זאביק זמין, מנחה ומורה לשל"ח במשרד החינוך וראש משלחות נוער לפולין
זה היה היום האחרון במסע לפולין. קור חודר עצמות של סתיו פולני. השמש כבר נטתה לשקוע, וכולנו, התלמידות ואנשי הצוות החינוכי של משלחת אמית לפולין, עמדנו בטקס בקצה הרמפה במחנה המוות בירקנאו.
לקראת סיום הטקס השתררה דממה. שרגא קלוש, איש העדות של המשלחת, שורד בירקנאו בעצמו, עלה לשאת דברים. ניכר בו שהוא מתרגש מאוד, ואת מה שקרה אז לא אשכח לעולם.
את סיפורי ילדותו המאושרת בצ'כוסלובקיה שלפני השואה, שבה התגוררה משפחתו בכפר קטן – אחת משש משפחות יהודיות במקום – כבר הכרנו בשלב זה של המסע. בני המשפחה עסקו בחקלאות, גידלו ירקות ובקר, וזו הייתה התקופה המאושרת ביותר בחייו של שרגא. שמענו אף כיצד השתנו חייו מאז הכיבוש הנאצי.
כעת החל שרגא לספר איך הגיע אל המקום שבו אנו עומדים – הרמפה בבירקנאו. "זה היה בחודש מאי 1944. באתי עם כל משפחתי מגטו מונקאץ' לכאן. היינו אבי ואימי, שתי אחיותיי, אני ואחי הקטן. הייתי אז בן שלוש עשרה וחצי. ירדנו מקרונות הבקר ונדחפנו לתוך טור ארוך של אנשים. לא ידענו היכן אנחנו ולהיכן אנו צועדים.
"בשלב מסוים אבי נעלם לי בתוך ההמון הרב, ואמרתי לאימא שלי שאני הולך לחפש את אבא. אימא ביקשה ממני שלא אלך ושלא אעזוב אותה, אולם ראיתי מרחוק קבוצה של גברים. התחלתי ללכת לעברם, ואכן מצאתי את אבא. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אימי, אחיותיי ואחי. הם נרצחו בתאי הגזים כעבור שעות מספר".
בשלב זה פנה שרגא לדבר לאימו במילים שסיים לכתוב כמה דקות לפני הטקס, וכך אמר, הדמעות זולגות על לחייו, וכל הנוכחים מצטרפים לבכיו: "אימא שלי יקרה. אני מבקש לדבר אל הנשמה שלך, אל האפר שלך, ולבקש סליחה שלא נשארתי איתך. אני עד היום מקווה שאולי כשהבנת מה הנאצים עושים לכם, רגע לפני מותך, הצלחתי לגרום לך רגע של אושר, ובוודאי סלחת לי על שעזבתי אותך, כי בזכות זה שרדתי.
"אימא, אני לעולם לא אשכח אותך. בכל פעם שאני מספר את סיפור ההישרדות שלי אני תמיד מזכיר אותך ובוכה. אני רוצה להגיד לך שלאחר שעזבתי אותך מצאתי את עצמי מול מנגלה, והוא הורה לי ללכת לכיוון של מי שלא נשלחו מייד לתאי הגזים. אז גם הצלחתי למצוא את אבא.
"מאז לא עזבתי את אבא. עברתי איתו עוד ארבעה מחנות, אך לצערי הרב אבא נפטר בברגן בלזן בשבוע שלפני השחרור, ואני נותרתי לבדי בעולם, ילד בן ארבע עשרה וחצי.
"אני נמצא כאן היום במקום שבו נפרדתי ממך, ואיתי נמצאת הנכדה שלך שנקראת על שמך. נולדו לך עוד נכדים ונכדות. דעי לך, אימא יקרה, ששרדתי את השואה והגעתי בשנת 1946 לארץ ישראל. שירתי בפלמ"ח ואף הייתי אחד המקימים של קיבוץ חדש בנגב ששמו משאבי שדה. אני מקווה שבזכות מה שסיפרתי לך יהיה לך קל יותר לנוח בגן עדן".
שרגא מחה דמעה, הגביר את קולו ובהתרגשות גדולה אמר: "היום אימא את זוכה ללוויה על ידי מאה וחמישים נערות, מורות ומורים שבאו איתי מארץ ישראל, וכעת אני אגיד קדיש, שהוא הראשון שאני אומר לעילוי נשמתך ולעילוי נשמותיהם של אבי, שתי אחיותיי ואחי הקטן ולזכר מיליון היהודים שנרצחו כאן, שלרבים מהם אין מי שיאמר אחריהם קדיש". עין מעיניהם של משתתפי הטקס לא נותרה יבשה כאשר סיים שרגא לומר את הקדיש.
הסיפור מובא לציון יום צום עשרה בטבת, שיחול השבוע, שקבעה הרבנות הראשית ליום הקדיש הכללי. יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום השנה לפטירה, יארצייט, לזכרם ולכבודם של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים.
