בשולחן ערוך הלכות חנוכה כתב מרן בזו הלשון: "צריך ליזהר מאוד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק". יש לעיין במה שאמר "צריך להיזהר מאוד בהדלקת נרות חנוכה", ומדוע ציין זאת יותר משאר המצוות הכתובות בשולחן ערוך. באופן פשוט אפשר לומר שהיות שמצווה זו היא מדרבנן, חלילה עלולים הבריות שלא לדקדק בה כדרך שמדקדקים במצוות מהתורה. ולפיכך בא השולחן ערוך לחזק ולומר זאת. ואומנם עדיין צריך להבין, שהלוא גם מצוות קריאת מגילה היא מדרבנן, וכן יש מצוות אחרות מדרבנן, ולא מצינו שהשולחן ערוך ציין בכולן שצריך להיזהר מאוד בקיומן.
אפשר לבאר באופן עמוק יותר שבאמת עניין זה נוגע במהות החנוכה. וכפי שאנו רואים שבמצוות נר חנוכה כל ישראל נוהגים כמו המהדרין מן המהדרין, והיינו שאף על פי שמצווה זו היא מדרבנן, נהגו כל ישראל ממש לקיים מצווה זו לפי הידור שבהידור, שמוסיפים בכל יום נר כנגד מניין ימי החג. ונמצא שאכן כל ישראל מדקדקים ונזהרים במצווה זו. ודבר זה נוגע במהות החנוכה, וננסה לגעת בדברים בקצרה.
למעשה, עיקר המאבק נגד תרבות יוון החל לאחר סילוק הנבואה מישראל. כל עוד הנבואה שרתה בישראל, הרי ששם שמיים חל על ישראל בגלוי, כשמש בצהריים, ולא היה כלל מקום לטענה הכפרנית של יוון שאין לישראל חלק בא-לוהי ישראל ושאין נבואה והתגלות עליונה, אין תכלית א-לוהית לעולם ואין ציווי א-לוהי עליון, והאדם ושכלו הם העומדים בראש הכול, וחשיבותו וחשיבות תרבותו הם הדבר העליון יותר מכול.
המעטת הנבואה סילקה את אור הנשמה, השפע הנבואי העליון השורה על כוח המדמה של הנביא. ובסילוק כוח זה, שהיה הפסגה העליונה של האדם, שהוא השגת הא-לוהות, הפך השכל החוקר להיות הראש והראשון בכוחותיו של האדם. כל עוד הנבואה שרתה, ההתגלות העליונה הייתה הרבה מעבר לשכל האנושי המצומצם. אך עם סילוק השגה עליונה זו נעשה השכל לכוח העליון ביותר.
אומנם גם השכל האנושי צריך להיות כלי לגילוי א-לוהי. ואכן, השכל בצדדיו הקדושים הופיע בתורה שבעל פה, היא חוכמת חכמי ישראל. חוכמת ישראל היא השכלת הא-לוהות דרך הצינור השכלי ולא דרך המעיין הנבואי, כדרכה של הנבואה. זוהי בחינת התורה ולא בחינת הנבואה. יש כאן דבר מופלא מאוד, שה' משרה שכינתו בתוך השכל של האדם, המתקדש בקדושת ה' ואמן בתורה. ובאמת חכם עדיף מנביא, כי מקור יניקתו הוא נבואת משה, העומדת מעל כל הנבואות כולן.
מכל מקום, נקודת החולשה שבחוכמה, לעומת הנבואה, היא שנדמה למראית העין שהיא פרי עמל אנושי בלבד, ולא עניין א-לוהי. כך שאם נבואת הנביא היא התגלות בהירה של דבר ה', שאי אפשר להתווכח על אמתותה, חוכמת ישראל עלולה להיתפס בצורה חיצונית כרעיונות ומחשבות של בני אדם, ולא כהופעת ה' בתוך שכלם של חכמי ישראל, ומתוך כך עלולה להתפתח רוח זרה שתערער על סמכותם של חכמי ישראל. כל עוד שרתה הנבואה הוכר הכול כדבר ה' העליון. אך מעת סילוקה, כשדבר ה' החל להופיע רק דרך הצינור של חוכמת חכמי ישראל, עלולות לקום גישות שיערערו על קדושת דברי חכמים, וממילא על סמכותם וקבלת דבריהם.
זלזול זה יצא מבית מדרשם של היוונים. הם סוברים שהעולם האנושי מנותק מהאור הא-לוהי, ולכן זלזלו בקדושת התורה, וסברו שאין ערך א-לוהי בתורה ובחכמיה. זוהי המלחמה העזה שקמה נגד תרבות יוון, אשר פיארה את השכל האנושי החילוני וזלזלה בחוכמת תורה שבעל פה, חוכמת חכמים. חכמים מורים לנו שהשכל הוא כלי להשראה א-לוהית, המופיעה בו בסייעתא דשמיא נעלמת, לכוונוֹ לאמיתות דבר ה'. אך תרבות יוון, שכולה חול בלא קודש, רוקנה את השכל מהאור הנעלם שמאיר בו והפכה אותו לגורם אנושי בלבד.
היסוד העיקרי שעומד במאבק של חנוכה הוא אמונת חכמים, אמונה בהופעת ה' על ישראל דרך חכמי ישראל, שלאחר סילוק הנבואה שורה ה' על ישראל עמו דרך חכמי ישראל ושכלם הזך, שנעשה כלי לדבר ה'. על כן דווקא בחג החנוכה יש הכרח גמור להורות כיצד כל בית ישראל מתבטלים לפני חכמי ישראל ותקנותיהם, שאך ציוו חכמינו לקיים מצווה ונתנו גם דרך להדר בה – וכבר כל בית ישראל מזרזים עצמם מאוד לקיים דברי חכמים, כדבר ה' אשר מפי הגבורה ממש, ואף גם זאת, לקיים דבריהם בתכלית ההידור, לעשות נחת רוח לה', אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, בהתלבשות אורו בחכמי ישראל, להדליק נר חנוכה.
