יש רגע אחד שלא אשכח: זה היה לפני כעשר שנים, בהלוויה של הרב אברהם צוקרמן, ראש ישיבת כפר הרא"ה. הרב חיים דרוקמן שלמד בישיבה כנער הספיד אותו בהתרגשות, ופתאום אמר בדמעות כמה משפטים, שבעיניי הם המפתח להבנת דמותו: "חשבנו שנהיה הדור האחרון של מניחי התפילין בעולם! חשבנו שאף אחד לא יאמר עוד 'שמע ישראל' אף פעם!" הוא הכריז באוזני הנוכחים הרבים, אלפי חובשי כיפות סרוגות, שלא הכירו את המציאות שעליה הוא מדבר.
אבל כך גדל הילד חיימ'קה. בתחושה שכולם נסחפים החוצה ונוטשים את היהדות. בתחושה שיש רק כיוון אחד: החוצה ולא פנימה, שעולם התורה והמצוות הולך ונעלם ושהציבור הדתי קטן וזניח. הוא הרי למד בבית ספר יסודי תחת השלטון הקומוניסטי ונאלץ להגיע ללימודים גם בשבת. חיים בן השבע סירב לכתוב במחברת, אבל המורה הכריחה אותו. גם ביום כיפור אולץ להגיע ללימודים.
אחר כך הגיע לארץ כפליט, ללא הוריו, אחרי שניצל שלוש פעמים ממוות בזמן שהמשפחה נמלטה מהנאצים. בגיל 15 הוא נאלץ לעזוב גם כאן את ספסל הלימודים ולעבוד בשליחויות. רק שנים אחר כך חזר לישיבה. רעייתו, ד"ר שרה דרוקמן, הייתה אז הסטודנטית הדתייה היחידה לרפואה, לבדה בכל הפקולטה. אז מה הפלא שחשב שזה הסוף.
כשהחל להדריך בבני עקיבא, ראה אותו אחד מחניכיו הולך ברחוב בגבעתיים עם ארבעת המינים בידו בחג הסוכות. אותו נער התרגש והתרשם. זה היה אז מחזה לא שגרתי בכלל. צעיר, חלוץ, דתי. אבל הרב דרוקמן ובני דורו הקימו אימפריה של מאות מוסדות חינוך, תנועות נוער, יישובים וארגונים – ושינו את הכיוון. "הצלחנו", אמר אז הרב דרוקמן בסיפוק באותו הספד. "יש דור המשך, ויש שני דורות ואפילו שלושה דורות שאומרים 'שמע ישראל', שמניחים תפילין".
זה לדעתי המנוע שמסביר עשרות שנים של חינוך ומסירות ושליחות והשפעה. שמסביר את סדר היום הבלתי־נתפס, עד גיל תשעים. עשרות אלפי תלמידים ותלמידות ילוו אותו היום למנוחות ויעידו – שהוא ממש לא היה האחרון.
לזכרו.
הייתי בזום של סדנת הנשים 'מתחדשות' ביום ראשון בערב, כשהידיעה על פטירת הרב דרוקמן התפרסמה. הפוליטיקאים התחילו להספיד אותו בזה אחר זה, אבל אני זכיתי, ממש בד בבד, לעוד שורת הספדים אישיים מאוד בצ'אט של הזום. אולי כדאי לשמוע גם אותם היום.
"התחתנו ביום של הפיגוע במסעדת סבארו. אתם יכולים לנחש עם אילו תחושות הגענו לחופה", כתבה טל. "הרב טרח ונסע והגיע לחתונה ביום הקשה הזה. הוא דיבר בחופה ונתן לכולנו תחושה שהתשובה לפיגוע היא להקים בית בישראל ולהתחתן הערב. הוא פשוט שינה את מצב הרוח של כולנו".
נועה כתבה: "הייתה לנו שאלה קטנה, שהיא חצי טכנית וחצי הלכתית, לפני יום כיפור. שאלנו את הרב ונדהמנו לקבל ממנו שלושה טלפונים בחזרה, כל פעם אחרי שבדק וחשב וחקר, וכל זה בערב יום כיפור, כשבטח יש לו עוד כמה דברים דחופים וחשובים לעשות".
"לבעלי היו הרבה התלבטויות בגיל הנעורים", הקלידה משתתפת נוספת בסדנה. "הוא היה פעם בשיעור של הרב דרוקמן וניגש אליו בסוף לשאול שאלה. הרב הסתכל לו בעיניים, ראה שמאחורי השאלה הזו יש עוד הרבה שאלות ואמר לו בפשטות: בוא אלינו לשבת. אתה יודע איפה זה מרכז שפירא? וכך היה. בעלי התקבל שם בכבוד מלכים, כמו עוד הרבה אורחים, והקשר נשמר".
הסלולרי שלי המשיך לרטוט עם הודעות של נתניהו, הרצוג וגנץ על 'חתן פרס ישראל' ו'זקן רבני הציונות הדתית' ו'ראש מוסדות בני עקיבא', והצ'אט המשיך לספר על תשעים שנים של מסירות גדולה לפרט, ולא רק לכלל.
מיליונים מכירים את התמונה המפורסמת הזו, של החנוכייה שמונחת ליד החלון בעיר קיל בגרמניה, כשבחוץ מתנוסס דגל ובו צלב קרס. אבל השבוע נכתב פרק נוסף בהיסטוריה של החנוכייה הזו. נאווה גילה פנתה אליי וסיפרה כך:
"אני הנכדה של הרב עקיבא־ברוך ורחל פוזנר. זו הייתה החנוכייה שלהם. החנוכייה עלתה איתם לארץ, הפכה לסמל, והמשפחה שלנו השאילה אותה ליד ושם. בכל שנה בחנוכה אנחנו מוציאים אותה ומדליקים בה נרות, והשנה קיבלנו הזמנה יוצאת דופן: להגיע לעיר קיל ולהדליק את החנוכייה עם נשיא גרמניה.
לא דרכנו מעולם על אדמת גרמניה, אבל התלבטנו והחלטנו שזה חשוב, שזה מסר חינוכי לעולם כולו. סיימנו כעת את הטקס המרגש, ואנחנו עוד לא קולטים את גודל המעמד.
בתמונה המצורפת רואים את אחי, יהודה מנסבך, מדליק את החנוכייה של סבא וסבתא, לידו עומדים נשיא גרמניה פרנק־ואלטר שטיינמאייר ורעייתו. הנשיא הגרמני אמר בטקס שאחרי הפשעים נגד האנושות שנעשו על האדמה הזו, הוא מודה על הזכות לארח צאצאים של ניצולי שואה ולהדליק אור נגד אנטישמיות.
העיר קיל מלאה בתמונות של החנוכייה, וכולם פה מתרגשים שהיא חזרה לעיר. אנחנו מתראיינים מכאן לניו יורק טיימס, לגרדיאן ועוד, ומרגישים שהסיפור הזה גדול מאיתנו.
בשנת 1931 כתבה סבתא שלי בכתב ידה על התמונה המפורסמת כך: 'הדגל אומר: יהודה, תמותי. הנר עונה: יהודה לעולם תשב'. הדגל נכשל והובס, והאור של הנר אכן ממשיך. סבתא צדקה".
4.
איך אנחנו רוצים לחיות את חיינו? שגרה של לימודים, עבודה וחורף מתחילה כעת, אחרי חנוכה. את הסיפור הנפלא הזה מצאתי בפתיחת ספרו החדש של הרב יוני לביא, 'העתיד מתחיל עכשיו':
"מעשה באיכר שגר בכפר נידח ברוסיה. פעם אחת הוא היה צריך להגיע למוסקבה עיר הבירה, אבל הדרך לשם בעגלה עם סוס הייתה אורכת לפחות שבועיים. אחד השכנים שלו ייעץ לו להיעזר בהמצאה חדשה: רכבת מהירה.
"האיכר הכפרי, שמעולם לא נסע ברכבת, הלך וקנה כרטיס לקרון המפואר של המחלקה הראשונה. הוא המתין על הרציף, אבל כיוון שלא ידע איך להתנהג, החליט לעשות בדיוק מה שיעשו אלה שעמדו לפניו בתור.
"הרכבת הגיעה, והוא עלה בעקבות שני אנשים למחלקה השלישית בלי לדעת שלשני הטיפוסים האלה אין בכלל כרטיס. בכל פעם שהכרטיסן התקרב הם זינקו אל מתחת לספסלים והסתתרו. האיכר, שחשב לתומו שככה מתנהגים ברכבת, עשה כמוהם.
"בשלב כלשהו הכרטיסן הבחין שמישהו מסתתר מתחת למושב, תפס את שלושתם ודרש לראות את הכרטיסים שלהם. האיכר שלף מכיסו את הכרטיס, והכרטיסן היה בהלם: 'למה אתה נוסע במחלקה השלישית ומתחבא מתחת לספסל עם כל הלכלוך וקורי העכביש, כשיש לך כרטיס יוקרתי למחלקה הראשונה?'
"המשל הוא עלינו. כשנולדנו קיבל כל אחד ואחת מאיתנו כרטיס למסע בעולם הזה. האם נחליט לעבור את המסע במקום מוזנח, נמוך ושולי, או שאנחנו מבינים שיש לנו כרטיס למחלקה הראשונה, לחיים שמחים ומלאי משמעות?"
"אין לי ספק שתהיו אנשים מצליחים", אמרתי למאות התלמידים בתיכון פריש בניו ג'רזי לפני כמה ימים. "אתם לומדים בתיכון יהודי פרטי ויקר, שהבוגרים שלו מפורסמים בכל רחבי ארצות הברית. הציונים כאן בבחינות הבגרות הם מעולים, ואתם תלכו לקולג'ים הכי טובים שיש. מי מכם זוכר איפה בתורה כתוב 'איש מצליח'?"
לא מעט תלמידים זכרו. אנחנו הרי קוראים עכשיו בתורה על יוסף הצדיק, שמצטיין בכל תפקיד במצרים: "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ".
אבל הפסוק הבא מסביר את סוד ההצלחה שלו: "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה – ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ".
זוהי כבר הגדרה חדשה ומהפכנית של הצלחה: יוסף לא מצליח רק כלכלית ומקצועית. הוא מצליח כי הבוס שלו רואה שה' איתו. הוא מצליח כי הוא מביא איתו לעבודה את הערכים שלו, כי בכל מקום רואים מה האמונה שלו. כל מי שפוגש אותו – בעצם פוגש דרכו את אלוקים.
זה מבחן לא רק אצל תיכוניסטים בניו ג'רזי, אלא אצל כל אחד מאיתנו. האיש המצליח הראשון בתורה מלמד אותנו לשאול: עד כמה ההצלחה שלנו מחוברת לערכים שלנו ונובעת מתוכם?
שנהיה אנשים מצליחים, באמת.
