נשיא ארץ הקודש

בשבוע שעבר סיפרנו בין השאר על הגביר ר' שמריה לוריא, הספק העיקרי של צבא רוסיה, שתמך בהונו ביישוב ארץ ישראל, עלה אליה פעמיים עם בני משפחתו ואף השתדל להשתקע בה באחרית ימיו.

בעקבות עליית משפחתו של ר' שמריה לוריא עלה לארץ גם חותנו הרב הנגיד הלל ריבלין, מי שבטעות יוחסה לו כתיבת ספר 'קול התור'. הרב הלל ריבלין שימש אומנם זמן קצר אחד מדייני ירושלים, אך לא נשא מעבר לכך בתפקיד ציבורי או ניהולי. מי שכן נשאו בתפקיד ניהולי בקשר ליישוב היהודי בארץ היו שני בניו של רבי הלל. הבכור, רבי משה 'מגיד' ריבלין (תק"ם–תר"ו), עלה ארצה בשנת תר"א והיה רב ומנהיג העדה. הבן השני, שעליו נספר הפעם, הוא רבי שלמה זלמן ריבלין, אשר שימש 'נשיא ארץ הקודש'.

רש"ז ריבלין נולד בשקלוב בשנת תקמ"ו. מנעוריו שקד על לימוד התורה, והיה לגאון מופלג. אנשי שקלוב ובני ערים אחרות הפצירו בו כי יקבל עליו את הרבנות במקומם, אולם הוא סירב.

קופת 'מעות ריבלין'

עד היום לא נחקרה במחקר מקיף תרומתו של רש"ז ריבלין ליישוב ארץ הקודש. הדברים שלהלן יהיו בבחינת ראשי פרקים לפעילותו.

בשקלוב נוסדה קופת צדקה, 'מעות ריבעליס' (כך נהגה לעיתים שם המשפחה ריבלין), וממנה נשלח כסף לבני משפחת ריבלין בארץ. את הקרן הקים סב המשפחה, רבי בנימין ריבלין, תלמיד הגר"א, משכיל גדול אשר התפרסם בהיותו "חוקר בחכמת הטבע". לפי חלק מהדעות היה רבי בנימין מהתומכים ומהמעודדים המרכזיים של עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל.

אחרי פטירת אבותיו ניהל הנכד רש"ז ריבלין משקלוב את קרן הצדקה המשפחתית הנ"ל. הקרן תמכה בעשרות בני המשפחה שעלו ארצה ונאחזו בה בראשותו של ר' שמריה לוריא בשלהי שנות הת"ק.

לימוד בדרך ישרה

רש"ז ריבלין נהג לכתוב את כל חידושי תורתו, ואחר פטירתו נדפסו שני כרכים מחידושיו תחת השם 'דברי שלמה'. בהקדמה שכתב המחבר לספר העיד על עצמו: "כל עסקי וחפץ לבי היה רק להבין תורת ה' לאמיתה בדרך ישר לדעתנו, וכל שמחת רוחי היה רק בעת יגעתי והבנתי בתורת ה' שבכתב ושבעל פה ולא זולת זה כלל כלל […] ולא שעבדתי שכלי למפרשים".

בספר זה יש גם חידושים שאינם כפירוש הראשונים את הגמרא. העורך, רבי אשר לוריא, חתנו ותלמידו של רש"ז, העיר על כך בהקדמתו לכרך על סדר מועד (וילנה, תר"ם [1879]): "אף אם לפעמים יעלה שלא כדברי הראשונים ז"ל – אין לתפוס עלינו בזאת. כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולפעמים יתנוצץ אור האמת אף לאשר אין ראוי לה. וגם כי לא משלנו היא אלא משלהם, שהם פתחו לנו פתחים רחבים […] ויתראה לנו כמלוא נקב מחט סדקית אשר נאמר עליו ראה זה חדש הוא".

דרישת האמת גם כשמשמעותה מחלוקת על מה שאמרו גאונים בדורות קודמים מזכירה לנו את דרך לימודו של רבי מנשה מאיליה, שהזכרנו בשבוע שעבר, ועוד מעט נבין מה פשר הדבר.

שנים קודם לכן נדפס כרך 'דברי שלמה' על מסכת ברכות (ורשה, 1867), שיצא לאור בסמוך לפטירת מחברו. בהקדמת רבי ליפמן ריבלין, בנו של המחבר, הוא מתאר את הצרות הגדולות שנחתו על אביו: אובדן יקיריו בני משפחתו. "והאחרון עליו הכביד אנחתו, ויאכל חצי בשרו, נוחם יסתר מעיניו, במות אהובו דבק מאח אשר נפשו קשורה בנפשו, בעל אחותו, הגביר […] ר' שמריה לוריא, אשר הצר עליו במאוד, וימאן להתנחם".

כזכור, ר' שמריה לוריא היה מארחו ותלמידו של רבי מנשה מאיליה וספג ממנו את דרכו הרוחנית. האם גיסו רש"ז ריבלין קיבל אף הוא דרכי לימוד לימודו מרבי מנשה מאיליה?

ברוב המקורות המספרים על רש"ז ריבלין כתוב כי הוא "למד על פי דרך לימודו של הגר"א", ולא מפורט בהם מהיכן למד אותה. מקורות מסוימים טוענים שרש"ז ריבלין למד מפי רבי מנשה מאיליה, תלמיד הגר"א. מתוך כך נוכל גם להבין מה פשר התעקשותו שלא לקבל משרת רבנות, בדיוק כמו שהשתדל רבו רבי מנשה לברוח ממשא הרבנות (ורק כשנה וחצי, באחרית ימיו, כיהן ברבנות).

הגביר ר' שמריה לוריא בחר לבתו לחתן את העילוי ר' דוד פרידמן, ופרס עליו את חסותו הרוחנית. הוא העמיד לו למורה את גיסו רש"ז ריבלין, וזה העניק לחתן הצעיר את דרך הלימוד של הגר"א והרחיקו מן הפלפול. לימים היה רבי דוד פרידמן אב"ד קרלין ומגדולי דורו. לבתו האחרת לקח הגביר לחתן את ר' יחיאל מיכל פינס, לימים מאבות הציונות הדתית. כל החבריא קדישא הזאת, שקשרי משפחה וקשרי לימוד תורה היו ביניהם, הייתה מושפעת מרבי מנשה מאיליה, מהשקפותיו ומדרך לימודו.

כל האמור עד כה עומד בניגוד לתפיסה שהציגו בשנות השלושים ואילך כמה מבני משפחת ריבלין, שלפיה הדמות הדומיננטית במשפחתם באותן דורות הייתה רבי הלל ריבלין, ורוחו המשיחית היא שהתוותה את הדרך לבני המשפחה.

למעשה ר' הלל ריבלין אינו 'אבי משפחת ריבלין'. עם כל גדלותו התורנית הוא לא היה יוצר והוגה ולא פתח פרק חדש בתולדות המשפחה. הוא היה תלמיד חכם סטנדרטי למדי, שזכה לראות את הגר"א אך לא למד אצלו. את התואר 'אבי המשפחה' יש להעניק לרבי בנימין ריבלין, ודמות רוחנית דומיננטית במשפחה היא רבי מנשה מאיליה.

דרך הלימוד של רבי מנשה, שהיא בעצם דרך הגר"א, היא חתירה אחר הפשט והתרחקות מפלפול. זו לא רק דרך לימוד אלא גם השקפת עולם, אשר ממנה נולדה התנגדותם העמוקה של הגר"א ובית מדרשו לרעיונות החסידות בראשית ימיה, שלא הקפידה להיצמד לפשט הכתובים. מהשקפת עולמם של הגר"א ושל רבי מנשה נולדה גם הזיקה העמוקה לארץ ישראל. הבאנו בשבועות הקודמים את דברי רבי מנשה כי רבנו הגר"א נשלח לדור "עקבתא דמשיחא", דור הגאולה, כדי להורות את דרך התורה בישרותה. ואכן, אנו מוצאים בילדי רוחו של רבי מנשה, אשר הושפעו מהשקפותיו, זיקה מיוחדת לארץ ישראל.

בהקדמתו לספר 'דברי שלמה' נדרש רבי ליפמן ריבלין לזיקתו של המחבר, אביו הרש"ז, לארץ ישראל וליושבים בה. רבי ליפמן כתב בסגנון מרומז, אך כוונתו ברורה: "וכל הקורות האלה לא הניאו ראשו [של רש"ז], ויאחז צדיק דרכו, ויוסיף אומץ, לפרוש מוטות רוחב כנפי בינתו, וירק את חניכיו ילידי רעיוניו שאת דעה למרחוק, להיות שמש ומגן בעד המסתופפים בנחלת ה', ומלאך מושיע לנודדים בארץ לא סדרים, ורוח ליושבים בה […] לנהלם על מי מנוחות, לסור קנאת איש מרעהו". הווי אומר: רש"ז היה שותף בכינון העדה האשכנזית בירושלים.

הדברים שמובאים כאן רק ברמז מקבלים השלמה מפורשת במקור שלהלן, הנחשף כאן לראשונה.

"נשיא בארץ הקדושה"

רבי אליעזר יצחק פריד היה נכדו של רבי חיים מוולוז'ין ומגדולי תלמידי ישיבת וולוז'ין. הרב פריד נפטר ביום י"ט באלול תרי"ג בהיותו בן 44. בשנים שלאחר מותו קיבלה אלמנתו, הרבנית רבקה מרים, הצעות שידוך, אך הן לא יצאו אל הפועל. הצעה חדשה עלתה על הפרק בשנת תרכ"ג (1863): יהודי משקלוב שלח מכתב אל האלמנה רבקה מרים פריד והציע לה להינשא לגביר הצדיק רבי שלמה זלמן ריבלין משקלוב.

דרך הלימוד של רבי מנשה, שהיא בעצם דרך הגר"א, היא חתירה אחר הפשט והתרחקות מפלפול. זו לא רק דרך לימוד אלא גם השקפת עולם, אשר ממנה נולדה התנגדותם העמוקה של הגר"א ובית מדרשו לרעיונות החסידות בראשית ימיה, שלא הקפידה להיצמד לפשט הכתובים

מכתב ההצעה מתפרסם כאן לראשונה מתוך כתב היד המקורי, השמור באוספי הספרייה הלאומית בירושלים:

"בעז"ה יום ה' ח"י אייר תרכ"ג פה שקלאב

"כבוד הרבנית המפורסמת חכמת לב ויראת ד' היא תתהלל, מ' רבקה מרים תח'!

"אני הגבר החתום מטה, מתושבי שקלאב, וד' אלוקים נתן לי מהלכים בין גדולי יקירי העיר […] הרהבתי עוז בנפשי לגשת לפני כבודה ולדבר דברי […] הקשיבי נא בת גדולים ושמעי הנה מודעת זאת כי הרב הגאון האדיר המפורסם ביחוס ברחבי תבל […] בשקידתו העצומה יומם ולילה […] מ' שלמה זלמן ריבלין נ"י, אשר נתאלמן זה כחצי שנה, והנה מה אפליג לכבודה בשבחו, הלא מי לא ידע שלשלת יחוסו, כי אביו הרב המנוח [רבי הלל] נ"ע בן הרב החסיד המפורסם צדיק יסוד עולם מו"ה בנימין זי"ע תלמידו ושארו של הגאון החסיד [הגר"א] מווילנא זי"ע. והעולה על כולנה יחוס עצמו של הגאון מהר"ש הנ"ל אשר נודע ברחבי תבל ועד אפסי ארץ הגיע שמו הטוב, עד כי נבחר לנשיא שבארץ הקדושה תובב"א".

בהמשך המכתב מתאר הכותב כי רש"ז ריבלין בריא וגיבור "כבימי עלומיו", ועם היותו כבן 70, "עיניו מאירים בלי שום סיוע, והילוכו בקדושה נפלא, בלי שום משענת קנה". וגם בעושר רב התברך. הכותב מציין כי הוא הציע את השידוך לרש"ז עצמו, "בהתהלכו יחדיו לשוח בשדה לפנות ערב, ויישר הדבר בעיניו".

מדברים אלו עולה עובדה שלא הייתה ידועה עד כה ממקום אחר, והיא שרש"ז ריבלין שימש 'נשיא ארץ הקודש', תואר שיוחד לרבנים נכבדים בגולה שהיו ממונים רשמית על התמיכה הכספית ביושבי הארץ.

עובדה זו תואמת לתיאורו של רש"ז "מלאך מושיע לנודדים בארץ", כלשון בנו רבי ליפמן. כלומר, הוא תמך לא רק בבני משפחתו אלא בבני העדה האשכנזית כולה. בליבו של רש"ז בערה רוח אהבת ארץ הקודש, מורשה נאמנה מהגאון מווילנה, שאר בשרה של משפחת ריבלין, ורוח זו התעצמה אצל הסב רבי בנימין ריבלין.

רוח זו הצמיחה עוד אישים שהקדישו את חייהם ליישוב היהודי בארץ ותרמו רבות לביסוסו, ובהם האח הבכור רבי משה ריבלין, שכאמור לעיל שימש מנהיג העדה בירושלים, וגם צאצאיו – רבי יצחק צבי ריבלין, רבי יוסף (יושעה) ריבלין, ודמויות הוד אחרות שבנו את ירושלים – ינקו מרוח זו שעברה במשפחה מדור לדור.

רבי שלמה זלמן ריבלין נפטר בשקלוב בי"ד בכסלו תרכ"ז, ומנוחתו כבוד שם.