתחיל בישיבה עוד בחודש תשרי ונמשך עד ז' בניסן, שלא כמקובל בישיבות אחרות, בטענה שאין טעם הגיוני להאריך לחינם את חופשות החגים.
לקראת חג החנוכה הוא היה מכנס את בחורי הישיבה ואומר להם שימי החנוכה אינם ימי חופש. כנגד "להשכיחם תורתך" יש להגביר את לימוד התורה. היה שגור בפיו: "מאי חנוכה? דתנו רבנן!" מה העניין בחנוכה? שילמדו הבחורים.
עליו התקיימו דברי המשנה באבות: "הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
